הימים ימי ערב מלחמת-העולם השנייה. יעקב קליינמן מהעיר מונקאטש גוייס לצבא הצ'כי, שנערך אל מול איומי גרמניה הנאצית לתקוף את צ'כוסלובקיה. דאגה מילאה את לב ההורים, צבי-הרמן ורחל, לשלומו של בנם ההולך אל הלא-נודע.
האב השתוקק לקבל ברכה בעבור בנו מהרבי ממונקאטש בעל המנחת אלעזר. קודם הגיוס לקח האב את בנו אל הרבי. הצדיק בירך את יעקב ואמר לו: "דבר אחד אני רוצה לבקש ממך – שהתפילין יהיו צמודות אליך בכל מקום. שמור עליהן מכל משמר והשתדל להניח אותן בכל יום". יעקב הבטיח לצדיק לעשות כדבריו, ויצא ממנו בחרדת-קודש.
מלחמת-העולם פרצה. צ'כוסלובקיה נכבשה בקלות בידי הגרמנים, והחיילים הצ'כים שועבדו לצבא הגרמני והועסקו בעבודות כפייה. יעקב נשלח 'לנקות' את הדרכים ממוקשים בעבור הגרמנים. זו הייתה כמעט משימת התאבדות. אלפי צ'כים מצאו את מותם מהמוקשים שהתפוצצו תחתיהם. אחרים מתו מקור, שכן מלבד בלויי סחבות לא היו להם בגדים או נעליים ראויות לחורף הקר.
לילה מושלג אחד עבר חייל גרמני ליד יעקב, והבחין בשקית התפילין שהייתה לצידו. "מה זה?", דרש החייל לדעת בקול תקיף. יעקב ידע שאם התשובה לא תשביע את רצונו של החייל יאבד לא רק את התפילין אלא גם את חייו. "אני זקוק לשרוכים", ענה. הבעת בוז עלתה על פני החייל, הוא תפס את שקית התפילין והשליך אותה הרחק לתוך השלג.
יעקב הודה לה' בליבו על שנשאר חי, אבל עכשיו היו כל חושיו דרוכים שלא לאבד את המקום שאליו הושלכו התפילין. שעות נעץ את עיניו בדיוק בנקודה שבה נפלה השקית, אף-על-פי שהשלג כיסה אותה והיא לא נראתה. הוא המתין עד שכל החיילים יירדמו, ואז זחל בזהירות אל המקום והחל לחפור בשלג. דמעות עמדו בעיניו כאשר מצא את התפילין ואימץ אותן בחום אל ליבו.
יעקב שרד את המלחמה. הוא סבל מקור ומרעב וניצל מסכנות רבות. על דבר אחד הקפיד כל הימים: לשמור את התפילין מכל משמר, כפי שהבטיח לצדיק.
סוף-סוף הובסו הגרמנים. יעקב וחבריו נלקחו בשבי בידי הרוסים. הללו ריכזו את השבויים במחנות ריכוז, אך את היהודים הפרידו והעבירו למחנה ריכוז מיוחד ליהודים. עד מהרה התבררה כוונתו השטנית של סטאלין. השבויים האלה קיבלו מנות מזון זעומות, ותרופות כמעט לא היו בנמצא. מחלות התפשטו במהירות במחנה והפילו חללים רבים.
גם יעקב חלה וכבר הכין את עצמו למות. לא היה לו שום סיכוי לשרוד בלי תרופות ובלי צוות מקצועי שיטפל בו. הוא החל לשנן את מילות 'שמע ישראל' וּ'וידוי', שאותן יאמר בטרם ייפרד מן העולם.
ביום אחד התייצב פתאום קצין רוסי ליד מיטתו. "מה שמך?", שאל את יעקב. יעקב ענה: "אני יהודי!". אמר לו הקצין: "גם אני יהודי, ואני רופא. באתי לקחת אותך מכאן. אתה תצא מכאן ותהיה בריא".
למרות מחלתו הקשה הייתה תשומת-ליבו של יעקב נתונה לדבר אחד: "אני רוצה לקחת איתי את התפילין", ביקש. הקצין נענה.
יעקב הועבר למרכז רפואי. שם שכב כמה ימים וקיבל טיפול ותרופות עד שחזר לאיתנו. כשהחלים העביר אותו הקצין למחנה אחר, שבו התנאים היו סבירים יותר.
לא עבר זמן רב והודיעו על פתיחת המחנות ושחרור כל השבויים. האסירים היהודים עלו לרכבת בדרך אל החופש. ההתרגשות הייתה גדולה. התקווה התחדשה בלב האנשים.
הרכבת נסעה ועצרה בתוך יער. הנוסעים נצטוו לרדת, ולהיכנס לצריפים שהיו ביער. נאמר להם כי כאן יעשו את הלילה. לא היה מקום לשאול שאלות. הכול ירדו מהרכבת ונכנסו לצריפים.
באמצע הלילה התעורר יעקב למשמע זעקות אימה. הוא פקח את עיניו וראה כי הצריף עולה בלהבות. בתוך דקות אחדות היו כל הצריפים למאכולת אש. מניחים כי זו הייתה הצתה מכוּונת, שנעשתה בהוראתו של סטאלין. ליבו לא אִפשר לו לראות את היהודים יוצאים לחופש, ולכן רקם מזימה לשרוף את השבויים בצריפי העץ בלב היער.
לא רבים שרדו מן השרֵפה הנוראה. בין הניצולים המעטים היה יעקב, שניצל גם מן האש, ועמו ניצל חברו הטוב אפרים ציפסר, בן עירו מונקאטש. השניים, כשראו את הלהבות האוחזות בצריף, אזרו אומץ ודילגו בתוך הלהבות בדרך החוצה. בנס לא אחזה בהם האש, והם הצליחו להינצל. והתפילין? – יעקב לא עזבן אף לא לרגע והן נותרו בידיו גם בשעה בהולה זו.
תלאות רבות עברו עליהם עד שהגיעו לעיר פראג, בירת צ'כוסלובקיה. שם התבררה להם עוצמת האסון שפקד את העם היהודי. אז גם נודע להם על אובדן בני-משפחתם ומכריהם.
לאחר ההלם ותחושת השבר האיומה החליטו השניים כי נקמתם בגרמנים תהיה העלייה לארץ והקמת משפחות שימשיכו את קיום העם היהודי. ואכן, יעקב ואפרים עלו לארץ-ישראל, הקימו משפחות והתגוררו בהרצליה (יעקב נפטר בח' בטבת תשנ"ב).
(גל' שיחת השבוע)
