"ותשלח את אמתה ותקחה" (ב, ה)
חז"ל (סוטה יב ע"ב) אמרו, שכאשר ירדה בתיה בת פרעה ליאור לרחוץ מגלולי בית אביה ולהתגייר, היא ראתה את התיבה שבה היה מונח משה רבנו, כמו שנאמר: "ותשלח את אמתה ותקחה". מפרש רש"י: "את אמתה – את ידה, שנשתרבבה אמתה [ידה] אמות הרבה".
יש להתבונן בדבר: התיבה היתה רחוקה ממנה מרחק רב, יש אומרים עשרים אמה ויש אומרים ארבעים אמה [עשרה מטר או עשרים מטר לערך], באופן טבעי היא לא היתה יכולה בשום אופן להגיע לתיבה, ובכל זאת שלחה את ידה לתיבה. היתכן? הרי בתיה בת פרעה היתה פקחית גדולה, המוכנה ללכת עם האמת שלה בכל מחיר, ואם כן כיצד הושיטה ידה לתיבה שהיתה כה רחוקה ממנה?
אלא, שבתיה בת פרעה ידעה את הסוד: הן אמת שקשה להגיע לתיבה באופן טבעי, אך היא הבינה שבתיבה הזו טמונה הצלה מסוימת, ועליה לדאוג להצלתה. היא עשתה, אפוא, את ההשתדלות המרבית מבחינתה, ואמרה לקב"ה: "ריבונו של עולם, אני מושיטה את ידי, עד כאן מגיעה ידי ולא יותר. מעבר לכך – אין בכוחי לעשות!". כעין מה שמצינו בבדיקת חמץ ש"זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו" (פסחים ח ע"א, ונפסק בשלחן ערוך סימן תלג ס"ז).
באותו רגע שהושיטה ידה, הקב"ה שרבב את ידה אמות הרבה עד שהגיעה אל התיבה!
ראתה שכינה עמו
ולא זו בלבד, אלא נאמר: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה", ואמרו חז"ל (סוטה שם): "את" לרבות את השכינה שהיתה שרויה עמו. לפני רגע עוד היתה בתיה גויה, בתו של פרעה – רוצח ישראל, ומיד כשירדה לטבול ראתה את השכינה למולה!
ללמדנו, שכאשר יהודי מתחיל ומשתדל בכל יכולתו – הקב"ה עוזרו, וכבר, תוך רגע, זוכה הוא לראות את השכינה הקדושה!
אדם שמתחיל להתקרב בכל לבו ונשמתו אל מבועי התורה והיראה, מסייע לו הקב"ה לאורך כל הדרך ומזכהו בדברים גדולים, שאחרים אינם יכולים לזכות בהם.
רבותינו (יומא לח ע"ב) דורשים על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד): "בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסיעין אותו".
אם אדם בא להיטהר – הקב"ה מסייע בידו, עוזר לו, ואם בא להטמא – הקב"ה רק "פותח לו", לא מסייע. כביכול אומר לו: תעשה מה שתרצה, הבחירה בידך. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט).
בתיה בת פרעה באה להיטהר, היא רצתה להציל את מושיען של ישראל, ולכן ה' יתברך עזר לה ושרבב את ידה, כדי שתוכל להציל את משה רבינו, מושיעם של ישראל.
ישמעו רחוקים ויבואו
במציאות של ימינו זוכים אנו לראות דבר זה מקרוב. רבים מאחינו שהיו רחוקים מרחקים עצומים משמירת תורה ומצוות, "הרחק כמטחוי קשת" (בראשית כא, טז), כאשר דיברו איתם בנושא התשובה וקרבת ה', תורתנו ויהדותנו – הם החלו לבעור באש של קדושה, וקבלו עליהם שמירת תורה ומצוות בשלמות.
כששואלים אותם כיצד התקרבו ליהדות בתקופה כה קצרה, הם משיבים ואומרים בתמיהה: "מה זאת אומרת איך? תשאל אותי איך הייתי קודם לכן, איך הייתי מסוגל להיות רחוק מכל יהדותי ואמיתות תורתי, מהתורה הקדושה שנתן לנו ה' יתברך!".
הדבר מזכיר את נוסח הברכה שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… מצמיח קרן ישועה". מדוע אומרים "קרן" ישועה ולא אומרים "מצמיח ישועה", הרי אנו רוצים ישועה שלמה? אלא, שכאשר קורנת וחודרת הקרן הזו – כבר יודעים מהי הישועה. על ידי התשובה יש את האור, עמו נתן להגיע אל הגאולה.
כאשר קרן האור נזרקת לעמק הבכא, והאדם נצמד לקרן הזו – הוא מצליח לצאת לחוף מבטחים, כפי שעשו זאת בעלי התשובה היקרים שהגיעו עד הלום, כמותם יש אלפים ב"ה.
בענין זה אספר מעשה שהיה:
לאחד מרבני הישיבה היו בעבר שכנים חילונים, שהבעל היה במאי טלויזיה מפורסם, והאשה עיתונאית בכירה, שבקושי הייתה נמצאת בביתה. רוב הזמן הסתובבה ברחבי העולם – פעם בארצות הברית, פעם בקנדה ופעם באנגליה.
בתם בת הארבע עשרה של הבמאי והעיתונאית, היתה נכנסת לביתו של הרב בתדירות ושואלת שאלות ביהדות, איך מברכים ומה מברכים על כל דבר, ומבקשת סידור תפילה. היא הוסיפה לומר שהיא אוהבת את הדת ומאמינה במציאות ה' בעולם.
הוריה היו מתנגדים בחריפות לדרך הזו של בתם, ואמרו לה שכשתגדל תעשה כרצונה, אך כעת תציית להם, ותעשה כמעשיהם.
באחת משבתות השנה, ביקש האב מבתו שתצטרף עמו לנסיעה ברכב, אך הבת עמדה בתוקף ובעוז, והתנגדה לחלל את השבת. "קבלתי על עצמי להיות יהודיה אמיתית, שומרת תורה ומצוות, ולכן לא אסע בשבת!", אמרה.
האב לא השתכנע, ואילצה בכוח להיכנס לרכב. אמרה לו הבת: "הפעם אסע איתך, אך דע לך אבי היקר, שאם תאלצני שוב לנסוע בשבת, תהיה זו נסיעתי האחרונה עלי אדמות, כי מוכנה אני להקריב את חיי למען שמירת השבת!".
האב היה נבוך מאד, השתומם ממסירות נפשה של בתו, והניחה לעשות כרצונה.
באותה שנה, בבית הספר בה למדה הנערה, עמדה המורה והרצתה על חגא של הגויים במשך שלשה ימים רצופים. המקור לחג ומנהגיו, כששאר השעורים נדחקים הצדה. ביום השלישי פקעה סבלנותה של הנערה והיא קמה ואמרה:
"מורתי הנכבדת, לפני כחודשיים חגג העם היהודי את ראש השנה ויום הכפורים, ולא שמענו שדברת על כך יותר ממחצית השעה, ואילו על חגא של הגויים את עומדת ומספרת כבר שלושה ימים, על מנהגיהם השונים וכדומה, האם אנו יהודים או נוצרים?!"…
המורה נזפה בה ואמרה: "הסתלקי מפה, את מפריעה לכולם, אל תטיפי לי מוסר על מיסיונריות…".
הבת לא נבהלה, ויצאה מהכיתה בראש מורם, עם חיוך על הפנים, לנוכח עיניהם המשתאות של המורה וחברותיה לספסל הלימודים.
מה נתן לה כוח לעמוד כך מול המורה?
הלחץ הרב שהופעל עליה, הן מצד הוריה והן מצד מוריה, העלה אותה יותר ויותר, ונתן בה את הכח להמשיך לדבוק באמת שלה, והתקיים בה הפסוק: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).
דבר זה עורר תמיהות אצל שאר התלמידים והתלמידות, והחלו להתעניין ולהסתקרן על נושאי היהדות המוסתרים מהם, ורבים מהם שבו בתשובה שלימה.
ללמדך שהבא להטהר מסייעין בידו, וכאשר יהודי מצדו עושה את ההשתדלות להתקרב לבוראו, הקב"ה מסייעו, "כי ימינך פשוטה לקבל שבים" (מנוסח הסליחות).
***
"ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה" (ב, ו)
פרש רש"י: "והנה נער בוכה – קולו כנער".
כשפתחה בתיה בת פרעה את התיבה, ושמעה קול נער בוכה, לא הבינה כיצד יתכן הדבר? הלא לפניה תינוק, ואיך יוצא ממנו קול של נער?
אלא, שקולו של משה רבינו ע"ה לא היה קול שבקע מפיו – אלא קולם של כל ילדי ישראל שנזרקו אל היאור! קול זה אכן לא היה קולו של תינוק – אלא קול חזק ועבה, כמו של נער גדול.
מעשה דומה על קול, שלא היה קול אדם אחד, אירע בימי רבי יהושע צייטלס משקלוב, המכונה 'השר מאושיצה'.
בתקופה זו סבלו היהודים צרות שונות ומשונות, מדוכס שונא ישראל שהיצר להם. מוחו הקודח היה ממציא ללא הרף חוקים והגבלות, שכל מטרתם להציק ליהודים שנואי נפשו.
הצורה היחידה שבה הצליחו להתמודד איתו ועם גזרותיו, היו מתנות שונות שהקפידו לשלוח אליו. השוחד עשה את תפקידו נאמנה, ועיוור במקומות שהיה צריך לעוור… אך פעם אחת פקעה סבלנותם, והם ישבו לטכס עצה, כדי למצוא לעניין פתרון שיספיק לטווח ארוך.
קם רבי יהושע צייטלס והציע, לשלוח מכתב למלכה, ובו תלונה חריפה נגד אותו דוכס. שמע וועד הקהילה והתנגד, כי חשש שלא יימצא אדם שיהיה מסוגל לעמוד לפני המלכה, ולדבר בשפה ברורה וצחה. בסופו של דבר התחייב השר מאושיצה עצמו לקבל עליו את האחריות לעניין, ולייצג בעצמו את המשלחת. בהסכמת כל חברי הוועד נשלח אל המלכה מכתב, ובו בקשה להתקבל לפגישה עמה.
עד מהרה התקבל מארמון המלוכה מכתב תשובה, ובו תאריך ושעה שבהם תיאות המלכה לפגוש את חברי המשלחת היהודית ולשמוע את אשר בפיהם.
בהגיע הזמן המיועד התייצבו כולם. השר מאושיצה פתח ותיאר בפני המלכה בנימוס ובדרך ארץ, את הצקותיו של הדוכס, ואת הגזרות שהוא גוזר עליהם חדשות לבקרים. תוך כדי הדברים החל קולו לעלות ולהתלהב, עד שהחל לצעוק ממש.
בשלב זה עצרה אותו המלכה, ואמרה: "התחלת את דבריך בנימוס גדול, ופתאום הפכת את סגנונך והתחלת צועק בקול גדול, שאינו מקובל ואינו יאה לבית המלוכה".
אמר לה: "אני לא מדבר ולא צועק. קול זה שאת שומעת אינו קולי, אלא קולם של היהודים הסובלים מעינוי ומצער. קולם ואנחותיהם מן הצרות הקשות, הם שבוקעים מתוך גרוני!".
ניכרים דברי אמת, ודבריו היוצאים מן הלב נכנסו לליבה של המלכה. היא הורתה לשר הצבא, שהיה נאמן עליה, ללכת לחקור ולדרוש את הענין בקרב תושבי המקום, ולעקוב אחרי פנקסי ניהול החשבונות של אותו דוכס. השר בדק ומצא מעשי שחיתות רבים, מלבד עדויות שונות שאסף על התנהגותו הנלוזה של אותו דוכס. כשהודיע על כך למלכה, היא פיטרה אותו מיד, ומינתה במקומו את השר מאושיצה…
(מתוך הספר 'משכני')