ראיתי מעשה שמאוד התפעלתי, ובעל המעשה הוא רבי טוביה ויין זצ"ל. מסתמא יש בין היושבים שהכירו אותו, אני הכרתיו. הוא כותב כי שמע את העובדה מפה קדשו של ה'חפץ חיים'.
ה'חפץ חיים' סיפר כך: היתה שטעטאלע (עיירה) ליד העיר וילנה. כמו בכל תפוצות ישראל, גם בעיירה קטנה זו התקיימו שיעורי תורה, בעלי בתים ישבו ולמדו תורה, חלקם בשיעור גמרא, אחרים שיעור משניות, עין יעקב, והלכה.
באחד השיעורים למדו באותה תקופה משניות יבמות. ליד החבורה שלמדה את המשניות ישב יהודי קנטוניסט.
מי לא יודע את הרקע של היהודים הללו. הצאר הרוסי יימח שמו לקח ילדים, שלח אותם לעשרים וחמש שנה של עבודות המלך – לצבא, במקומות רחוקים שאין בהם זכר ליהודים, בכוונה תחילה כדי שלא ייפקד עליהם שם ישראל עוד וישכחו מכל היידישקייט. מסכן אחד כזה ישב לידם, איש לא צעיר.
באותם ימים, הליצים היו קוראים לקנטוניסטים "יוונים", שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, כך כינו אותם ("המכנה שם רע לחברו", לא פשוט). והקנטוניסט הזה ידע כי הלצים בשטעטאלע קוראים לו יווני.
כדרכו של שיעור תורה, מתפלפלים, מקשים משיבים ועונים. ובאותו יום כל הוויכוח היה סביב המילה יבם – היבם היה כך, ואם היבם עשה אחרת וכו'. עוד פעם יוון ועוד פעם יוון – הוא שמע יוון!… והבין כי לועגים עליו, הוא חשב בתום לב כי כוונתם להתלוצץ בו. התאפק ככל שיכול היה, אבל הם לא פסקו – שוב צוחקים עליו. כמה אפשר לומר "יוון" בשיעור אחד… התמלא בצער נורא.
עד שקם בחרון אף והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מההורים שלי והייתי כל השנים רחוק אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי לא כואב לכם לשבת ולצחוק עלי? ובפעם, פעמיים, לא די לכם? עשרים פעם, שלושים פעם! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!".
הם נבהלו. ניגשו מיד להרגיע אותו: "חס וחלילה, חס וחלילה! אנחנו יושבים ולומדים משניות יבמות ודיברנו על יבם, לא חשבנו חלילה עליך אפילו פעם אחת".
"אתם מספרים לי סיפורים", אמר בכאב עצור. "תדעו שאינני מוחל לכם, אין לכם כפרה! כך שופכים את דמי, עוד פעם ועוד פעם – יוון יוון!…".
הנוכחים היו אובדי עצות. אמרו זה לזה: "מה עושים אתו? כמה שמסבירים לו, לא מצליחים".
קם יהודי חכם ואמר לו: "רגע אחד, תהיה רגע בשקט ונסביר לך הכל. איך כותבים 'יבם', מה כתוב בסוף? מ' סופית. יבם. ו'יוון' כותבים עם נ' סופית, הנה אתה תראה ותבין שהמילה שונה והמשמעות אחרת לחלוטין, ואיך אתה יכול להגיד שהתכוונו אליך, בשעה שהמילה שונה ואחרת".
הלה שמע ולגלג: "חה חה חה, תודה רבה לך אדוני, אתה הרי יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע מה זה מ' סופית, מה זה נ' סופית, ואם כן מדוע שאאמין לך? אינני יודע א' ב', ואיך אוכל להאמין לך ולחבריך – אנשים שלא אכפת לכם ככה לשפוך את דמי?!".
- "תגיד, אז מה אתה רוצה שנעשה כדי להוכיח לך שלא התכוונו אליך?"
- "אתם תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניים שלי מה זה מ' סופית ומה זה נ' סופית, אז אבין שלא התכוונתם אלי".
- לימדו אותו א' ב'.
סיים ה'חפץ חיים' את סיפורו: "הכרתי את האיש, וכולם היו קוראים אותו הגאון מלייפנישוק!" מא' ב'…
כי היהודי הקנטוניסט לא נעצר בא' ב', הוא התקדם הלאה עוד ועוד, ונעשה גאון גדול ששמו נישא ונערץ בפי כל מכריו – הגאון מעיירת לייפנישוק.
יהודי מתרגז למה צוחקים עליו, לימדו אותו א' ב', איזו סייעתא דשמיא בלי גבול!
למדנו, לידע ולהודיע ש"הבא לטהר מסיעיין אותו". אבל רבותי, כדאי לנו לבוא ליטהר באמת, יותר חזק, יותר עמל התורה, יותר תפילה, יותר לב בתפילה, יותר דקדוקי הלכה – הבא ליטהר! אה, אז אומרים בשמים, ככה אתה בא ליטהר? "מסייעים אותו!" – נותנים לך סייעתא דשמיא, למעלה מן הטבע.
(מתוך ספר 'יחי ראובן' / שמות)