הרב אייזיק רוזנבלום
"המלאך הגואל אותי… יברך את הנערים" (מח טז)
כמה אנחנו משתוקקים ומתפללים על ילדים טובים… הכל אנחנו מוכנים לעשות, כדי שנראה את צאצאינו עולים ומתעלים במעלות התורה. אז כיצד באמת מחנכים את הילדים כראוי? רבים סבורים שחינוך הילדים זאת 'עבודה קשה שבמקדש'. מלאכה שצריך להשקיע בה מאמץ רב, מחשבה ולמידה.
זה נכון, אבל לא מדויק!
למה זה נכון? כי אכן על כל הורה מוטלת החובה להתאמץ, ולקנות כלים וידע שיאפשרו לו לחנך את ילדיו בדרך הטובה והבריאה ביותר.
אבל זה לא מדויק, כי עיקר החינוך נעשה דווקא 'בין השורות'. בהבעות הפנים ותנועות הגוף, שעושים ההורים בשעה שהם מגדלים את ילדיהם.
ואת זה רבותי, קשה מאוד לזייף… קשה מאוד להציג הבעות פנים, שמשקפות משהו שלא קיים בפנימיות הלב והנפש.
אני אסביר את הדברים, בסיפור מהחיים בו נתקלתי בעבר הלא רחוק, ושממנו למדתי רבות בעניין החינוך.
כיסא חשמלי
יש לי מכר, יהודי נחמד מאוד, קובע עתים לתורה. בשבת הוא מגיע ל'זיץ' בבית הכנסת, בליל שישי הוא משתתף בשיעור 'אור החיים', ובין לבין הוא נוסע מדי פעם לקברי צדיקים וכדו'. בקיצור, אדם שעובד לפרנסתו, ומשתדל שלא להידרדר ברוחניות.
יום אחד הוא הגיע לבית הכנסת, והתיישב בשולחנות האחוריים, מתחת לעזרת הנשים. בית הכנסת הזה עבר קצת שיפוצים והרחבות, ולכן אותו חלק אינו מרוהט כראוי. שמו שם שולחנות וספסלים רעועים, עד שחליפתו של אחד המתפללים נתקלה במסמר שבלט מרגלו של ספסל. הוא הקים קול רעש גדול במחאה על הריהוט הלקוי, והגבאי נאלץ להחליף את הריהוט במשהו מתקדם יותר.
כסף לריהוט חדש לא היה, ולכן קנה הגבאי ארבעה שולחנות מתקפלים, עם כיסאות פלסטיק לבנים, סטנדרטיים, שיהיה לבינתיים…
באותו יום הגיע המכר שלי לבית הכנסת, התיישב על אחד הכיסאות החדשים, פתח גמרא והתחיל ללמוד. בקושי עברו שתי דקות, פתאום הוא קפץ ממקומו כנשוך נחש, כמעט נפל על הרצפה…
ברגע הראשון נבהלתי מאוד, אבל הוא התיישר, לקח את הגמרא, עבר כמה שורות קדימה והתיישב על אחד מספסלי בית המדרש, והמשיך ללמוד כאילו לא אירע דבר.
הייתי סקרן, אבל הוא היה באמצע ללמוד ולא רציתי להפריע.
למחרת פגשתי אותו שוב, ושאלתי לפשר ההתנהגות המוזרה שלו אתמול: "הכיסא היה רטוב? השולחן היה מלוכלך? ראית שם מקק?? למה קפצת???"
התשובה שלו הפתיעה אותי: "פתאום שמתי לב שאני יושב למרבה הצער על כיסא שמיוצר על ידי חברה שמחללת שבת! את הכיסא הזה ייצרו יהודים תוך כדי חילול שבת. איך אני יכול לשבת עליו???"…
"הבנתי שאתה לא קונה כיסאות של חברה מחללת שבת", אמרתי לו, "אכן רבים מקפידים על זה, אבל למה קפצת? הרי אין איסור לשבת על כיסא כזה? זה הרי לא איזה 'איסור הנאה' שיש לאו בכל רגע שאתה יושב עליו. אל תקנה כיסאות כאלו ושלום על ישראל… גם אני לא קונה מהחברה הזאת שום דבר, אבל למה לקפוץ?"
ואז הוא סיפר לי סיפור שהותיר אותי פעור פה…
"כשהייתי ילד בן 12", הוא מספר, "נסענו פעם כל המשפחה ללונה פארק גדול, שהודיע שהוא מקדיש מספר ימים במיוחד למגזר החרדי, הפעילות תהיה בהפרדה ובאווירה חרדית…
"באותם ימים לא היתה מודעות גבוהה כל כך לעניין הזה של אטרקציות שומרות שבת, לא היה פרסום ולא היתה תעמולה בעניין. ההורים שלי לא העלו על דעתם שיש בעיה בהגעה ללונה פארק הספציפי הזה, כי מעולם לא שמעו על כך שהוא מחלל שבת.
"אמא שלי הזמינה טנדר, אבא שלי הכין כסף, גם לנהג וגם עבור כרטיסי הכניסה ללונה פארק, האחיות הגדולות שלי הכינו כריכים וקנו ממתקים, היתה חגיגה של ממש.
"כשהגענו ללונה פארק ירדנו בעליצות מהטנדר, ניגשנו אל הקופה ואבא שלי שילם טבין ותקילין על 12 כרטיסים. לא עשו הנחה לקבוצות, ולא התחשבו במשפחות ברוכות ילדים, המחיר היה גבוה מאוד, והורי לא היו עשירים בכלל, אבל הם החליטו להעניק לעשרת ילדיהם את המתנה המיוחדת הזאת, ולא התלוננו על המחיר שהיה גבוה יותר ממה שהם חשבו לשלם.
"כרטיסי הכניסה כבר היו בידינו, כל ילד קיבל כרטיס, והנה אחי הקטן מתחיל לקרוא את הכתוב על הכרטיס כולל האותיות הקטנות, ומגיע לשעות הפתיחה: "ימים א-ו: 17:00 – 08:00. בשבתות ובחגים: 19:00 – 11:00".
"אח שלי צחק בקול גדול: 'בשבת הם מסיימים להתפלל עוד לפני 8:00 בבוקר, הקיבוצניקים… אנחנו בשעה הזאת עוד לא מתחילים להתפלל בכלל…'.
"הוא לא הבין את המשמעות, ולא קישר את פתיחת הפארק לחילול שבת…
"אבל אבא שלי כן קישר, הוא כמעט נפל מהרגליים! אני לא אשכח את הבעת הפנים של אבי מורי באותם רגעים. הוא היה נראה כמי שחרב עליו עולמו…
"פרנסתי מחללי שבת", הוא מלמל בינו ובין עצמו בעודו מחזיק את ראשו בין ידיו, "פרנסתי מחללי שבת. ה' ירחם… פרנסתי מחללי שבת. סייעתי בידי עוברי עבירה… הוא התיישב בכבדות על ספסל שהיה ליד שער הכניסה, וראיתי שאך בקושי הוא מצליח לעצור את דמעותיו.
"אמא שלי החווירה גם היא. היא הרחיקה אותנו קצת, נתנה לאבא לעכל את הצער ולהירגע מעט.
"לאחר מכן היא ניגשה אליו, וניסתה לברר בעדינות מה הוא מתכוון לעשות, האם הוא רוצה לבקש בחזרה את הכסף, האם עלינו לחזור הביתה או שאנחנו יכולים בכל זאת להיכנס אל הפארק.
"אני טענתי באוזני אחיי, שאין סיבה שלא ניכנס. אבא כבר ממילא שילם את הכסף, הם לא יחזירו לו שום דבר בחזרה, והם לא ירוויחו כלום מזה שניכנס לפארק, אחרי שכבר שילמנו זה לא משנה בכלל…
"אבא שלי הרים את העיניים ואמר: הוא צודק. שמוליק צודק, את הכסף הם כבר קיבלו. עכשיו זה כבר לא משנה להם אם ניכנס לפארק או לא…
"אמא כיתפה את התיק על כתפיה, התחלנו לצעוד לעבר שער הכניסה, אבל שם, בשער, אבא שלי שוב נעמד על מקומו: 'אני לא מסוגל להיכנס!', הוא אמר. 'המקום הזה עושה לי בחילה, אני מצטער ילדים, אני אחכה לכם בחוץ, אתם תיכנסו היום בלעדיי…'.
"אחי הגדול הודיע שגם הוא לא נכנס, הוא יישאר עם אבא בחוץ. אחת האחיות הצהירה גם היא שהיא לא מוכנה להיכנס לפארק של מחללי שבת, וכך הצטרפו כל האחים לאט לאט, וגם אני בכללם.
"באותו רגע, החזיק אבא בידיים שלי ושל אחיי, והחל לרקוד איתנו: 'ישמחו במלכותך שומרי שבת'… ראיתי כמה אנשים שנכנסים לפארק במבט מושפל, הם התביישו בכך שהם לא עומדים בניסיון הזה. אחרים הצטרפו אלינו לריקוד, ושבו על עקבותיהם. גם אנחנו חזרנו אל הטנדר, הוא לקח אותנו לאחד היערות בסביבה, שם אכלנו את האוכל שהיינו אמורים לאכול בלונה פארק, לאחר מכן שיחקנו שם בין העצים ונהנינו מאוד.
"אותו מאורע חרט בי רושם עצום", סיפר לי ר' שמואל, "מאז יש לי רתיעה אדירה מכל מגע עם עסק שמחלל שבת. אני לא מסוגל לשבת על כיסא שאולי ייצרו אותו בשבת, אני לא מסוגל להניח על השולחן שלי בקבוק יין שאולי ייצרו אותו בשבת, ואם אני נמצא באירוע ויש שם כזה בקבוק, זה מגרד לי בכל הגוף, אני פשוט לא יכול לשאת את המחשבה שאנשים חיים כך בשוויון נפש, עם העובדה שהם נהנים וצורכים מוצרים שבאו לעולם תוך כדי חילול שבת".
חינוך בלי לחנך
הסיפור הזה מספק לנו המחשה מצוינת ל'חינוך בלי לחנך'. אביו של אותו יהודי לא ניסה להסביר להם כמה חמור חילול השבת, הוא לא עשה 'אקט חינוכי'…
הוא פשוט הזדעזע עד עמקי נשמתו מהרעיון שהוא תמך בחילול שבת.
הוא לא יכול היה לכלוא את השמחה שלו, כשהוא ראה שהילדים שלו מבינים ומפנימים כמה חמור הנושא של חילול שבת.
הוא לא יכול היה שלא לפצוח בריקוד קטן, כשראה שהילדים שלו מוכנים לוותר, על מה שהיה משאת נפשם עד לפני שתי דקות, כדי שלא להיכנס למקום שמחלל שבת, למרבה הצער.
זה לא עניין של אסור ומותר, זה לא עניין של נכון או לא נכון, זה עניין של דוגמה אישית בצורה הכי חזקה והכי מהדהדת שיכולה להיות.
אבל יש בעיה…
הרי הסברנו שאת הבעות הפנים הללו אי אפשר לחקות, את הזעזוע והסלידה אי אפשר לזייף, זה חייב לבוא מבפנים!
מה יעשה מי שהרעיון שהוא יושב על כיסא שייצרו אותו בשבת לא מזעזע אותו עד כדי כך? שיקפוץ מהכיסא בזעזוע מזויף??? זה לא יעזור לו, הילדים לא יפנימו את הזעזוע אם הוא לא יהיה אמיתי. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, ולמה בכלל אני נותן לכם כלים שאינם מעשיים ושאתם לא יכולים להשתמש בהם לחינוך הילדים???
שאלה שאלתית…
התשובה היא, שבלבו של כל יהודי ירא שמים יש סלידה טבעית מחילולי שבת. אם היית נוסע עכשיו עם מונית, והנהג החילוני היה מספר לך בגאווה ששני בניו עובדים באותו מפעל, שמייצר כיסאות פלסטיק בשבת, ושכל שבת הם עובדים שם שמונה שעות ברצף.
איזו תחושה היתה עולה בך?
זעזוע עמוק! אולי אפילו מעט בחילה…
אדם שמתהדר בזה שילדיו מחללים שבת באופן קבוע??? עד כמה יכול יהודי לרדת נמוך? כזה שפל המדרגה! לא יאומן!
מה זה אומר? שלכל אחד מאתנו יש בלב את אותו זעזוע שהיה לאביו של אותו מכר. כל אחד מאתנו מזדעזע מחילול שבת.
אבל מה… התרגלנו! אנחנו לא מרגישים את הזעזוע כי הוא טמון בעמקי הלב, התרגלנו להתעלם ממנו, לדכא אותו, 'להתגבר' עליו. בשפה המודרנית: למדנו להכיל אותו…
כל מה שאנחנו צריכים, זה להתחיל להפגין כלפי חוץ את הרגשות האמיתיים שלנו, כשמדובר ברגשות חיוביים מבחינה רוחנית.
אסור לנו להתבייש, אנחנו צריכים להראות את הזעזוע שלנו, לא להתבייש לומר בפני הילדים שזה ממש נורא לחשוב על זה, שבעצם את הכיסא הזה שמוכרים בחנות שם, מתחת לבית, ייצרו אותו בשבת. תחשבו על זה! זה לא מזעזע??? מסכנים העובדים שם, הם לא קיבלו חינוך, הם לא יודעים כמה השבת קדושה וכמה כדאי לשמור עליה מכל משמר!
אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעצור את הילדים באמצע סעודת השבת: "רגע ילדים! תקשיבו איזו מחשבה עוברת לי עכשיו בראש! אנחנו יושבים כאן ונהנים, איזה כיף לנו, אוכלים, שרים, מדברים דברי תורה, מספרים סיפורים מהקורות אותנו במהלך השבוע האחרון, איזה כיף!!! מסכנים הבני דודים השניים שלנו, שגרים בגבעתיים או בראש פינה, הסבא שלהם היה אדם חלש, הוא לא הצליח לעמוד בניסיונות הקשים לפני שבעים או שמונים שנה, ובגלל זה עד היום הבנים והנכדים והנינים שלו, לא יודעים מהו טעמה של השבת. אין להם את הנחת הזאת, את העונג הזה שיש לנו… מסכנים!"…
הרעיון הוא לחדד את הרגשות הללו קודם כל בינינו ובין עצמנו, שבאמת נרגיש את ההרגשה הזאת בעומק הלב, ואז נוכל לבטא אותה בפני הילדים שלנו עם כל הכנות והרצינות, בצורה כזאת יחלחלו הדברים וייכנסו בעמקי לבבם.
וזאת תורת החינוך האמיתי והיעיל ביותר, על רגל אחת.
תודה
רציתי רק לומר מילה תודה!!!!
על החומר הנפלא המגוון לכל קהילה וציבור יש את הנושאים והסיפורים המתאימים
אני זוכה למסור שיעורים בישיבה
ומשלב מתוך "הפותח" ובטוחני שעוד אלפים נהנים מאוד אך עדיין לא שלחו תגובה….
תמשיכו לזכות את כלל ישראל
דירשו שינתה את העולם עם שלל מפעליה ממבחנים ועד העלון..