נושא אשר לגביו ישנו חוסר ידיעה גדול, הוא השימוש בהכאה כאמצעי חינוכי. ישנם המרבים להכות על כל דבר, ויש השוללים את ההכאה מכל וכל. כמו בנושאים רבים, גם כאן הקיצוניות איננה נכונה – לא לכאן ולא לכאן; דרך המלך עוברת באמצע.
מצד אחד, ודאי שאין זה נכון לשלול הכאה לחלוטין. הן שלמה המלך אמר בחכמתו (משלי כג, יג): "אל תמנע מנער מוסר וגו', אתה בשבט תכנו – ונפשו משאול תציל…" ילד שלא עצבו אביו מימיו בדרך כלל גדל פרא, ללא כל משמעת עצמית! ההתנגדות הגורפת להכאה מקורה בהשפעה מארחות הגויים.
אמנם מאידך, ודאי שהכאה על כל דבר קטן אינה מביאה אלא נזק. לא רק שאין היא מועילה לחינוך הילד, אלא שכך ההכאה מאבדת את ערכה, ואז אפילו כשצריך באמת להכות כבר אין הדבר מביא תועלת. הרי דבר פשוט הוא, שילד המקבל סטירה על כל דבר – אין לסטירה שום משמעות עבורו.
בנוסף לכך, אמת היא שבדורנו יש להמעיט מאד את השימוש ב'שמאל דוחה'. הורה המכביר בעונשים מרחיק מעצמו את הילד, ופעמים רבות אף מקשה עליו לזכות לאהבת תורה ויראת שמים, שלא לדבר על מקרים קיצוניים יותר רחמנא ליצלן. ככלל, הגישה הרווחת כיום אצל רוב ככל המחנכים היא שיש לחנך את הילד בקניין 'הגבהה', דהיינו על ידי אהבה ורוממות, ולא ב'משיכה' והכאה.
כשאדם רוצה להכות את ילדו, לפני הכל עליו להתבונן מדוע הוא חפץ להכותו. לעיתים הוא עלול לגלות שהרצון להכות כלל לא נובע משיקולים חינוכיים, אלא מכעס או עלבון אישי. המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל כתב בספרו 'אבני שלמה' (חלק ב פרק חינוך), שיש המכים את ילדיהם כנקמה אישית על הפגיעה בכבודם, ועל כך שלא צייתו לדבריהם!
גם כשבאמת אדם סבור שמגיעה לילד מכה – עליו להתבונן האם ההכאה תביא תועלת. עובדה מפליאה מביא שם הרב וולבה בשם רבי אליהו לופיאן, שאמר לו: "בזקנותי הנני מתחרט על מכות שנתתי בצעירותי לילדי! ונהג תמיד לומר בעניינים שנגעו לחינוך: "נָאר מִיט גוּטְעֶן!", [רק בטובות!].
כך גם מסופר על ה'סבא מסלבודקה' מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהיה מוכיח את התלמידים בתקיפות עצומה, אך כשעלה לארץ ישראל בערוב ימיו שינה את הקו החינוכי שלו באופן קיצוני והוכיח בנעימות וברוך. "כאן זה לא ילך אחרת", הסביר.
***
פעם נשאל הגה"צ רבי יצחק דוד גוטפרב זצ"ל, מה תחדש בדורנו שלא היה בעבר. מדוע היום מרבים לדבר נגד השימוש באמצעי ענישה, בעוד שבעבר הורים ומחנכים כאחד היו מטעימים מנחת זרועם לילדים סרבנים?
רבי יצחק דוד השיב על כך במשל פשוט. נתאר לעצמנו אמא שהכינה לילדיה ארוחת צהריים טעימה ומזינה. הילדים מתיישבים סביב השולחן וכולם מתחילים לאכול, חוץ מאחד המסרב לטעום. האוכל טעים כתמיד, ובדרך כלל ילד זה אוכל בתאבון, רק היום לבשה אותו רוח מרדנות… מה תהיה תגובת האם? היא תנסה לשכנע את הילד בדרכי נועם לאכול, ואם הדבר לא יעזור היא תגער בו ותכריח אותו להתחיל.
אך במה דברים אמורים, בילד בריא החש בטוב. אולם אם האם תראה שהילד אינו מרגיש טוב, פניו חיוורים והוא חלוש מהרגיל, לא יעלה על דעתה להכותו. היא תבין שאינו רוצה לאכול רק מחמת חוליו, ושאם היא תכריח אותו לאכול הוא עוד עלול להקיא…
הוא הדין בנוגע לחינוך. הדור שלנו הוא דור חלש וחולה, קבע רבי יצחק דוד. הרי הנפשות שבו חלושות מתמיד. אם נכריח את הילד ללמוד ולהתפלל על ידי כפיה, לא רק שלא נשיג תועלת, אלא גם את המעט שכן נכנס עלול הילד להקיא ולאבד… על כן יש לנהוג בעיקר בימין מקרבת, ולראות בדרכי החכמה כיצד ניתן לקרבו לעבודת ה' בנעימות וחן.
כאמור, אין בכל זה כדי לשלול את ההכאה לגמרי – מותר וצריך לעיתים להכות. דרך המלך היא לזכור בכל עת שימין מקרבת עדיפה, ולעשות שימוש בהכאה רק לעיתים רחוקות, כשיש צורך להראות לילד עד כמה חמור המעשה שעשה. כמובן, לשם כך יש להיזהר תמיד שהעונש אכן יהיה בהתאם לרמת החומרה של המעשה, ואין לתת עונש חמור על עוול קטן.
נקודה חשובה בנוגע לענישה, היא החובה להעניש מתוך ישוב הדעת. למרבה הצער, רוב העונשים אותם הורים נותנים לילדים באים בהחלטה של רגע, מתוך כעס על מעשה שהילד עשה. יש לדעת, שעונש הניתן מתוך כעס אינו מחנך כלל, פרט לדבר אחד: הילד לומד שאם הוא כועס מותר לו להרביץ…
לפיכך, הורה נבון ושקול ישתמש בדרך הענישה רק בהגבלות הללו, דהיינו: לעיתים רחוקות, נתינת עונש שאינו יותר חמור מהעוול שנעשה, והענשה בישוב הדעת ולא מתוך כעס. רק בצורה כזו יש לקוות לסייעתא דשמיא, שאכן הענישה תפעל באופן חיובי וללא נזקים נלווים.
נקודה נוספת בענין זה, שמעתי מאבי מורי זצ"ל מספר פעמים כלל חשוב: לעולם אל תיתן לילד לעמוד לבדו בודד וחסר אונים בגלל מעשיו. אפילו אם ילד עשה מעשה נורא כלשהו, ואתה מגיע למקום ורואה איך כל הבית או כל השכונה עומדים ומפנים כלפיו אצבע מאשימה – אל תצטרף מיד לחגיגת המבקרים! ראשית תן לו הרגשה שהוא לא לבד. אינך צריך להצדיק אותו, אך די במשפט קטן של לימוד זכות, כגון "ודאי הוא לא התכוון לרעה" וכיוצא בזה, כדי לפוגג מסביבו את המתח הנורא והרגשת הבדידות. רק לאחר מכן תוכל לקחתו הצידה, ולהסביר לו שבאמת עשה שגיאה.
***
אחד החלקים הבסיסיים הנחוצים לגידול של הילדים, הוא להבין לנפשם. יתכן שהדבר נשמע קל או מובן מאליו, אך למעשה פעמים רבות נצרכת לשם כך מיומנות ושימת לב.
נתאר לעצמנו ילד שהחליט להשליט בחדרו סדר חדש, ולהופכו לארמון. לשם כך הוא הוציא את כל המצעים הנקיים מהארון ופרס אותם על הריצפה כשטיחים, הוציא את המזרונים מהמיטות ועשה מהם כסא מלכות, וכן הלאה. התגובה הטבעית של הורה שנכנס לחדר כזה היא לצעוק על הילד: מה עשית? אתה לא נורמלי, הפכת את כל החדר, תחזיר הכל מיד למקום!
לעומת זאת, הורה המבין לנפש ילדו לא ממהר לנזוף בו. הוא רואה מול עיניו את ההשקעה הגדולה של הילד, ומבין שבדמיונו יש כאן ארמון מלכים בנוי לתלפיות. איך מרגיש ילד שהוריו אינם מבינים כלל מה הוא עושה, ולא עוד אלא שבמחי יד מחריבים את בית חלומותיו? לכן הוא יתפעל תחילה מהסדר והפאר, ישאל שאלה מתעניינת, ורק לאחר מכן יבהיר לילדו שהוא אינו מרשה לעשות כך, ובפעם הבאה עליו לבוא להתייעץ קודם עם האם מה וכיצד לעשות.
אומרים בשם גדולי המוסר, שכאשר ילד קטן בונה בנין קטן מעצים ואבנים ובא אדם והורס לו, דינו ממש כאותו אדם שהרס בנין שלם שאדם מבוגר בנה במאמצים רבים…
וגישה זו אמורה ללוות אותנו בתחומים רבים. גם כשילד מתוסכל ממשהו שבעינינו הוא טיפשי או תינוקי, אל לנו למהר לבטל את דבריו בהינף יד. יתכן שבאמת זה דבר תינוקי, אך כרגע בעיניו זה חשוב מאד, ומוטל עלינו לעודדו ולנחמו. וכבר אמרו גדולי המוסר, שאדם המפרק לילד בנין יפה שבנה – הרי הוא אכזר בדיוק כאילו פירק למבוגר בנין גדול ואמיתי!
כשמבוגר מתעניין במעשה ידיו של ילד, הדבר נותן לו מלבד החדווה גם גיבוי נפשי ובטחון להצליח במעשיו. לעיתים התעניינות כזו טומנת בחובה אף הפתעות וגילויים על עולמו הפנימי של הילד. אך לא מזמן סיפר לי יהודי, שילדו בן החמש בנה שני מבנים, והסביר לאחיו בן הארבע: זהו בית הכנסת שלנו, ולידו זה בית המקדש…
כדי להצליח להבין את ילדינו, לא דרושה חכמה מיוחדת במינה, כי אם מעט סבלנות. עם קצת אורך רוח ושימת לב, נוכל להביע התעניינות אמיתית במעשי הילדים, וכך להראות להם שאנו מבינים לנפשם, ובנוסף להבין באמת מה עובר עליהם ביום יום.
***
יים מאמר זה בנקודה החשובה ביותר, אשר בוודאי היא פשוטה וידועה לכולם:
מסופר, שביום שנעשה הגה"צ רבי נטע ציינוירט זצ"ל כבן שלוש שנים, כנהוג הקפידה אימו לשמור עליו שלא יראה צורת אשה. אך בדיוק באותו היום דפקה אחת השכנות בדלת וכשפתחו עבורה הילד ראה אתה. אמו הצדקנית בראותה זאת נחרדה עמוקות, ובכתה ללא הרף לבל יזיק הראיה לילד.
מאז היתה האם מרבה בתפילה ובשפיכת דמעות אודותיו, כי מרוב שובבותו דאגה תמיד על עתידו ולא מצאה מנוח לנפשה. שעות רבות ישבה עם 'תהילים' ובקשה בתחנונים שבנה ושיהיה קדוש ומשומר, תלמיד-חכם וירא שמים ללא שום דופי.
לבסוף אכן זכתה, תפילותיה נענו, ורבי נטע גדל לאדם של צורה, שהשפיע רבות בתורה ויראה בעולם החסידות בירושלים, עד שאמו היתה רגילה לומר: חבל שלא בכיתי כל כך עבור שאר יוצאי חלצי…"
זאת עלינו להפנים, שראשית הכל ואחרית הכל בחינוך זו היא התפילה. בלי תפילה לא יועילו כל העצות, ובדור כשלנו – בו רבו כל כך הניסיונות והקשיים האורבים לנפש הילדים – הם זקוקים יותר מתמיד לשפע סייעתא דשמיא.
אחד מגדולי ישראל נשאל פעם, מדוע לא נתקנה תפילה בשמונה עשרה על הצלחת בחינוך הילדים, דבר כה קריטי וחיוני עבור כולם? קם אחד מתלמידיו והשיב: "ודאי שמתפללים על כך, במילים "ואת כל מיני תבואתה לטובה"… אותו גדול נהנה במיוחד מתשובתו.
כשנזכור תמיד להעתיר בתפילה להצליח במלאכת חינוך צאצאנו, נוכל בעזרת ה' לרוות מהם רוב נחת יהודית. לראותם גדלים חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי אלוקים, אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' וירא)