בפרקים הקודמים הארכנו מאד לבאר עד כמה חשובים החום והנעימות לגידול וחינוך הילדים, אך יחד עם זאת, יש להיזהר ממכשול נפוץ אשר עלולים להיתקל בו בענין זה.
נכון אמנם שהאב צריך להעניק לילדיו אהבה רבה, אך בד בבד עליו להיזהר לבל יאבד את מעמדו כאב ומנהיג. טוב ויפה הוא לנהוג עם הילדים בחביבות ונעימות, אך אין לבלבל בין חביבות לבין ירידה לרמתם של הילדים. כשם שהילד זקוק לחיבה, כך הוא זקוק גם לדמות סמכותית ומכובדת שתעמוד בראש המשפחה. כאשר ילד מרגיש שהאב הוא כאחד מחבריו, הדבר מהווה סכנה גדולה לכל מערכת החינוך.
הדרך לשמור על מעמד האב אינה לדרוש מהילדים כבוד, אלא שהאב יכבד את עצמו. אדם צריך לזכור שהוא לא חבר של ילדיו – אלא אביהם! אל לו לרדת לרמתם ולהתווכח עימם על שטויות, ואסור לו לזלזל בעצמו בפניהם. היחס של האב לעצמו הוא זה שיקבע את יחס ילדיו אליו.
חשוב לשים לב, שאב או מחנך המתווכח עם הילד ברמתו מוריד את ערך עצמו בעיני הילד. אסור שיתנהל עם ילד ויכוח תינוקי, בסגנון של "כן נכון! לא נכון! כן נכון! לא נכון!". יש לשמור על קור רוח, לשמוע את טענות הילד, ולומר לו בשקט אך בהחלטיות: "שמעתי אותך, החלטתי כך וכך, נקודה".
מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל אשר היה מחנך גדול, הביע אי שביעות רצון מכך שנהוג לאחרונה שמחנכים הולכים לטיולים יחד עם תלמידיהם, באופן שהרב מוריד את כבודו ומשחק עימם בצורה זולה. מדוע? כי בטיול תמיד קורה שהמחנך מוריד מעט את רמתו, ודבר זה עלול להמעיט את השפעת המחנך על תלמידיו.
כשנסעתי פעם באוטובוס, ניגש אלי אדם לא מוכר וביקש רשות לשאול שאלה על חינוך ילדים. ילדיו מתחצפים אליו, והוא אינו יודע מה לעשות… כיון שילדו ישב על ידו, לא רציתי לומר את מה שעל ליבי, ועל כן השבתי רק שזהו אחד מסימני עקבתא דמשיחא – חוצפא יסגי.
כעבור מספר דקות קם הילד ממקומו, ואז שאלתי את האיש בשקט האם הוא הולך בבית בצורה לא מכובדת – מבחינת צניעות, או מרים את הטון באופן לא מכובד וכדומה. הוא צחק ואמר: "בוודאי". "נו", אמרתי לו, "מה אתה רוצה מילדיך? אם אינך שומר על נכבדות מינימלית של אב, מדוע שהם יחושו כלפיך כבוד כל שהוא?"
אמנם, אף על פי שהעיקר תלוי ביחס האב לעצמו, אם שמים לב שילד אינו מבין את ההבדל שבין אב לחבר ומדבר עם אביו כאילו היה בן גילו, אפשר וצריך להניח בפניו את הגבול. בדרך כלל מספיקים כמה משפטים חייכנים, כדוגמת: "זה בסדר שאתה חושב כך, אך עליך לזכור שנולדתי עשרות שנים לפניך…". ניתן בהחלט גם להזכיר לילד שיש בתורה מצוות כיבוד אב, ושיש צורה מסויימת איך מדברים עם הורים.
בית שיש בו הערכה אמיתית לאב, קל הרבה יותר לחנך בו ילדים; אך מלבד זאת, ילדים אלו יוכלו יותר בקלות לגדול יהודים יראי שמים. היחס אל הקדוש ברוך-הוא מושפע מאד מהיחסים שבין האב לילד, וכאשר יש לילד כבוד אל האב – יהיה בו גם כבוד כלפי שמים. וכבר ביארו גדולי עולם, שמטעם זה נמצאת הדיברה "כבד את אביך ואת אמך" בין חמשת הדיברות הראשונות, העוסקות בבין אדם למקום.
כאמור, הערכה נכונה להורים אינה כזו הנכפית על הילדים בכח, אלא זו הנובעת מכך שהאב הוא אכן אדם מכובד, היודע שהוא מבוגר ונוהג בצורה מתאימה. עינינו הרואות, שבבתיהם של תלמידי חכמים גדולים – למרות שהם נהגו כלפי ילדיהם בחביבות וברוך – שרר תמיד כבוד עמוק כלפי האב. הנכבדות האמיתית של תלמיד חכם יצרה אצל הילדים יחס של כבוד והערצה כלפיו.
לפני עשרות שנים, שימש אבי מורי זצ"ל כחבר ועד ההורים במוסד החינוכי הראשון שהוקם בבני-ברק לבנות, בשכונת 'זכרון מאיר'. באסיפה הראשונה שהתקיימה עם המנהלת, דנו בעקרונות החינוך ובקווי האופי שילוו את המוסד.
בתוך הדברים, סיפרה המנהלת את המעשה הנפלא הבא. אחת המורות שאלה את הבנות בכיתתה: "לו יבקשו ממכן להציע מי יהיה המשיח, במי תבחרו?" כמעט כל הבנות שתקו והביטו במורה בתימהון, אך בת אחת ענתה בביטחון: "אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שזה אבא שלי…"
מי היה אביה של אותה ילדה? היה זה הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה. דמותו המיוחדת נחשבה בעיני ילדיו גדולה ומכובדת עד כדי כך, שלא היה לביתו כל ספק כי הוא יכול להיות המלך המשיח!
הרה"ג אברהם דב פינסקי שליט"א, נכדו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, סיפר בשם אמו על עונש גדול שקיבלה פעם מאביה. היה זה כאשר אמה ציוותה עליה לעשות דבר מה, והיא סירבה. כשחזר רבי אליהו לבית ושמע על כך, הוא הודיע לה שבתור עונש על המעשה, מהיום היא לא תוכל לצחצח לו את הנעליים… האם סיפרה שהיה זה עונש חמור, ושהיא בכתה והתחננה לשוב לתפקידה… כה גדולה היתה חשיבותו של רבי אליהו בעיני ילדיו!
כמובן, לא כל אחד יכול להגיע לרמה כזו. אך כוונתנו להראות במעשה זה את הכיוון: אב שהוא באמת מכובד, מחשיב את עצמו לבן תורה ונוהג כאדם מבוגר בשליטה עצמית, יזכה בקלות שגם ילדיו יתייחסו אליו בהערכה דומה.
מטרת החינוך: "גם כי יזקין לא יסור"
להלן נזכיר מספר נקודות חשובות נוספות, הנוגעות לענייני החינוך:
כאשר מדברים על חינוך, בטרם כל יש לשים לב לשאלה פשוטה: מה בעצם אנו רוצים להשיג. פעמים רבות הורים נתקלים בבעיה אצל הילד ומנסים לחנך אותו, בלי לתת את הדעת כלל לשאלה הבסיסית, האם אכן הם אמורים לחנך כדי לפתור בעיה זו!
אם לוקחים בחשבון שעיקר החינוך נועד כדי להכין את הילד לחיי תורה ומצוות כשיגדל, שאלות מסויימות הנוגעות לחינוך מאבדות הרבה ממשמעותן. למשל: ישנן התנהגויות שמופיעות אצל ילדים רבים בגיל צעיר, ונעלמות ככל שהילד גדל. לפתוח מלחמת עולם עם ילד רק בגלל בעיה שולית שממילא תעלם מעצמה, זו כמובן טעות ממדרגה ראשונה.
נביא דוגמא פשוטה לדברים. סיפר הגה"צ רבי יוסף ליס זצ"ל, שפעם השתתף באסיפה שהתקיימה בבית מרן הרב מבריסק הגרי"ז סולויצ'יק זצ"ל. יחד עם גדולי ירושלים שנכחו במקום, שהה בחדר גם ילד בן שנתיים וחצי… היה זה נכדו של הרב מבריסק, אשר אמו נאלצה לצאת לשעה קלה, ובקשה מהרב לשמור עליו עד שתשוב.
בסוף השולחן היה מקום פנוי, והכסא שעל ידו עמד ריק. הילד ראה בכך כר נח למשחקים: הוא טיפס על הכסא, משם עלה על השולחן, ואז זחל לאורכו עד שהגיע אל מקום מושבו של מרן הגרי"ז… הרב נטלו בשתי ידיו, ליטפו והורידו אל הריצפה. ראה הפעוט כי טוב, אץ רץ אל הכסא הריק, ושוב טיפס ועלה וזחל… הרב שוב הורידו אל הריצפה ברכות, בלי לגעור בו ובלי לומר לו דבר.
אחד הנוכחים במקום לא יכול היה לשאת את התנהגותו של הילד, ולאחר שהדבר חזר ונשנה מספר פעמים, העיר בשקט: "מדוע הרב אינו נוזף בו, הרי יש לחנכו שלא יעלה על השולחן"…
מרן הגרי"ז שמע את הערתו, והתשובה שאמר אז מהווה יסוד נפלא שראוי לשננו: "זה אינו חינוך! חינוך פירושו לחנך את הילד היום, כדי שיהיה מחונך כשיגדל. אך כשתינוק זה יגדל הרי ודאי הוא לא יזחל על השולחן, ואם כן אין כל צורך לחנכו. אלא מאי, אנחנו כעת לא רוצים שהוא יפריע לנו, זו אינה סיבה לסטור או לנזוף בילד…"
יסוד זה מפורש הוא בלשון הפסוק במשלי, אותו כבר הבאנו לעיל: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלומר, תכלית החינוך היא להשפיע על מעשי הילד כשיגדל! אך אם אין למעשיו כיום כל נזק לחינוכו בעתיד, אין זה באמת שייך לסוגיית החינוך. כמובן שלעיתים מותר להגביל ילד או לאסור עליו מעשים מסויימים גם מסיבות אחרות, אולם יש לזכור שלא זהו חינוך.
המחנכת הידועה, מרת ק. מונק ע"ה, שניהלה במשך שנים רבות את מוסד הילדים 'בתי אבות' שעל ידי ישיבת פוניבז', סיפרה פעם לאבי מורי זצ"ל, שבימיו הראשונים של המוסד עלתה הצעה להשקיע בשתילת צמחים ברגב האדמה שבחצר המוסד, כדי ללמד את הילדים כיצד לטפל ולטפח אותם בצורה מיטבית, וכך תהיה עיסוקם בתעסוקה המפיקה תועלת, ולא בפעילויות ילדותיות שונות.
ההצעה נשמעה די קוסמת והגיונית, עד שהיא עלתה על שולחנו של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', שדחה אותה על הסף.
הרב דסלר הסביר, שלפני כל פעולה שמעוניינים לפעול עם החניכים, יש קודם להתבונן ולשקול היטב את ההשלכות שעלולות לצאת ממנה בעתיד. כיצד היא אמורה להשפיע על החניכים, וכיצד היא תתפרש אצלם כשיתבגרו ויעמדו ברשות עצמם.
כאן במקרה זה, אמר הרב דסלר, ישנו סיכון מסויים שהילדים יתחברו יותר מדאי לעיסוק הזה של שתילת הצמחים, וככל שיתבגרו החשק להתעסק בזה רק ימשיך ויגבר. לכן עדיף דוקא להעסיק אותם בדברים של מה בכך, כדי שכאשר יתבגרו יבינו בשכלם שכבר אין הגיל תואם להתעסק בדברים כה קטנוניים.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' – וירא)