"המלאך הגואל אותי מכל רע" (מח, טז)
יש לפרש בזה בדרך רמז: איך זוכים לברכת "וידגו לרוב"? – רק על ידי "בקרב הארץ", היינו על ידי שאדם מחזיק את עצמו בשפלות גדולה. וזהו "בקרב הארץ", שמרגיש עצמו שנמצא בקרב הארץ, בבחינת "בתוך עמי אנוכי יושבת" (מלכים ב' ד, יג) ובקרבם ממש, וכשהוא חושב ומחזיק את עצמו כך – הריהו דואג לכולם ועושה חסד עם כולם, ובגודל ענוותנותו הולך הוא במסורת אבות, ולכך הוא זוכה לברכת "וידגו לרב" (ע"פ טיב התורה).
לפנינו כמה עובדות בטיב השפלות שנהגו בה גדולי וצדיקי עולם:
כאשר החל הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל, להתקרב אל הרב הקדוש רבי שלומק'ה זוועהילער זצוק"ל, עדיין לא היה רבי שלומק'ה מפורסם בירושלים. היה זה זמן לא רב לאחר שהגיע הזוועהילער לעיר הקודש. הרבי הסתיר היטב את זהותו, והיה מתנהג תמיד בשיא הפשטות, ורק טיפין-טיפין נודע שמו.
לאחר שנוכח ר' אליהו שברכותיו של הרבי מתקיימות, והיה עד לכמה מופתים גדולים שנעשו על ידו, שאלו על כך. ענה לו הרבי בפשיטות ובתמימות, שבאמת הינו אדם פשוט ככל איש ישראל, אלא שלפעמים מחפש המלך מקום נח לתלות עליו את כתרו, וכשמוצא 'מסמר' התקוע היטב בקיר, הרי הוא תולה עליו את הכתר. "אף אני", הסביר הרבי, "אינני אלא 'מסמר' [א טשוואק] בשביל לשאת את כתר המלך, ותו לא!"…
דבריו אלו נאמרו באמת ובתמים, והוא החדיר זאת ללבו של ר' אליהו עד שהשתכנע, שכנראה אם אין רואים בו שום סימני גדלות כנראה שזה נכון, שהוא רק כמו 'מסמר'…
לאחר תקופה הזדמן לר' אליהו להגיע אל העיר תל אביב. שם נכנס לבקר בהיכל קדשו של האדמו"ר הקדוש מזלאטיפולי זצללה"ה, שהיה מנסיכי מלכות בית רוז'ין. האדמו"ר שאלו אודות הרבי מזוועהיל ופעלו, ששמעו הגדול הגיע לאזניו.
אמר לו ר' אליהו: "האמת שהאדמו"ר מזוועהיל הוא אדם פשוט, ולא ניכרים בו שום סימני גדלות מיוחדים, אך בעצמו הסביר לי פשר המופתים הרבים שנעשים על ידו, מחמת שהוא כמו 'מסמר' שתולים עליו 'כתרא דמלכא'!".
שאלו האדמו"ר בחיוך: "אינני מבין, גם אני רוצה כמו כן להיות רק 'מסמר' בעלמא ותו לא… מדוע עלי לא נתלה הכתר הקדוש?!"
רק אז קלט ר' אליהו, עד כמה הצליח הרבי להסתיר ממנו את גדלותו, והבין שבעצם אף בתשובה זו עצמה שנתן לו – גלומה גדולתו…
*
סיפר לי איש נאמן ממשפחת טורק החשובה בעיר בני ברק:
כידוע, היה מרן ה'חזון איש' זצוק"ל נוהג לצאת לצרכי בריאותו בכל בוקר עם שחר, לאחר שסיים תפילת שחרית כותיקין, לטיול קצר. במהלכו היה צריך לפעמים למתוח את שריריו כדי לחזקם, ולשם כך היה מרים את מקלו למעלה ומחזיקו בשתי ידיו או מעמידו בצורה אנכית מאחורי גבו, וכיוצא באלה.
האמא החשובה של משפחת טורק, היתה עוקבת מחלון ביתה שהיה לא הרחק משם, וכשראתה את ה'חזון איש' מתקרב, קראה מהר לילדיה בבוקר מוקדם שיבואו אל החלון, לחזות בנועם זיו קדשו של ה'חזון איש' בלכתו ברחוב.
במעלה הרחוב התגורר זקן אחד, ניצול שואה מהונגריה, שלא הכיר את מרן ה'חזון איש'. הוא היה איש תם וחם מזג, וההנהגה הזו של 'טיול יומי' עם שחר לא מצאה חן בעיניו; הוא חשב לתומו שהטיול הזה נעשה עוד לפני התפילה…
יום אחד ניגש הזקן אל ה'חזון איש' באמצע טיולו, והעיר לו בחריפות, שאין זה מן הראוי לאיש זקן לצאת כך לטיול סתמי ברחוב לפני התפילה, ובפרט שהוא מוסיף לפעמים כל מיני תרגילי התעמלות, מרים את ידיו עם מקלו וכו' – יותר חשוב לומר כמה פרקי תהילים לפני התפילה…
למחרת, כשיצא ה'חזון איש' להליכת השחרית שינה את מסלול הילוכו, ומאז לא הלך שוב בדרך אותו רחוב, כדי שלא יפגוש בו אותו זקן.
לאחר תקופה היה לו לאותו זקן חולה מסוכן, לא עלינו, בתוך ביתו. בהיות שהגיע לאזניו שמעו של ה'חזון איש', ביקש להזכיר את החולה לפניו לתפילה. הוא יצא לברר היכן הוא ביתו, וכשנכנס לפניו – חשכו עיניו תכף שראה במי מדובר… הוא החל לרעוד בכל גופו, כאשר נוכח לדעת מיהו האדם אשר הוכיח והעליב. ברם, רבנו ה'חזון איש' פנה אליו מיד בחיבה ובאהבה, והחל לדבר עמו דברי קרוב וריצוי, באמרו לו: "יישר כוחך שעוררת אותי! טוב מאד אמרת! ואכן, מאז מקפיד אני באמירת תהילים כל יום!"… כידוע, היה נוהג ה'חזון איש' לומר פרקי תהילים בכל בוקר.
ללמדנו עד כמה היתה השפלות של גדולי ישראל, עד שהיו שומעים ומקבלים מכל אחד!
*
מסופר על הגאון הצדיק המפורסם רבי חיים שאול דוויק הכהן זצוק"ל, מגדולי זקני המקובלים הספרדים בירושלים עיר הקודש ת"ו, בישיבת המקובלים 'בית א-ל', שפעם הגיע לבקר אצלו הגאון הקדוש בעל 'ויואל משה' מסאטמאר זצוק"ל, באחת מנסיעותיו בארץ הקודש.
היה זה בערוב ימיו של אותו זקן, בהיותו 'סגי נהור', והרבי בא לבקרו בבית החולים 'שערי צדק', שם היה מאושפז מחמת מצב בריאותו הרופף. מאחר שלא הכיר המקובל הזקן [שעלה מארם צובה] את שפת ה'יידיש' של יוצאי אשכנז, דיברו ביניהם בסוד שיח שרפי קדש בלשון הקודש. המקובל הזקן היה מדבר בהברה ספרדית כדרכו, ואילו הרבי הקדוש, הגם שדיבר באותה לשון הקודש, הברתו היתה כשל חסידים, בהברה אשכנזית, וכך יצאו כמה עניינים שלא הבינו זה את זה במדויק, עד שהיו חוזרים ומפרשים את עצמם בשפה ברורה, באהבה עצומה, ובהערכת כבוד התורה הדדית, כדרכם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם (ברכות סד.).
הם שוחחו בדברי תורה רבים בהלכה ובאגדה, ובעניינים העומדים ברומו של עולם, עד שיצאו הדברים מפורשים כשמלה, מאירים ומשמחים.
בסיום הביקור ההיסטורי הלז, ביקש הרבי מסאטמאר ברכה מן המקובל, אך רבי חיים שאול הבין שברצונו של הרבי לברך אותו, ותיכף ומיד התכופף והרכין את ראשו בהכנעה מופלגת, כדי שיניח צדיק ידי קדשו על ראשו ויברכו, כאשר נהוג אצלם להאציל הברכה בסמיכת ידיים על הראש.
הרבי נזדעזע קלות, ואמר בסערת נפש: "חלילה! לא לזה נתכוונתי, אלא בהיפוך! שהרב יברך אותי…", נענה רבי חיים שאול בשיא הפשטות, ואמר: "טוב, אם כן כופף אתה את ראשך!". הוא הניח שתי ידיו הקדושות על ראש הרבי וברכו ברוב התרגשות, ולא היה ניכר אצלו שום נפקא מינה כלל, אם הוא המברך או המתברך…
כשיצאו לדרכם, הפליא הגאון הקדוש מסאטמאר בפני אנשי לווייתו, את ענוותנותו העצומה של המקובל הצדיק, שלא עשה שום עסק כלל מן השינוי ומהמהפך הקיצוני שבין מברך למתברך… ואחת היתה לו בפשטות מוחלטת, אם צריך הוא להרכין ראשו ולהתבטל, או שהשני ירכין ראש בפניו להתבטל אליו… אמר הרבי הקדוש שזו היא תכלית שלמות מידת ההשתוות!!!
(מתוך 'טיב המעשיות')