המעשה הנפלא שלפנינו סופר עד מפי עד מפי זקני קהילת 'יזד' שבפרס אשר ראוהו בעיניהם. חבוי בו בסיפור זה, מסר נפלא בעבורנו, מסר המביע את כוחה הגדול וחשיבותה היתירה של תפילה הנאמרת בעת צרה, ולו הקצרה ביותר.
המעשה ארע לפני למעלה ממאה שנה. באחד הימים פרץ סכסוך בין גוי רשע ואלים ליהודי נכבד מבני קהילת 'יזד'. הסכסוך הוכרע לבסוף בבית המשפט, שבו נפסק כי יד היהודי על העליונה, אך הגוי סירב לקבל עליו את הדין, ולשם כך רקם במוחו עלילה מרושעת וחסרת כל בסיס כנגד היהודי. וכאשר הדברים היו סדורים במוחו ניגש לבית המשפט לגולל בפניהם את הבדותה המרושעת.
חיש מהר נקרא היהודי לחקירה צולבת, אשר כמיטב המסורת הפרסית כללה עינויים קשים. העובדה שהיותו יהודי לא היטיבה עמו, ותוך זמן קצר נחרץ גורלו למוות בתליה, עונש שהיה נפוץ עד מאוד באותם ימים במדינת פרס. כמו כן נקבעו בעבורו יום ושעה מדויקת שבה יתלה, רחמנא ליצלן.
בהישמע הבשורה הקשה בקרב בני קהילת הקודש 'יזד', לא ידעו היהודים את נפשם מרוב צער ויגון. מיד התכנסו כולם בבית הכנסת המרכזי לעצרת תפילה וזעקה, שבמהלכה שפכו את ליבם בתפילה ובתחנונים לפני ה' שיחוס על נפש האיש ועל עולליו הרכים העתידים להיוותר יתומים בלא משען ומשענת. אף מן השתדלנות לא משכו היהודים את ידם: טובי עורכי הדין נשכרו כדי להמליץ טוב על אחיהם הנתון במיצר, אלא שבית המשפט סירב לפתוח את התיק לדיון מחודש, והללו נאלצו לשוב על עקבותיהם מבלי שתינתן להם הזכות להשמיע את טענותיהם.
נדמה היה כי נגזרה הגזרה. בני ביתו של האיש כבר השלימו עם הגרוע מכל ואף התכוננו לכך נפשית, ובהגיע היום המיועד לביצוע גזר הדין התכנסו, עטופי יגון, בשערי בית הכלא, שם היו עתידים להיפגש עם בן משפחתם לפני פרידה, טרם יעזבם לאנחות.
לאחר מפגש קצר וקורע לב, אולצו בני המשפחה ללוות את יקירם לאולם התליה. האיש הוכנס לאולם כשפניו מכוסות כנהוג, חבל התליה כבר הוכן, קשור ומהודק לאחד מן הווים שבלטו מתקרת האולם והוכנו למטרה זו. כשהוסר הכיסוי מעל פני האיש נגלו לעין כל פניו החיוורות, אך עיניו לא חדלו מלשדר אמונה וביטחון.
החבל נכרך מעל צווארו, וכפי שהיה נהוג בימים ההם, בטרם נשמט הכיסא מתחתיו, נשאל האיש בידי התליין: "מהי בקשתך האחרונה?" מה רבה היתה ההפתעה כאשר בחר האיש להביע משאלה מוזרה ובלתי מובנת: "מבקש אני כי יסירו את החבל מן הוו שאליו הוא קשור, ויעבירוהו לוו הנמצא שם" ענה האיש לאחר מחשבה קצרה, תוך שהוא מחווה בידו לעבר הקצה השני של תקרת האולם.
הבקשה הפתיעה את התליין, אולם כפי שנקבע בחוק, היה עליו למלא את הבקשה במלואה. עובד בית הסוהר נקרא למקום, טיפס אל תקרת החדר, הסיר את החבל מקישוריו ומיהר להתקינו בקצה השני של תקרת האולם. את השקט המוחלט ששרר באולם באותן דקות ספורות שנצרכו כדי לפרק את החבל ולהדקו בשנית במקומו החדש, הפרו אך ורק מלמולי תפילה חרישיים ובלתי פוסקים שבקעו מפי הנידון למוות.
לאחר שהודק החבל בחזקה במקומו החדש, הובל היהודי בשנית לעבר חבל התליה. בני משפחתו שציפו לקבל ממנו לכל הפחות מבט אחד של פרידה, התאכזבו כאשר קרובם לא הפנה ולו מבט קל לעברם. נדמה היה כי כל כולו שקוע בתפילתו והוא אינו שת ליבו לדבר מן הקורה סביבו.
והנה הגיע הרגע הנורא… האיש הועלה על הגרדום, תוך שהנוכחים במקום עוצרים את נשימתם. החבל נכרך סביב צווארו בשנית, ומיד לאחר מכן שמט התליין את הכיסא מתחתיו. החבל נמתח מיד סביב צווארו, והאיש צנח תחתיו בחבטה עזה, הישר אל… רצפת האולם.
צווחת בהלה נשמעה מפי הנוכחים. הם הביטו במחזה המפתיע שלפניהם ולא ידעו האם הם הוזים או חוזים. האיש היה שרוע על רצפת האבן, כאוב מהנפילה הפתאומית. על הרצפה שסביבו פזורות פיסות טיח ופניו זורחות באושר שלא מעלמא הדין – אושר של אדם שניצל ממוות לחיים. מסתבר כי מסיבה בלתי מובנת ניתק הוו שאליו היה קשור החבל ממקומו, תוך שהוא עוקר עמו חלק מהתקרה. החוק בפרס אמר כי מי שנתלה, ולו לרגע אחד, אף אם נותר בחיים, נחשב כמי שבוצע בו העונש במלואו. לפיכך, נשלח האיש על אתר לחופשי, ושב אל ביתו ואל משפחתו לשמחת כל קרוביו ואוהביו ולמגינת לב שונאיו.
עם בואו לביתו, לאחר שהתאושש מעט מהחוויה הקשה שעברה עליו, לא יכלו בני ביתו מלעצור בעד השאלה המתבקשת: "מה ראית לבקש ברגעיך האחרונים דווקא את הבקשה הזו? מדוע ביקשת שיעבירו את חבל התליה דווקא אל אותו וו מסוים? שמא קיבלת מידע סודי כי הוא מחובר לתקרה בצורה רופפת?"
מה רבה היתה פליאתם כשהאיש השיב בתמימות: "לא… לא ידעתי דבר על אותו וו, אלא שבעומדי בפעם הראשונה תחת חבל התליה, בעת שבדרך הטבע אפסו כל סיכויי להינצל, נזכרתי לפתע בדברי חזקיהו המלך, אחר ששמע את הנבואה "כי מת אתה ולא תחיה", אמר לנביא: "כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".
באותה שעה התעורר בליבי רצון חזק ביותר לשאת תפילה לפני ה', אלא שזמן רב לכך כבר לא נותר לי, ולפיכך כשהועלתה בפני האפשרות לבקש דבר מה, האיר ה' את עיני לבקש מהתליין שיעביר את חבל התליה לנקודה הרחוקה ביותר ממקומו הראשון, מתוך מחשבה שאת הזמן שייקח למלא את בקשתי אוכל לנצל כדי להתפלל להצלתי.
ואכן, לאחר שאת הדקות הספורות שנוספו לחיי ניצלתי במלואן לתפילה, הגיעה ישועת ה' המפתיעה כהרף עין. קרה עמי דבר שלא קרה כמעט מעולם, באורח פלא ניתק החבל ממקומו, וחיי ניתנו לי לשלל".
(אור הפרשה)