בעשרה בטבת החל המצור של נבוכדנאצר על ירושלים. התוצאות היו הרסניות. ממלכת יהודה, ירושלים ובית המקדש הראשון – חרבו; יהודים רבים עונו, נרצחו ונהרגו, והעם שנותר בציון הוגלה לבבל.
ביום זה בו מתאבלים על החורבן הנורא, מן הראוי לספר את המעשה הבא.
מעשה ביהודי מבוגר שהקדיש את חייו לשמש את תלמידיה של ישיבת פוניבז'. באהבה ובמסירות היה מקרצף את מרצפותיה, מבריק את מעקותיה ומבהיק את שמשותיה. ניצול שואה היה האיש. רק הוא ניצל. אשתו וילדיו נותרו שם, בעמק הבכא. ערירי ובודד עלה לארץ הקודש, וכשם שבא בגפו כך נותר בגפו, מכונס בתוך עצמו, אינו מדבר על שאירע 'שם', אך בנפשו פנימה התרגשו סערות אדירות של הרהורים נוגים ומחשבות מעיקות על העולם שחרב ואיננו. מעת לעת היתה מרה שחורה מתפשטת בכל ישותו. ליבו השבור לא הכיל את הכאב הנורא. עצב ויגון קהה השתרגו על נפשו העדינה ואיימו לחנקו נפש.
או-אז היה פונה ירושלימה אל האדמו"ר מגור זצ"ל, בעל "בית ישראל", שופך את לבו ואת נפשו, והאדמו"ר קיבלו בסבר פנים יפות, האזין לכל אשר לו ונסך בו כוחות עד יעבור זעם וחוזר חלילה.
היה זה בשמחת תורה. בחורי הישיבה רקדו בעוז עם ספרי התורה, ובתווך הרב כהנמן זצ"ל, ראש הישיבה ומייסדה. מן הצד עמד השמש הזקן, מחא כפיים מיובלות בהתרגשות בעודו נפעם מן הריקודים, משמחת התורה ומבחורי החמד שקיפצו בעליזות לכבודה של תורה. עוד החיוך נסוך על פניו, חלפו מול עיני רוחו דמויותיהם של ילדיו הקטנים. פנים גדושי אושר ילדותי, תמימות, נעדרי תככים וערמומיות. ילדים יהודים טהורים וקדושים שנרצחו בטהרתם ובקדושתם. כפיו האטו את מחיאותיהם, עד שפסקו לחלוטין. שרירי פניו המחייכים רפו והפכו לעווית, וגופו החל רוטט למראה חזיון נורא-הוד שעלה בהרהוריו, מה היה אם. אם לא היו ילדיו בבת עינו נרצחים על ידי הנאצים ימ"ש, וודאי היו רוקדים כעת במרץ ומפזזים לכבוד התורה.
ניצוצות של אושר היו בורקים מעיניהם והוא היה משתלב ביניהם, כתף אל כתף ורוקד עמם בשמחה ובהתלהבות. אם לא היו נרצחים. עתה אפר עצמותיהם הצעירות מפוזר אי שם. שקית הדמעות שבעיניו, שתדיר דרוכה היתה לספק חומר מרווה לעיני בעליה הדווי, כבר פתחה את נרתיקה בעת שרגליו נשאוהו בכבדות אל הרב מפונביז' וזעקה מרה וגדולה יצאה מפיו: "רבי! הילדים!" לא היה צורך ביותר מכך. הרב מפונביז' בעצמו איבד את רעייתו ואת ילדיו בימי האופל, ויבכו שניהם איש על צוואר רעהו, על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות.
מיד אחר כך נשא הרב מפונביז' את ראשו ויאמר: "עליהם איננו צריכים לבכות. הם נרצחו על קידוש ה' והתעלו לדרגות גבוהות ונשגבות, בגן עדן מנוחתם, אפופים אושר נצחי. הם בחברת הצדיקים הקדושים והטהורים. אנחנו צריכים לבכות עלינו, שנותרנו כאן בעולם הזה, לדאוג שהחיים שניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם, אכן יהיו מנוצלים למטרתם האמיתית. אם יום אחד שקיבלנו לחיות כאן, לא ננצל כיאות, כלום איננו משמידים אותו ושורפים אותו כלה לאפר עד אשר דק?!"
חיבק הרב מפונביז' את השמש הדווי, והחלו השניים לרקוד בצוותא. אט, אט. עיניים דומעות ורגליים רוקדות. הריקוד עלה והתפשט גם על פניו של האיש הדווי, עד ששבו פניו לחייך. יש עוד מה לעשות בעולם הזה. כל יום הוא מתנה. הרגליים נישאו, בחורים הצטרפו, ויגדל המעגל, ויגברו הריקודים ואת המסר שהונצח בליבם של הנוכחים, העבירו הם לדורות הבאים: כל יום הוא מתנה וצריך להשתמש בה כיאות.
(מאורות הדף היומי)