'הכסף איננו פסגת השאיפות, ובסולם הערכים היהודי קיימים דברים ערכיים יותר, אשר שוים גבוה בהרבה ממנו'.
חינוך זה העניק הרבי מטשרנוביל לרב יצחק איזנבך, בהיותו ילד רך בשנים, בארוע שהותיר בליבו של הילדון רושם בל ימחה, והוא נשאו בערגה במשך כל ימי חייו, כפי שסיפר בנו, הרב אברהם איזנבך משכונת גבעת שאול בירושלים, בספר "בנתיבות המגיד".
ומעשה שהיה כך היה:
הרב יצחק איזנבך נולד למשפחה ירושלמית חרדית נודעת. בשחר ימיו היה ילד פעיל ועליז שהפך את רחובות העיר וסימטאותיה למגרשי משחקיו ותעלוליו.
היה זה ביום השבת, בשעת אחר הצהרים. איצל'ה עשה את דרכו אל הכותל המערבי, כשהוא חולף בשער יפו ועובר בעיר העתיקה דרך רובע מאוכלס בערבים למכביר. רגליו נשאו אותו בסימטאות המפותלות והבלתי מרוצפות, בין חנויות ובתי קפה שוקקים ציבור ערבי מכל הגילים. לפתע צדו עיניו מטבע זהב נוצצת על הקרקע בצד הדרך. ערכה של מטבע כזו היה כה רב, עד כי אפשר היה לכלכל באמצעותה משפחה מרובת ילדים כמו שלו במשך שבועיים ימים. גדולה היתה הדחקות בביתו והילד התרגש מן האפשרות הטמונה במציאה זו לסייע למשפחתו המתלבטת קשות בכלכלתה.
היטב זכר איצל'ה שעקב קדושת השבת אסור לו להרים את המטבע, שהיא בגדר מוקצה, על כן הניח את רגלו על המטבע כדי להסתירה מעין רואים, והחליט לעמוד כך עד צאת השבת, מועד בו יוכל ליטול אותה ולהביאה להוריו. עדיין נותרו ארבע שעות עד צאת השבת, זמן שאולי היה מהווה בעיה לגבי ילדים אחרים בגילו, אך הילד הנחוש בדעתו לא ראה כל קושי בהמתנה מעין זו.
כך ניצב לו הילד ברחוב הערבי למעלה משעה, והנה לפתע התקרב אליו נער ערבי ושאל אותו מדוע הוא עומד כמו פסל ואינו מש ממקומו. תחילה לא השיב איצל'ה דבר, אך הנער המשיך לחקור אותו הוא ענה לו בתמימות ילדותית: "יש לי משהו מתחת לרגלי שאסור לי להרים מפני שהיום שבת. אני שומר על זה, ומחכה עד אחרי שבת כדי שאוכל…".
עוד בטרם סיים איצל'ה את משפטו, הדף אותו הנער הערבי והפילו ארצה, גחן במהירות לעבר המטבע, חטף אותה ונמלט. איצל'ה שכב המום על הקרקע ועד שהתאושש והתרומם, כבר הספיק הנער לדלג מעבר לגדר ולהעלם מן העין. איצל'ה ידע שיהיה זה חסר תכלית, ואפילו מסוכן, לרדוף אחרי נער ערבי בעיר העתיקה.
בשעת אחר-צהרים מאוחרת עשה הילד המדוכדך את דרכו חזרה לעבר בית המדרש של הרבי מטשרנוביל, הרב נחום טברסקי, שם נהג אביו להתפלל מנחה ולאכול סעודה שלישית. בדרך כלל היה זה תפקידו של איצל'ה לסדר את הכיסאות, לערוך את השולחנות ולהגיש את המזון עבור כל הסועדים במחיצת הרבי, אך הפעם חרג ממנהגו והצטנף לו בפינה בחוסר מעש.
הרבי מטשרנוביל, שחיבב מאד את הילד, הבחין שמשהו אינו כשורה. הספסלים והכיסאות נותרו באי-סדר והוא תר בעיניו אחרי איצל'ה. הרבי ראה את הילד העצוב היושב לו לבד בקרן זוית. ניגש הרבי אל הילד ושאל אותו: "מה קרה היום? אתה נראה כל כך עצוב. כולנו זקוקים לך לעריכת השולחן".
סיפר איצל'ה לרבי את קורותיו באותה שבת והביע את עצבונו הגדול על הזדמנות הפז שהוחמצה. הרבי הקשיב בתשומת לב, ואז נטל את ידו של הילד ואמר לו: "בוא איתי אל השולחן עכשיו, אחרי צאת השבת בוא בבקשה אל ביתי".
במוצאי שבת יצא הילד יחד עם הרבי לעבר ביתו, שהיה צמוד לבית המדרש. שם, בבית, פתח הרבי את מגרת שולחנו והוציא ממנה מטבע זהב, דומה לזו שראה הילד בסימטה בעיר העתיקה. "הנה, המטבע הזו שלך", אמר הרבי, "אני נותן לך אותה בתנאי אחד: מבקש אני כי תתן לי את שכר המצוה שקיימת היום".
הילד הנרגש הביט אל הרבי ושאל בתדהמה" "הרבי רוצה את שכר המצוה תמורת המטבע?"
"כן", השיב הרבי. "היום קידשת שם שמים באופן בולט בכך שלא הרמת את המטבע בגלל קדושת השבת. הנה לפניך מטבע זהב אחרת. שלך היא. אני מבקש רק את שכר המצוה".
איצל'ה היה המום. האומנם היתה זו מצוה כל כך גדולה? האמנם היה ערכה כה גדול? הוא הביט במטבע הזהב וחישב במהירות כל מה שאפשר לקנות באמצעותה עבור משפחתו. הוא נשא עיניו אל הרבי ואמר:
"אם כה גדול ערכה של המצוה, הרי שהמצוה אינה עומדת למכירה".
גחן הרבי לעבר הילד ונשק לו במצחו.
במשך שנים רבות אחר כך, נהג ר' יצחק לספר לילדיו ולנכדיו שהלקח הזה, אותו למד בילדותו מהרבי מטשרנוביל, המחיש לו יותר מכל מה שלמד במשך שנותיו בעתיד, את גודל המשמעות של קיום המצוות.
(מתוך 'ומתוק האור' בראשית)