אבא ואמא שיננו באוזנינו תמיד: "היזהרו בכבוד הזולת!"
אחותי מספרת: "פעם חשבה אמא שהעלבתי את חברתי. היא לא ויתרה לי עד אשר כתבתי לה מכתב סליחה".
בכלל, אמא מעולם לא התרגזה עלנו ולא איבדה את סבלנותה, אלא אם כן היינו פוגעות בחברותינו. היא היתה מצטערת, מקפידה ומורה לנו לבקש מיד את סליחת החברה. לפעמים אף נדדה שנתה בעקבות המעשה, ובבוקר כאשר סיפרה לנו על כך, חשנו כי עשינו דבר נורא ואיום… לעתים, כאשר רבנו עם חברות, היתה אמא מפייסת אותנו, הולכת לבית החברה ומפייסת גם אותה.
אבא היה מקפיד מאד גם על מריבות בין הילדים בבית והיה מעניש את שני הניצים מבלי להתעניין 'מי התחיל' ומי אשם.
כשילד התלונן על פצעים בפה, היה אבא אומר: "כנראה דיברת לשון הרע"
אמא היוותה דוגמא אישית וקיימה בעצמה את כל ההנהגות הללו כפי שדרשה מאיתנו. אם היה נדמה לה שפגעה במישהי, לא עצמה עין כל הלילה, וכבר בשעות הבוקר המוקדמות מיהרה אליה כדי להתנצל בפניה.
הזהירות של אמא ב'בין אדם לחברו' היתה מופלגת: אמא נהגה כי חנות שהחלה לקנות בה – לא תוחלף באחרת. וכל כך למה? כדי שלא לצער את בעל החנות! שנים ארוכות רצנו למכולת הרחוקה בשיכון ויז'ניץ, אף על פי שנפתחה מכולת במרחק שני בניינים מביתנו; כיתתנו רגלינו למרכז העיר כדי לקנות דגים בחנות שהיתה יחידה בשעתה, והוא הדין לגבי הירקן ולגבי מוכר העופות…
אמא השתדלה להנחיל לנו את הידוריה האין-סופיים בהטבה לזולת. תמיד הורתה לנו לקנות מוצרי יסוד בשפע: "השתדלו לקנות יותר כדי שתמיד יהיה עודף במלאי, ותוכלו להלוות לשכנה בעת הצורך מבלי להשיב את פניה ריקם"… ביום שלישי אחר הצהרים היתה המכולת סגורה, ולכן היינו קונים מראש כמות גדולה של לחם וחלב, כדי שנוכל לתת לשכנים ששכחו לקנות. כמובן, תמיד היה מי שביקש.
אמא כמעט שלא נהנתה מעזרתנו, כאשר גדלנו ויכולנו לסייע בידה, שלחה אותנו לעזור לשכנות ולאחיות הנשואות, כי אכן, העזרה לזולת היתה חשובה לה פי כמה וכמה מצרכיה האישיים. ומעשה שהיה עמי: במבחן הראשון בסמינר נחלתי כישלון חרוץ. כשספירתי על כך לאמא, אמרה לי: "יודעת אני מדוע לא הצלחת – משום שלא נענית לבקשתה של חברתך ללמוד עמה למבחן". היתה זו בת שידעה אידיש בלבד, והלימוד עמה היה קשה ומורט עצבים, אבל אמא לא קיבלה תירוצים כאלו כלל.
כרצון ילד וילד
כל ימיה של אמא היו מלאים מעשי חסד והטבה לזולת. משפחות שלמות נעזרו על ידיה בתחומים רבים. היא חשה אחריות כלפי כל תושבי האזור וטרחה למענם מעל ומעבר לכוחותיה.
ניתן לחשוב כי כיוון שכך, היו בני הבית מוזנחים או מופלים לרעה במידת מה, ועל כן חובה עלי להדגיש כי ההפך הוא הנכון, – הבית היה מטופח ומנוהל להפליא. הילדים יצאו מידי יום ללימודיהם נקיים ומסודרים, כשלכל אחד יש בתיקו כריך עם הממרח האהוב עליו ופרי מפירות העונה. כאשר שבנו בצהרים היה הבית מסודר ונקי, הכיורים היו ריקים, ועל השולחן הערוך המתינו לנו מנות האוכל בציפיה (ומעולם לא אירע שאנו המתנו להן!) וכן כוסות מיץ מפירות העונה: תפוזים, גזר, עגבניות, ענבים וכוד', שנסחטו ביד אוהבת.
בחכמתה השכילה אמא לנווט בין פעליה העצומים, חובקי זרועות עולם, לבין צרכי הבית והיחס לילדיה לבל יפגעו זה מזה.
אמא העניקה לכל אחד מאיתנו יחס אישי במיוחד. כל ילד הרגיש כבן יחיד, כאשר כל משאלותיו-משוגותיו סופקו על ידיה בשלמות ובהרחבה, הקטנים ידעו לנצל את טוב לבה ולבקש ממנה בקשות שונות ומשונות: זה חפץ במשקה מסוים, וזה חפץ במשקה אחר; זה חפץ במאכל פלוני, וזה חפץ במאכל אלמוני; זה חפץ בו כשהוא חם, וזה רוצה בו קר יותר. ואמא המסורה הלכה כנגד רוחו של כל אחד ואחד, הכינה לכל ילד את המנה האהובה עליו, חיממה לו את האוכל שוב ושוב (טרם עידן המיקרוגל…) עד שערב לחיכו, וכן הלאה והלאה.
אמא נסכה בנו עוז ותעצומות, והעניקה לנו ביטחון עצמי. כל יצירה שעשינו – ציור, תמונה או מלאכת נוי – זכתה לשבחים רבים. היא היתה מראה את היצירה לשכנות ולקרובות משפחה והילד המרוצה היה מתמוגג מאושר. בכלל, ההנהגה של אמא היתה ביד רכה ובאווירה מפנקת. אפילו כשלמדנו בסמינר, התעקשה אמא להכין לנו את הכריכים, באמרה: "כל עוד אתן בבית, אני חפצה לפנק אתכן!"
טרם צאתנו ללימודים היתה אמא מברכת כל ילד וילד בדבקות: את הבנים – שיהיו צדיקים ותלמידי חכמים גדולים, ואת הבנות – שתלכנה לשלום ותחזורנה לשלום, ותצלחנה בכל מכל כל. לאחר מכן היתה מלווה אותנו עד פתח הבית. פעם ירד אחד הילדים מן הבית ומיד עלה בחזרה: "שכחת לברך אותי", אמר לאמא.
בתחילת כל שנת לימודים היתה אמא מצטרפת לילד הקטן שהחל ללכת לחיידר, ונשארת עמו מספר ימים ושבועות במשך כל בוקר, עד שהתרגל למקום החדש. כדרכה בקודש, היו מתלווים אליה כמה וכמה מילדי השכנים, כי אם אפשר 'לחטוף' עוד מצוות על הדרך, אז למה לא?
מכירת הביצים
הנה עוד דוגמא למצוה 'על הדרך': מפעם לפעם היינו מקבלים ביצים ממשק כלשהו. אמא אהבה מאד ביצים טריות. היא לימדה אותנו כיצד בודקים אם הביצה טריה: ממלאים מים בכוס ומכניסים את הביצה לתוכה, אם הביצה טרייה – היא שוקעת מיד, ואם אינה טריה – היא שוקעת אט-אט. אמא נהנתה מהביצים, ובמוחה עלה רעיון: מדוע לא יהנו גם השכנים מביצים טריות כל כך? וממחשבה למעשה. היא ביקשה מן המוכר שיביא לה תבניות רבות, והיא תמכור אותן בעבורו. היכן יעמדו? אמא לא ראתה בכך בעיה: בכניסה לבית יש מרפסת, אמנם עמוסה בארגזי הספרים של אבא, אבל אפשר להכניס בה גם ביצים.
לביצים היה ביקוש רב, ומכמה סיבות: ראשית, הן היו טריות. שנית, השכנים ברו כי בקנייתם הם מפרנסים את אמא, מה שלא היה נכון כלל וכלל, כי אם ההפך הגמור – היא מעולם לא הרוויחה ממכירתן אפילו פרוטה אחת, ועל אף שכתגמול על המכירה קיבלה מן המוכר תבנית ביצים חינם, נגרמו לה רק הפסדים כפי שאספר מיד. שלישית היה זה תירוץ לבוא לאמא…
במכירת הביצים נהגה אמא לפני ולפנים משורת הדין: ביצה סדוקה או שבורה החליפה באחרת על חשבונה. לא פעם הגיעו ילדים קטנים, והביצים נשברו במורד המדרגות. אמא כמובן, העניקה להם תבנית חדשה בלא לגבות על כך תשלום, לא תמיד היה כסף במזומן בידי הקונים, ואמא הסכימה שישלמו פעם אחרת, אם זכרו… היא לא רשמה את החובות, וכתוצאה מכך, כשבא המוכר לגבות את המגיע לו, כמעט אף פעם לא היה לה די כדי לשלם לו על הביצים כולן. היה עליה לחטט בכל הארנקים, ולעיתים לבקש מאבא הלוואה מהגמ"ח שברשותו. אחר כל התלאות הללו – לנו לא נשארו ביצים, ואמא שלחה אותנו למכולת לקנות ביצים.
זכורני, כיצד אנו הילדים לא אהבנו את מכירת הביצים ואת הטרדות הכרוכות בה. בסופו של דבר פסקה אמא מן המכירה. היא בקשה מן המוכר להביא ביצים רק בעבורה, ורק בעבור כמה מחברותיה, וכמה שכנות, ובעבור בנותיה, והכלות והנכדות הנשואות וה…
אמא מסורה וחמות שאינה 'שוויגער'
בארחות אלו התמידה אמא כל ימיה, גם כאשר הפכה להיות תל תלפיות למאות ואלפי נשים שפקדו את ביתה ומילאו את זמנה כל שעות היממה. היא זכרה את שמות כל צאצאיה, מחותנים ומחותנות (אומרים שהיא ירשה מאביה, סבא הרב אלישיב. את כוח זיכרונו המופלא), מעולם לא שכחה להעניק תשומת לב לבני המשפחה, ולא פסחה על שום אירוע המצריך התייחסות, כמו לידה, מחלה, שמחה וכדומה. היא היתה שולחת 'פינוקים של תשומת לב' בהזדמנויות שונות. היא לא הפסידה מסיבות סידור או מסיבות סידור או מסיבות בת-מצוה של נכדות, שנערכו בבית הספר, ותמיד השתתפה בשמחות המשפחתיות.
כאשר נזדמן לאמא לבקר את ילדיה הנשואים, בחגים או לביקור חולים וכדומה, נמנעה מלהעיר כל הערה, באמרה בשם אבא: "באים לבקר עם ידיים פתוחות ועיניים סגורות"… ואכן, שלוש כלותיה של אמא מתארות חמות שאינה 'שוויגער' – הן לא נלחצו מביקוריה כלל: הן לא שטפו את בית. לא הדיחו את הכלים או סידרו את החדר, רק מפני שה'שוויגער עומדת לבוא'…
אמא לא העירה ולא הטיפה מוסר, לא התרגזה ולא גערה. היא תמיד החמיאה מכל הלב והעניקה את התחושה כי הכל טוב ומושלם. דרך חינוכה היתה על ידי סיפורים בעלי לקח שהיו שגורים על פיה, ובעיקר על ידי דוגמא אישית.
חשיבותו של הציון בגאוגרפיה
אף כי כל השנים היו אבא ואמא בחינת 'ראשו מגיע השמימה', עם כל זאת תמיד היו 'סולם מוצב ארצה'. בראש מעייניהם עמד חינוך הילדים, והם השקיעו בנו רבות. אבא למד עם אחי דבר יום ביומו – חומש, נביא, משניות, וגמרא, עד שסיימו את הש"ס, ועם אחי רבי שלמה סיים את הש"ס עוד קודם שנעשה בר-מצוה.
אמא ליוותה את כל סדרי בית הספר, בדקה את המחברות, התעניינה בכל הקורה בכיתה ועקבה אחר ביצוע המטלות הלימודיות. לאחר כל מבחן היתה מתעניינת האם המורה כבר החזירה אותו ומה הציון. תעודה טובה שימחה מאוד אותה ואת אבא. בשנים מאוחרות יותר גילה אמא: "ציון גרוע היה יכול לעשות אותי חולה!"
(מענין לספר, כי פעם ביקשה אחת הנכדות הקטנות מאבא שיברך אותה שתצליח במבחן. אבא בירך אותה: "שתזכי לחתן טוב"… היא חזרה על הבקשה, ואבא חזר על ברכתו פעם נוספת… אבל אני רוצה ברכה להצלחה במבחן". התעקשה. "נו טוב, אז לכי, ובקשי מסבתא", הפטיר אבא…)
הרצינות בלימודים היתה ערך חשוב אצל אבא ואמא. בנוסף, אמא רחשה הערכה מרובה מאד למורות ולמחנכות וחלקה להן כבוד רב, בפרט אלו שלימדו אותנו. אמא הורתה גם לאחרים לכבד את מלמדיהם, ואת מוריהם ולילדים שבאו אליה להתברך ממנה, היתה אומרת כי אם יכבד ואת מלמדיהם יצליחו בלימודם, ואם לאו – לאו.
אחת הנכדות הראתה לאמא תעודה מצוינת, ואמא הביעה את קורת רוחה, תמהה הנכדה: "סבתא, וכי הציון הטוב בגאוגרפיה או בפיוט חשוב בחיים, עד שהוא גורם לך שמחה?" ואמא השיבה לה: "עלייך לדעת כי לא הציון הטוב הוא המשמח, כי אם הרצינות ומילוי התפקיד שעומדים מאחוריו. אם את מתרגלת שלא לזלזל במוטל עלייך כתלמידה, גם לכשתהיי אשה ואם תבצעי את תפקידייך בשלמות!"
תמידים כסדרם
אבא חינך אותנו לשמירה על הסדרים הקבועים ללא פשרות ולימד אותנו חריצות מהי. הוא השתתף עם אמא בשמירת סדרי החיידר ובית הספר, ולא הרשה שיחול זלזול בנושא. שום איחור או היעדרות לא באו בחשבון, בכל זמן שהוא. רק פעמיים בשנה היה מותר לנו להיעדר מהלימודים – ביום שקטפנו סכך לסוכה וביום של אפיית מצות. מעבר לכך, התייצבנו במוסדות הלימוד יום-יום תמידים כסדרם.
אבא ואמא הקפידו שנהיה מסודרים בחיינו האישיים, בלבוש, במראה ובחפצים. לכל ילד היתה מגירה משלו. אבא ואמא שמחו מאד כשהיינו מראים להם מגירה מסודרת (מחזה נדיר אצל ילדים…) אבא עצמו היה פותח את המגירות מפעם לפעם ובודק אם הן מסודרות.
עזרה בהכנת השיעורים
אבא היה מסייע לנו בהכנת שיעורי הבית. היינו מבקשות את עזרתו בהכנת פסוקי התורה והנביא שלמדנו, והוא תמיד שמח להסביר לנו. אבא נהנה שאנו לומדות את מקצועות הקודש, וכשלמדתי על מלכי יהודה ועל מלכי ישראל ביקש שאומר לו אותם בעל-פה ולפי הסדר. אחר כך אמר כי כדאי שאמשיך ללמוד נביא אף כאשר אגדל ואתחתן.
פעם הביאה מורתי לכתה שיר המבוסס על חלקי פסוקים ומאמרי חז"ל. "בררנה ומצאנה מקורות רבים ככל האפשר", הורתה לנו. ביקשתי את עזרתו של אבא, והוא אמר לי מיד מה מקורה של כל שורה. מובן שהייתי התלמידה בעלת מספר המקורות הרב ביותר…
כך היה גם בשיעורי בית: מצויות בתפלה תיבות שיש להפרידן זו מזו לבל תתחברנה יחדיו, כגון: 'על לבבך', 'במצוותיו וציוונו', 'אתכם מארץ'. המורה של אחותי ביקשה מהתלמידות חפש צמדי מילים כאלה בכל אותיות האל"ף-בי"ת. אבא נרתם לעזרתה, ואחר כל תפילה היה אומר לה בשמחה כי מצא צמד נוסף. כך מצא לה צמדים ברוב האותיות.
משחקים וטיולים
מפעם לפעם גם שיחקנו עם אבא, בחול המועד ובהזדמנויות אחרות. הנה דוגמא לאחד המשחקים: אבא אמר שם של ספר, והיינו צריכים למוצאו בין אלפי הספרים שבחדר הספרים. לא היתה זו משימה קלה כלל…
לפעמים היה אבא חד לנו חידות מן התנ"ך: שמות של אנשים שהם גם שמות של בעלי חיים (למשל: ציפור-בלק בן ציפור, חמור – אבי שכם, דבורה – הנביאה), המילה הארוכה בתורה, גימטריאות של מילים, היכן נאמר בתורה: "אחד אני והוא איש"? [התשובה: "ונחלמה חלום בלילה אחד, אני והוא איש כפתרון חלומו חלמנו (בראשית מא יא).] כמה חלומות יש בספר בראשית? וכיוצא בזה. חידות על שמות, כגון: האות הראשונה והשניה יחדיו שוות 10, השניה והשלישית יחד גם כן 10, הראשונה והשלישית – 8. התשובה – דוד! (ואחר כך על שמות ארוכים יותר…)
פעם רצתה אמא שניסע בחול המועד לגן החיות בתל אביב. אבא לא רצה להצטרף, אולם רבי מרדכי שבשוביץ, ידידו של אבא וחברותא שלו במשך מספר שנים, שידל אותו: "בגמרא נאמר כי כאשר רואים קוף, מברכים 'משנה הבריות'. וכי אינך רוצה לברך 'משנה הבריות'?" אבא 'השתכנע', וכולנו נסענו לגן החיות ובירכנו את הברכה על הקוף ועל הפיל.
כיוון שכבר ביקר שם, סבב עמנו אבא בין הכלובים, וליד כל בעל חיים אמר לנו היכן הוא נזכר בתנ"ך ובחז"ל, כאשר שאר המבקרים בגן החיות שומעים ונהנים ומתלוים אלינו כדי להוסיף ולשמוע… כך הלכה וגדלה הפמליה מכלוב לכלוב… (ההסתכלות של אבא על עניינים שונים, כגון שיחת החולין שלו, היתה כולה תורנית. פעם בפורים הגיע אל אבא ילד שהתחפש לדג. אמר לו אבא: "יודע אתה למה התחפשת? – ליונה במעי הדגה!"…)
(מתוך הספר 'בית אמי')