מספר הגר"א טורק שליט"א: שמעתי מידיד נעורי הרב הגאון רבי אברהם ישעיהו טורצ'ין שליט"א, מחבר ספר 'נזירות מועטת', בנו של מורי הגה"צ רבי אליעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, כי פעם נכנס אביו למרן ה'חזון איש' זצוק"ל, ולמראהו החל ה'חזון איש' לשואלו על מצבו, ולהתעניין אם הכל אצלו כשורה. כשהתפלא רבי אלעזר צדוק מה יום מיומיים, אמר לו ה'חזון איש' בחיוך מאיר: "נכנסת לכאן עם סבר פנים חמוצות… תדע לך שזה אסור, ויתכן כי בזמן הסנהדרין היית לוקה על זה בבית דין"…
כשסיפר זאת רבי אליעזר צדוק בביתו, החלו הבנים לפלפל מה כוונת ה'חזון איש' ומה שייך מלקות בזה? השיב להם האב בתוקף: "אין כאן מקום לפלפל, כוונת ה'חזון איש' היתה מאוד פשוטה וברורה: להחדיר עמוק בליבי כי אסור ללכת עם פנים חמוצות"…
*
הגאון רבי מאיר הכהן זצוק"ל מג'רבה מאריך בספרו 'דרכי משה' על הפסוק בפרשת ויגש "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ", שהעצבות אסורה, וכי עולה מדברי חז"ל, הקדמונים, וגם הרופאים, שהעצבות קשה לגוף ולנפש כרעל ממית.
לפעמים אדם עצוב. קורה. הוא לא עצוב סתם כך. יש לו סיבות מצוינות להיות עצוב. אך קשה לו לצאת מתחושות העצב. הוא יודע שהעצבות מפריעה לעבודת ה', מציקה לעצם החיים שלו. לא נעים לאדם עצמו ללכת, לעשות מה שצריך ואפילו לחייך לאחרים ו'לשדר עסקים כרגיל'- כשבתוככי ליבו הוא עצוב. אך מה לעשות, הוא עצוב. זה המצב.
איך משנים את המצב?
שמחה, כותבים הספה"ק, אינה דבר הבא מאליו. שמחה היא לא סתם מצב רוח טוב שעובר עלינו. כי אז לא היה שייך להחשיב את השמחה כמדרגה גבוהה, השמחה היא תפיסה מיוחדת, דרך ושיטה בחיים הבאה מתוך התבוננות מעמיקה, ובכל המצבים והתנאים, בלי שום הבדל האם יש לו לאדם ממה לשמוח כעת, כן או לא.
כדי לצאת מהעצבות אנו זקוקים לעבודה, כמו בכל חלק מחלקי עבודת ה' שלנו. הרמב"ם (הלכות דעות ב, ז) פוסק לנו למעשה: "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן, אלא שמח". אם כך, בהכרח שאדם יכול, כנראה גם חייב, להיות שמח.
ראשית כל, כלל גדול לימד אותנו בעל ספר החינוך (מצוה צה) "כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות". כל פעולה חיצונית שעושה האדם משפיעה בהחלט על הרגשת הלב. אפשר להשתמש בפעולות חיצוניות, כמו לחייך, לרקוד, לשמוע ולשיר שירים שמחים. להסיח דעת מהעצבות לדברים משמחים, להתקשר לחבר טוב שנהנים לשוחח איתו, ועוד כהנה וכהנה, כל אחד לפי מה שמשמח אותו.
ואפשר להפעיל את כח המחשבה. מחשבות יוצרות רגשות. בעולמם של חכמי הנפש ישנה שיטה ידועה הנקראת 'מחשבות יוצרת מציאות'. בכח המחשבה לשנות את התחושות העגומות. אפשר להתווכח עם המחשבות העצובות על ידי התבוננות במעלתנו הרוחנית, כמה מאושרים אנחנו שאנו בני הקב"ה, כמה טוב לנו שאנו חיים חיי תורה ומצוות וברוך שלא עשני גוי. אפשר לשבת עם 'פלא יועץ' ערך שמחה או לעיין בספרו של רבנו שר התורה מרן הגר"ח שליט"א 'אורחות יושר' ערך שמחה, לקרוא, להתרגש משפע ציטוטי דברי חז"ל והקדמונים בעניין, ולהפנים. ישנם ספרים ומאמרים רבים שעוסקים בנושא. לקרוא אותם- זה עושה טוב על הלב.
ה"אורחות צדיקים" מסביר ששמחת היהודי תלויה בכך שהוא יודע אל נכון שהקב"ה מנהיג את העולם בדרך טובה. והכל, אבל הכל הכל, נועד רק לטובתנו. גם אדם שסובל ומתייסר צריך לשמוח, לדברי ה"אורחות צדיקים", מפני שאין לו שמץ מושג כמה הייסורים יעזרו לו וכמה טובה תצמח לו מכך.
ה"נתיבות שלום" מסלונים זצוק"ל מבאר יותר את הדברים ומסביר שמקור השמחה הוא שיהודי שמח בהנהגת הבורא עימו ועם יתר הסובבים אותו. השמחה אמורה לבוא מתוך עומק הרגשתו שהקב"ה הוא אב רחמן, נאמן ומסור תמיד, כשהנהגתו תמיד טובה היא, בין אם אנו מבינים אותה ובין אם לא.
לדבריו, מתוך בהירות הבנה ומחשבה זו חש היהודי את מאמר הכתוב "עימו אנכי בצרה". "ובכל אשר מתרחש עימו, אפילו כשנופל ממדרגתו וחש שמוחו ולבו מטושטשים, מרגיש הוא קרבת אלוקים, שהקב"ה נמצא כעת עימו, בתוככי תוך מצוקותיו וצער נפשו, ואינו מרגיש בדידות במצבו. ועל ידי שמרגיש שהקב"ה יתברך נמצא איתו, והוא הרי לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ממילא שרוי הוא בשמחה תמידית".
מי שמתקשה בשעת העצבות שלו לחשוב מחשבות כה מרוממות, יכול לסגור עיניים ולהביט על שלושת-רבעי הכוס המלאה שלו. כמה יש לו- לעומת כה שחסר לו. והאמת היא שלכולנו יש הרבה יותר ממה שאין לנו, ברוח ובגשם.
וכה אמר מרן רבינו ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א: "עם חיים של אמונה, אדם שתמיד שמח בחלקו ושרוי במצב רוח טוב, ובפרט מי שהוא בעל משפחה – כשהוא חי באמונה ושמח בחלקו וכל הנהגתו בשמחה, גם כל המשפחה מאושרת ויש אווירה נעימה בבית. ואפשר גם לדבר בבית מעט בהומור, ולחנך שהכל לטובה, ובזה יש שמחה לא רק לעצמו אלא לכל המשפחה שלו, ובכל מקום שהוא מגיע ונמצא, נעים להיות בחברתו. זוהי המעלה של אמונה ושל השמח בחלקו. ו'השמח בחלקו' שייך רק עם אמונה! ויש סיפורים ועובדות על השמח בחלקו, איזו הצלחה שיש בזה, וגם התורה נקנית בזה, והוא אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם, שמביא להצלחה בתורה. וכשאדם שמח בחלקו זה גם נותן כוחות נפש, ואילו עם חוסר שמחה אין כוח וכמעט שאי אפשר לעשות שום פעילות, כידוע שהעצבות גורמת לעצלות (שערי קדושה ח"א ש"ב) ושניהם תלויים זה בזה, זריזות עם שמחה תלויות זה בזה וכן העצבות והעצלות תלויות זה בזה".
*
חכמי הנפש מציעים לנו לעבוד על המחשבות שלנו. במקום לחשוב ש"אני צריך!", "אני חייב!", לחשוב: "אני מעדיף מאד שהדברים יסתדרו כמו שרציתי, אך לא יקרה אסון גם אם הם לא יסתדרו".
במקום לחשוב ש"אם נכשלתי – אני חסר ערך", לחשוב ש"יש לי ערך, בלי קשר למה שקורה איתי", או: "הערך העצמי שלי לא תלוי רק בהצלחותי ובכישלונותי ובנתונים שסביבי".
במקום לחשוב ש"הגרוע מכל הולך לקרות", לדרג את עוצמת חומרת האירוע, לזכור שיש חלופות, לשמור על פרופורציות. לומר לעצמנו: "כנראה זה לא נעים, אבל לא סוף העולם"…
במקום להחליט ש"אני לא יכול/ה לסבול עוד", להחליט ש"נכון, אני מוטרד, אבל לא קורה אסון". "לא נעים לי, אבל אני מסתדר ברוך השם"…
*
ולנו יש פתרון מיוחד, שאין לשום אומה ולשון בעולם מלבדנו, להפגת העצבות. "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב".
אחד מתלמידי החכמים לקה במכה גדושה, כאשר בנו מחמדו, בן עליה מופלג, שמרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הגדירו כ'ספר תורה שרוי בצער', נהפך ל"ע ל'צמח' ושכב במיטת חוליו שנים ארוכות.
"איך אתה מחזיק מעמד?", שאלתיו פעם, והוא ענה לי: "כשמאד מאד עצוב לי, אני פותח גמרא או רמב"ם. לומד, לומד ולומד, מתעמק עוד ועוד, ושוכח הכל"….
(פורסם ב'יתד נאמן')