כשאנחנו קוראים את פסוקי התורה המתארים את פגישת יוסף ואחיו, אנחנו רגילים לחשוב את מה שכולם יודעים – התוכחה הנוראה שהיתה שם, ולאחר מכן השמחה הגדולה, כשיעקב אבינו ירד למצרים והתאחד עם בנו יוסף, אחרי עשרים ושתים שנה שלא ראהו.
אבל צריך לדעת, שבפרשה זו מונחים דברים נשגבים ומרוממים, ולא רק איזה 'איחוד משפחתי'… מכל הנהגת יעקב אבינו והשבטים הקדושים, אנחנו יכולים ללמוד מהן תעצומות נפש, מה כוחה של רוחניות ודביקות בבורא; וכיצד כל פרט ופרט בחייו של אדם הקרוב להקדוש ברוך הוא, נראה אחרת לגמרי משניתן לחשוב במבט שטחי.
מרן הגה"צ רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, מאריך לעמוד על לקח נורא שרואים בפסוקים הללו:
נתאר לעצמנו את פגישתם של יוסף ובנימין, לאחר שהאחים כבר ידעו מיהו יוסף. התורה מתארת כיצד היו שם בכיות נוראות – "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו". בהסתכלות פשוטה מובן מאד מדוע הם בוכים! שני אחים אוהבים, הופרדו בעל כורחם למשך עשרים ושתיים שנה, ואז נפגשים בהשגחה פרטית מופלאה. מי היה מסוגל להתאפק מלבכות במקרה כזה?
אבל חז"ל מלמדים אותנו משהו אחר לגמרי. רש"י מביא את המדרש על המקום: "ויבך – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ובנימין בכה על צואריו – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב". יוסף ובנימין נפגשו, זה ודאי רגע מאד מרגש ומיוחד; אבל כשהם הביטו זה בזה, הם ראו גם את בתי המקדשות שעתידים להחרב, ועל כך הם בכו – לא סתם בכי של התרגשות ושמחה, אלא בכי רוחני וגבוה.
כל מהלך של אדם קדוש ומרומם, הוא בעצם מהלך בעבודת השם. גם קודם לכן, כשיהודה מתחנן לפני יוסף וזועק "ונפשו קשורה בנפשו", אומר ה'בעל הטורים' ש'קשורה' בגימטריה 'תורה'!… לא היה זה קשר רגיל של אבא ובן, אלא קשר של תורה, של רוחניות.
כך גם בהמשך הפרשה, כשהתורה מספרת שיעקב שלח את יהודה "להורות לפניו גושנה", ההבנה הפשוטה היא, וכך מפרש גם רש"י, ששלח אותו כמו שאנחנו אומרים "להכין את השטח", "להכיר את המקום"… אבל רש"י גם מביא מדרש אגדה: "להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד". כל דבר שעושים בעולם הוא למען מטרה מסויימת, ויעקב רצה שכשהוא יגיע למצרים, כבר יהיה לו בית מדרש מיוסד ומוכן ללימוד ולעבודת השם.
מכל הפרשה עולה היסוד הזה. הפסוק אומר: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף… וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף… וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". בהתחלה, מבאר רש"י, לא האמין יעקב לבניו שיוסף בחיים. אך אז "וידברו אליו את כל דברי יוסף" – יוסף מסר להם סימן באיזו פרשה בתורה היו עוסקים כשפירש ממנו, והיתה זו פרשת עגלה ערופה. כששמע זאת יעקב, אז ידע כי אמת בפיהם, "ותחי רוח יעקב אביהם".
יוסף הצדיק ידע מה ייחשב לסימן מובהק עבור יעקב אביו – התורה הקדושה!
הרוחניות משאירה חותם בל יימחק
הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', בספרו 'דרכי מוסר', מביא את הסיפור המפורסם על חכמתו העצומה של רבינו הגאון מוילנא זצ"ל. פעם בא לפניו עניינה של עגונה אומללה, שבעלה נעלם לפני שנים רבות, והיא ישבה כל העת לבדה בודדה, מבלי לדעת מה יעלה בגורלה.
לפתע, ביום בהיר אחד, הגיע אדם לא מוכר, וטען שהוא הוא הבעל האובד. השמחה החלה לעלות בלבבות כולם, אך הזיהוי היה מוטל בספק. היה איזה דמיון חיצוני שזכרה האשה, אך היא התלבטה מאד האם זה אכן בעלה שנעלם. היא נפגשה עימו כמה פעמים, והוא ידע לספר פרטים אישיים שלא היו ידועים לאף אחד מלבדם – איזה אוכל הם אכלו בשבע ברכות, מה הם לבשו, היכן הם טיילו וכן הלאה והלאה.
למרות הכל, העגונה לא נרגעה, והרגישה שמסתתר כאן משהו. היא חששה מאד שאולי זהו רמאי שפגש את בעלה, שמע ממנו שאין בדעתו לחזור והחליט להתחפש ולבוא במקומו, ובצורה כלשהי הצליח להוציא ממנו את כל הפרטים שסיפר לה. בצר להם, פנו הורי האשה אל הגאון מוילנא בבקשת עצה.
אמר להם הגאון: "שהאבא יילך עם הבעל-לכאורה לבית הכנסת, ושם יבקש ממנו למצוא את מקומו לבד". הגיע האיש לבית המדרש, והאבא אמר לו שיכנס ויתפוס את מקומו. הלה נבהל כהוגן, הביט לכל הצדדים במבוכה, ואז החוויר כסיד, כשקלט שרמאותו נתגלתה. הוא ניסה להימלט מבית הכנסת ולכדוהו, אז נאלץ להודות שאכן אינו הבעל האמיתי, וכשהבין שהבעל לא עומד לשוב, חשב להינשא לה. לצורך כך הוא נפגש עם הבעל ושמע ממנו את הפרטים, אולם אך את הפרט הזה, היכן היה מקומו בבית הכנסת, הוא שכח לברר אצלו.
דברים רוחניים, הסביר הגאון, לא עולים במוחם של הרשעים. אותו נוכל רשע בירר הכל: היכן אכלו, מה אכלו, לאן הלכו ומה לבשו, אבל המקום בבית הכנסת לא עלה בדעתו!…
גם יוסף שלח לומר ליעקב שהוא זוכר את ה'עגלות', פרשת עגלה ערופה. לא איזה בגד לבש ולא באיזו מיטה ישן, אלא את העניינים של תורה ורוחניות. אז 'ותחי רוח יעקב אביהם', אז הוא היה בטוח שזה אכן יוסף, ולא עוד גם נשאר אותו יוסף, ברמתו הרוחנית המובהקת.
***
שמעתי פעם באותו נושא בדרך צחות, מעשה שהיה עם אחד מגאוני הדור, כמדומה היה זה הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל. מי שזוכר, בכניסה לבני ברק היה פעם מתחם, ובו מפעל גדול של חברת 'אוסם'. הבנין היה גבוה ובולט, ועל הקיר החיצוני שלו היה תלוי שלט עם המילה 'אוסם' באותיות גדולות שנראו למרחוק.
פעם נכנס רבי אברהם לבני ברק, ובראותו את השלט חייך ואמר: "השלט הזה מזכיר לי גמרא". כשהתעניינו בני לוויתו איזו גמרא מזכירה לו חברת אוסם, אמר בחיוך: "הגמרא בבבא קמא, על אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג – 'אוסם' זה ראשי תבות: אבנו סכינו ומשאו…" מה שמונח לו בראש זה רק תורה!
ראיתי מובא סיפור, שסיפר מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שבילדותו הלך פעם עם אביו מרן ה'סטייפלער' זצ"ל ברחוב, והיתה אז עונת החורף בעיצומה וכל הרחוב היה מלא שלוליות מים. ה'סטייפלער' נעצר מהילוכו ליד שלולית אחת, והביט בה בריכוז. חיימק'ה הקטן לא הבין מדוע אביו מתעכב ליד שלולית מים: מה הוא רואה שם?
אמר לו ה'סטייפלער': "אתה רואה מה שיש מעל המים, הירוק-חום הזה? זה מה שאנחנו אומרים בפרק במה מדליקין – ולא בירוקה שעל פני המים"…
מפליא! כשאנחנו רואים שלולית, אנחנו רואים בוץ ורטיבות, אבל ה'סטייפלער' ראה את המשנה בשבת…
סיפר לי יהודי שהתגורר ב'כפר חסידים', שבתחילת ימי ישיבת 'כנסת חזקיהו' בישוב, היתה ממוקמת הישיבה בכמה מבנים ארעיים, עד שנבנה בנין הישיבה הקבוע, היכן שהיא ממוקמת כיום. כשהישיבה עברה לבנין החדש, העבירו את הסטנדרים מבית המדרש הישן לחדש, והבחורים נעמדו בשורה ארוכה והעבירו את הסטנדרים במהירות מיד ליד.
עמד שם יהודי פשוט מתושבי הישוב, שאמר בקול: "זה נראה כאילו שהם זורקים אבטיחים אחד לשני". לידו היה ילד של אחד מרבני הישיבה, שהגיב מיד: "מה פתאום אבטיחים? זה כמו מה שלמדנו במשנה בפסחים, שהכהנים עמדו בשורה והעבירו מאחד לשני את הבזיכים עם הדם של קרבן פסח"…
זה נזכר באבטיחים, וזה נזכר במשניות על בית המקדש. כל אחד עם מה שמונח לו בראש…
יעקב שמח לראות את העגלות, ולהיווכח שגם לאחר עשרות שנים שלא נתראה עם יוסף בנו, מחשבותיו נותרו זכות וטהורות, מונחות בהוויות דאביי ורבא. מה שמונח לו בראש היא פרשת עגלה ערופה, בה עסק כשפירש ממנו. זו היא סיבה מוצדקת לשמחה מיוחדת! "ותחי רוח יעקב אביהם!".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')