ראיתי להביא בזאת לפני הקוראים סיפור מיוחד, שמעבר למסר הטמון בו עצמו, רואים ממנו את גודל ההשפעה והכוח שיש לסיפורים מגדולי ישראל, להשפיע הלאה ולעורר לבבות. הסיפור נדפס בחוברת "מאמרי חיזוק" מביהמ"ד "נחלת יעקב" ירושלים (מהגה"צ ר' צבי מאיר זילבערבערג שליט"א) גליון רפ"ט (לך-לך תשפ"ב עמוד ט"ל) ואלו דבריו:
"בעזרת השי"ת הזכרנו כמה פעמים עובדא דהוה אצל ר' אהרן קוטלר, שפעם אחת נסע לאיזה מקום לעסוק באיזה ענין נחוץ הנוגע לכלל ישראל יחד עם אדם חשוב אחר, ואחר שעות ארוכות שהתעסקו יחדיו בענין זה ונעשה כבר מאוחר מאד בלילה, ולא היה מה לעשות בזה עוד עד לבוקר, התיישב אותו אדם חשוב ללמוד. אמנם ר' אהרן אמר לו, שבהיות שרצון ה' שמחר מיד בבוקר ימשיכו בסידור אותו ענין, ולצורך סידור הענין נצרכת צלילות המח אחר מנוחת לילה טובה, ממילא רצונו יתברך שיפסיק לימודו וילך לישון, והאדם חשוב הזה נענה לציוויו של ר' אהרן והכין עצמו לילך לישון.
כעבור זמן קצר הבחין אותו אדם חשוב שר' אהרן התיישב ללמוד בהתמדה עצומה. בראותו זאת שאל את ר' אהרן: ילמדנו רבינו, למה אין רבינו הולך ג"כ לנוח מנוחת הלילה, כדי שיהיה בצלילות המח להמשיך בסידור הענין הנוגע לכלל ישראל? השיבו רבי אהרן: אף אני הייתי הולך לישון מחמת רצון ה' להמשיך בבוקר בסידור אותו ענין בצלילות המח, אך מה אעשה שיש לי חוק קבוע של לימוד שמונה דף גמרא ליום כדי לסיים ש"ס מדי שנה בשנה, וקודם שהנני גומר חוק קבוע זה איני יכול להירדם בשום אופן, וממילא אין לי ברירה כי אם לגמור שמונה דפים אלו, ואז אוכל לישון.
והנה קיבלתי היום מכתב מאברך חשוב ויקר מאד, המהווה המשך לסיפור זה, והנני מעתיק כאן חלק מהמכתב:
בחורף תש"פ ראיתי ב"מאמרי חיזוק" העובדא עם ר' אהרן קוטלר, ועובדא זו השפיעה עלי באופן חזק מאד, מה זה כח הקבלה, כשמקבלים את הקבלה עד הסוף ללא שום ויתור בשום מצב בעולם. ולכן קיבלתי על עצמי בלי נדר ללמוד כל יום [בנוסף לב' סדרי הכולל] ג' דפי גמרא [מתחילה התחייב גמ' רש"י ולאחר מכן הוסיף גם תוס'] – יהיה מה שיהיה, בכל יום, בין בחול ובין בערב שבת קודש ובין בשבת קודש ביום, בין בפורים ובין בערב פסח וכדומה, שאיני הולך לישן בלי לסיים את ההספק שלי.
היצר הרע בתחילה נלחם בכל הכח, ולפעמים הייתי הולך לישון אחרי 2:00 בלילה, אבל לאחר חודש בערך, אז כבר מהבוקר התחלתי לחשוב, שהרי אני לא רוצה לישון מאוחר מאד, וכך מצאתי הרבה זמנים פנויים ביום – אחרי שחרית, אחרי סדר א' וכדומה, וכך זה נכנס למסלול בס"ד מרובה, עד שלאחר זמן ראיתי עד היכן הדברים מגיעים, שזה הפך אותי לגמרי. במקום ללמוד 3 סדרים, אני פשוט לומד כל היום, בכל רגע פנוי, כדי לעמוד בהספק שלי, בגעשמאק ובסיפוק עצומים.
בחרתי ללמוד [בסדר הזה של ג' דפים לכל יום], את המסכתות של הש"ס שעדיין לא למדתי, ועל ידי כך זכיתי בס"ד מרובה לסיים את הש"ס לפני קצת יותר משנה, ותכננתי לעשות את הסיום הש"ס בחודש אלול תש"פ.
והנה למעשה, מחמת סיבות של רפואה הוצרכתי להיות אז במקום רחוק, שהיה שם ציבור גדול מאד שהיה צורך חזק מאד לחמם אותו ברוחניות, ולכן החלטתי לעשות את הסיום באותו מקום. והיתה אוירה חזקה מאד באירוע, ושאלו אותי איך מסיימים ש"ס. אז דיברתי בסיום והסברתי את כל מהלך הדברים כדלעיל [לא אמרתי בדווקא את מספר הדפים, דכל אחד לפי ענינו, כמובן], וכיון שהיו בסיום מאות אנשים הדברים התפרסמו מאד, והתברר לי שיש כאלו שהתחזקו מזה מאד, לקחת על עצמם לימוד מספר מסויים של דפים. והיתה כאן ממש סייעתא דשמיא מופלאה שנעשה הסיום דווקא במקום הזה, כדי שיהיה מזה פרסום ותועלת רבים.
כשדיברתי בסיום, הסברתי את כח הקבלה ללא פשרות, שכמו שכל יהודי אם נשתנה הסדר היום שלו ולא התפלל מעריב במקום שרגיל להתפלל, ואח"כ הלך לישון מאוחר מאד בלילה ונזכר שלא התפלל מעריב – הוא יקום מיד וילך לבית המדרש ויתפלל, כיון זה טבוע בדמו, וגם אם הוא בלי טיפת כח, וכמו להבדיל, אשה שהולכת לישון מאוחר בלילה, ונזכרה שיש סיר על האש, אפילו בלי שום כח היא תקום לכבות, כיון שזה טבוע בדם. כך גם מי שמקבל קבלה עד הסוף ומחדיר לעצמו את זה בדם, הוא מצליח.
זה רק ההסבר הטבעי, מעבר לכך יש את ההסתכלות והמבט הרוחני, שראיתי בחוש את מאמר חז"ל "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", וראיתי את זה בצורה מופלאה ביותר [ואכמ"ל בסיפורים עד כמה מרגישים את עזרתו יתברך לעמוד בהתחייבות, גם בזמנים הלחוצים ביותר". עד כאן לשון המכתב.
מסיפור זה רואים גם עד כמה יכולים להתעורר מכח סיפורי צדיקים ועובדות. וכפי שלאחרונה שמעתי על ילד מבית ספר יהודי מודרני, שסיים משניות סדר זרעים מכח סיפור ששמע מרבו בכיתה. לא היה לסיפור קשר ישיר ללימוד משניות, אלא שהילד התעורר בשמעו את הסיפור, והתוצאות היו להפליא.
"גנובתי יום גנובתי לילה"
אמנם מחוייבים אנו להוסיף מה שנדפס שם בגליון קודם בענין "שכיבה וקימה" מהגאון ר' מאיר שפירא, שמצא תלמיד מתמיד שהיה כותב חידושיו בלילה – לאחר הזמן שרצה הגר"מ שהבחורים ילמדו, וניגש לו ואמר לו שמציע לו שם עבור ספר חידושיו, והוא – "גנובתי יום גנובתי לילה"… כי בזה שגונב בלילה מהזמן המיוחד לשינה, הרי בזה היצה"ר מצליח לגנוב ממנו את הזמן ביום ללמוד כראוי, מכיון שיחסר לו מצלילות מוחו לעיין כראוי בסדריו המיוחדים ללימוד. ומאריך שם להוכיח עד כמה חייבים להיזהר כראוי בזמן השינה, באופן שלא יהיה מעצת היצר ללמוד יותר מדי בלילות. ולכן, החכם עיניו בראשו לקיים התחייבותיו שקיבל בעצמו בבחינת חוק ולא יעבור, וכפי הסיפור הראשון הנ"ל.
(מתוך מאמרו של הרב חיים נתן היילפרין, מח"ס 'לקוטי שערי תשובה' (מאנשעסטער), בגיליון 'אספקלריא')