אני יוסף! (מ"ה, ד)
לכל אדם באשר הוא, יש רשימת משאלות, שאיפות ומאוויים, שהוא מייחל ושואף שיתגשמו. כל אדם רוצה להצליח בתחומים החשובים לו, בדברים המכריעים את גורלו. בראש ובראשונה, רוצה כל יהודי להיות מחובר לבורא עולם, להתמיד בתורתו ולקיים מצוותיו. כל אחד מבקש לנצח את היצר על נסיונותיו החוזרים ונשנים, כל אדם חפץ להיות ירא שמים בתכלית, בעל מידות, ומצליח להגשים את שאיפותיו. לצד זאת, גם בתחום הגשמי אנשים חפצים להצליח, להרוויח יותר, להצליח יותר.
אם היעד הוא כה מוגדר, וכולנו רוצים, במילה אחת, להצליח, נותר לדון רק בשאלה מהו סוד ההצלחה. איך ניתן להצליח במה שחשוב לנו, איך עושים את הדרך אל היעד. אם כולנו כה חפצי הצלחות, נשאלת השאלה איך נוכל להגיע אל ההצלחה הנשאפת, איך נוכל לגעת בהצלחה המיוחלת?!
וכאן נחשוף את סוד ההצלחה: הצלחה היא שרשרת. כשיש הצלחה אחת – היא נותנת כח להצלחה הבאה, שנותנת את הכח לזו שאחריה, עד שהחיים הופכים לשרשרת הצלחות. צריך להצליח רק פעם אחת, ומאז ההצלחה כמעט אוטומטית!
נשמע לא הגיוני?! הסכיתו ושמעו: מה שנותן כח להצליח בחיים, היא ההצלחה הקודמת. כשתינוק עובר משלב ישיבה לעמידה – זה בגלל שבמוח שלו מותקנת תובנה, שאם הצליח להתיישב, הוא צריך להעז עוד קצת, להתקדם עוד שלב, ולהיעמד. אחר כך, אותה תובנה אומרת לו שהוא יכול ללכת, וכשהוא מנסה ומצליח – זה מה שנותן לו את הכח להתחיל לרוץ. ומכאן – הוא מוסיף ומתקדם, מוסיף ומתפתח, מוסיף ומצליח – כשכל הצלחה היא המשך ההצלחה הקודמת.
אם זה סוד ההצלחה של פעוטות צעירים, זה גם סוד ההצלחה של אנשים מבוגרים. אז למה ילד או בחור מתבגר, לא אומר לעצמו שכשם שהצליח אתמול ללמוד רבע שעה – הוא יכול להצליח ללמוד היום חצי שעה? למה אנשים לא חשים שכשם שהצליחו להתגבר אתמול על הנסיון לפגוע במישהו, כך יש להם היום את הכוחות להתגבר על היצר המפתה אותם לפגוע בקדושת עיניהם? למה כל כך הרבה אנשים לא מצליחים להתקדם בשם תחושת ההצלחה של אמש – כאמור?!
זהו, שכאן טמונה הבעיה: כי באיזשהו שלב בתהליך ההתבגרות, אנשים נוטים לייחס חשיבות רבה מדי לכשלונותיהם, וחשיבות פחותה עד מזערית להצלחותיהם. כך מתפוגגת לה תחושת ההצלחה ומתחלפת בחוסר סיפוק, ולכן – אין להצלחה הבאה מהיכן לשאוב כח, שכן כבר בתחנה הקודמת לא חש האיש בהצלחה, וממילא אין 'דלק' להצלחה הבאה…
שורש הכישלון נעוץ בסיכום לא נכון של ההתמודדות הקודמת. כשמישהו נותן לעצמו ציון 'נכשל' על אתמול, הוא מאפס את סיכוייו להצליח היום. כשהתחושה הרווחת היא 'אני לא יוצלח', 'אני לא מסוגל', 'אני לא מתמודד', 'אני נופל תמיד', 'אני נכשל כל הזמן' – אין מסלול המראה שיוציא מהבוץ הזה, ושרשרת הכשלונות תימשך חלילה, עד ש…
עד שנבין שלכולנו יש גם הצלחות, ובהן נמקד את המבט. עד שנלמד להעריך את ההצלחות שלנו, 'לחיות' אותם גם אם הן קטנות, להתבשם מהן גם אם הן נראות מזעריות. כי האמת היא – שלכולנו יש הצלחות, כמו שלכולנו יש כשלונות. אם אנו רוצים להצליח בעתיד – עלינו להתמקד בהצלחות שלנו, זה מה שיתן לנו כח להצלחה הבאה!
פרשת השבוע מספרת על התגלות יוסף לאחיו, הנפעמים מהישארותו קדוש וטהור בתוככי מצרים – ארץ מזוהמת וטמאה. איך הצליח יוסף להחזיק מעמד? כיצד התמודד בגבורה מול כל הנסיונות שגברו עליו? איך שרד את היותו אח שנוא, עבד שפל, אסיר בבית הכלא, ונותר מרומם ונעלה? – את הסוד לכך מגלה לנו התורה בפרשת 'וישב', בפסוק 'ויהי השם את יוסף ויהי איש מצליח', וכך מבאר זאת הרה"ק בעל ה'כתב סופר' זי"ע:
יוסף הצליח, והיתה לו סייעתא דשמיא, כי הוא חי כ'מצליח'. למרות חייו הקשים, ידע יוסף הצדיק לראות את ההצלחות שלו. גם כשהיה עבד או אסיר, ידע לראות את ההצלחות שבחייו, את החן שהיה נסוך על פניו, את זה שהצליח להיות האסיר הממונה על בית הסוהר. אז נכון, הוא בכלא, מצבו לא פשוט. אדם אחר במקומו היה נשבר, מתרסק, מאבד סיכוי או תקוה – אבל יוסף הגדיר עצמו כ'איש מצליח', ומכאן נטל כוחות להמשיך להצליח, עד שהפך למשנה למלך.
את הכלי הזה, כדאי כל כך לאמץ. כי כולנו מכירים בחורים שחוזרים הביתה, ומספרים שהצליחו ללמוד היום רק שעה. כולנו מתמודדים עם זה ש'בקושי הצלחנו לכוון בתפילה, רק כמה דקות', או 'בקושי הצלחנו להתגבר על היצר, רק פעם אחת'. תחושות הכישלון הללו הן אם כל חטאת, הן בוראות ויוצרות את הכישלון הבא, ואת זה שאחריו.
כל מה שכדאי לעשות הוא לעצור את הגלגל ולשנות את כיוון התנועה לצד הנגדי: הצלחת ללמוד שעה? – נהדר! הצלחה גדולה! כיוונת בתפילה רק קטע אחד?- כל הכבוד, אשריך! התגברת על ניסיון רק פעם אחת? – נפלא, איזהו גיבור הכובש את יצרו! – וככל שנשנה בלבנו את התודעה ונחיה את ההצלחות שלנו, נייחס פחות חשיבות לכישלונות ונמקד מבט בהצלחות שהשגנו – כך נצליח בסייעתא דשמיא עוד ועוד, ועוד ועוד, ועוד ועוד…
נסיעה אחת, 2 משמעויות הפוכות!
הסיפור הבא התרחש בשנת תשמ"ה, בהיכלה של אחת הישיבות החשובות בארץ. זה לצד זה ישבו החברותא, אשר מתוקף היותם חברותא מזה תקופה – כבר הכירו זה את זה היטב, וידעו לחוש איש את לבו של רעהו. האחד – הוא המחנך הנודע הרב משה בלוי שליט"א שסיפר את הסיפור, ורעהו – אשר נקרא לו בשם יוסף. ביום מן הימים, חש רבי משה שמשהו עם החברותא לא בסדר, לבו בל עמו, והתעניין אם קרה משהו…
בתחילה, לא ניאות החברותא לספר, ניכר כי קשה עליו הדבר. אולם ככל שהתקשה להתרכז וניכרו אותות עצב על פניו, ביקש ממנו רבי משה שוב ושוב, כי יגלה את אוזנו במה מדובר. לבסוף, בקול נכאים שבור ומרוסק, סיפר יוסף כי בחודש אלול הקודם קיבל על עצמו להיזהר בשמירת עיניים, שמירה קפדנית ומופלגת. הוא הצליח לשמור את עיניו היטב, עד…
אתמול, הוצרך לנסוע לרופא שיניים, המקבל קהל במרפאה בתל אביב. הוא יצא לדרך בהחלטה נחושה לשמור את עיניו מכל נסיון, לא להביט חלילה בשום שלט פרסום, עיתון, או כל סוג של נסיון אחר. אבל, בחלוף הזמן, הנסיונות הלכו וגברו, הוא התקשה להתמודד ולהילחם, ונשבר – עיניו שטו אנה ואנה, הוא הביט לכל הצדדים, והנה כי כן – כעת הוא שבור, מרגיש מיואש. היתה לו קבלה, הוא שמר עליה באדיקות, ואתמול נפל במלחמה…
רבי משה ראה את כאבו של החברותא, ואף שכיום הוא מחנך נודע, הרי שאז היה עדיין בחור צעיר לימים, והתקשה לענות, לחזק, לסייע לידידו יוסף. הוא הביט אל השעון, וכשהבין כי שעת קבלת הקהל אצל הגאון ה'סטייפלער' זצ"ל עודה בעיצומה, ביקש מיוסף להתלוות אליו, להיכנס אל אותו גאון וקדוש, לספר לו על הכאב והמצוקה, ולהקשיב לעצתו…
הם יצאו יחדיו לבית ה'סטייפלער', אשר כבר היה מבוגר מאוד, ושמיעתו – שמזה שנים אינה במיטבה – כבר קשתה עליו מאוד. כל הנכנסים אליו נהגו לכתוב את שאלותיהם על פתק, וה'סטייפלער' היה משיב לשאלות הכתובות לפניו. לפיכך, נטל הבחור פתק קטן וכתב: 'אני בחור בן 19. קיבלתי על עצמי להיזהר ולהישמר בשמירת עיניים, אולם אתמול נכשלתי מאז אין לי מנוחה'
את הפתק, בו מתומצת הסיפור, הגישו אל ה'סטייפלער', שקרא אותו ברפרוף מהיר. ואז, הרים ה'סטייפלער' את עיניו החודרות, נעץ אותן בבחור, וכדרכו – לדבר בקול רם ואף בצעקות רמות עקב קשיי השמיעה שלו, שאל בקול חוצב: 'בחור'ל, אמור לי, האם במשך הדרך התגברת ולו פעם אחת? האם לפחות פעם אחת אמרת ליצר 'לא', לא אביט לשם?'
הבחור נבהל ונבוך, וביד רועדת השיב בכתב על הפתק: 'רבי, נכשלתי שוב ושוב, פעם אחר פעם…' ה'סטייפלער' הביט בתשובה, ומיד שב ושאל בקול רועם: 'אבל האם תוכל לומר שלא התגברת ולו פעם אחת בודדת? אמור לי, האם לא היתה פעם אחת במשך כל הדרך בה שלטת ביצרך והתגברת?'
הבחור, חרד ומבוהל, העביר בזכרונו ברפרוף מהיר את המסע כולו, ונאלץ 'להודות' בהנהון קל: אכן כן, היו כמה פעמים, בעיקר בתחילת הדרך, בהן שלט ביצרו, והוא התגבר. אמת, רוב הדרך נכשל והובס במלחמה מול היצר, אבל היו גם פעמים בהן ניצח…
נהרה השתפכה על פני ה'סטייפלער', והוא נענה ואמר בזה הלשון: 'איי, אינני מגזים, אינני משקר… אינני מגזים, אינני משקר… אם היה בי את הכח, הייתי קם בפניך מלוא קומתי! הרי הנסיעה מכאן לתל אביב, היא 35 דקות כל צד. זו מלחמה קשה מאוד, ובכל פעם שניצחת והתגברת, קיימת שלוש מצוות 'ויראת מאלוקיך', 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', 'ואהבת את השם אלוקיך'. שלוש מצוות בכל התגברות!'
הבחור האזין בקשב רב, לא האמין למה ששומעות אוזניו. הוא חשב כי ה'סטייפלער' ירביץ בו שיחת מוסר וחיזוק, הרהר כי לבטח ישמע נזיפה על חומרת חטאו. ואילו ה'סטייפלער' – כה נרגש ומתלהב, ומוסיף ואומר, כשקולו הולך וחזק מאוד:
'אכן, אין ספק שעליך לעשות תשובה על מה שנכשלת. אבל מדוע נשברת? על מה אתה בוכה? הרי בכל פעם שהתגברת – הרי אתה במדרגת יוסף הצדיק ממש. אתה גיבור, יש לך כוחות, התגברת! מדוע אתה כה שבור? בכל פעם שאתה מתגבר – אתה עושה תשובה ומתקן, אבל ראה נא כמה פעמים התגברת, יש לך את היכולת, תילחם, תילחם, תילחם, אתה מסוגל, אתה יכול, אתה כבר ניצחת לא מעט פעמים, אתה תנצח גם בהמשך!'
ה'סטייפלער' נפרד מהבחור בחום, והבחור יצא המום, מטולטל עד עמקי הנפש. הוא נכנס שבור ומיואש, חש כי כל כולו כישלון מהלך, אין לו סיכוי ואין לו עתיד, ויש לו אפילו ראיה לכך – שכן אתמול נכשל, פעם אחר פעם… ואילו ה'סטייפלער' – גדול הדור, מפנה את מבטו לכיוון ההפוך, מאיץ בו לראות את הפעמים שהצליח וניצח, ואומר לו כי בכוחו הדבר, ביכולתו להתגבר, וגם לו יש ראיות משלו…
את הסיפור הזה, מספר כאמור הרב משה בלוי שליט"א, שנכח בחדר בשעת מעשה, ומעיד כי הדברים חוללו מהפך בנפשו של הבחור, והובילו אותו להצלחה רבתי בתורה ויראת שמים. והמסר מפלח חדרי לב, בוקע כל חומת ייאוש:
אחים יקרים, אין מי מאיתנו שאין לו גם הצלחות. קטנות או גדולות, דרמטיות יותר או פחות. טעות גדולה היא לייחס חשיבות רבה מדי לכשלונות, וטעות גדולה עוד יותר – לייחס חשיבות פחותה מדי להצלחות. בכל עת של נסיון או התמודדות, רצון להגשים שאיפה או להתגבר על מכשול, כל שעלינו לעשות הוא להקשיב לקולו החוצב של ה'סטייפלער':
'אתה גיבור, יש לך כוחות, התגברת! מדוע אתה כה שבור?… יש לך את היכולת, תילחם, תילחם, תילחם, אתה מסוגל, אתה יכול, אתה כבר ניצחת לא מעט פעמים, אתה תנצח גם בהמשך!'
כן, גם אתה, גם אני, כולנו. לכולנו יש הצלחות בחיים, צריך רק למקד את המבט עליהן, לחוש אותן, 'לחיות' אותן. זה מה שיתן לנו את הכח להתמודדות הבאה, זה מה שמייצר בס"ד את ההצלחה הבאה!
'ממתק' בסיום הבחינה
הסיפור הבא נוטל אותנו כ-200 שנה לאחור, אל התקופה בה ישב הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל על כס הרבנות, ונודע כגאון הדור ותפארתו. קבוצת תלמידים ביקשה להיכנס אל הגאון המפורסם ולהיבחן אצלו, ובעת המבחן – הוצגה הסוגיא הנלמדת מכל היבטיה, כשרבי עקיבא שואל והתלמידים משיבים, וכן ההיפך…
בשלב מסויים, הקשה רבי עקיבא איגר קושיא חזקה, איתנה כברזל, יצוקה בסלע. דממה השתררה בחדר, היה ברור כי אין זו עוד שאלה במבחן – שהתלמידים הצעירים אמורים לדעת להשיב עליה, אלא קושיא גאונית מופלאה, שכנראה התשובה עליה גאונית לא פחות, מופלגת מהשגתם של תלמידים צעירים. אולם למרבה הפלא, לפתע קם אחד התלמידים ואמר כי יש לו תשובה, והחל להרצות תשובה נפלאה ומנומקת, גאונית בפשטותה, ופשוטה בגאונותה…
הכל הקשיבו לתלמיד הצעיר שהשיב את שהשיב, ואותות התפעלות ניכרו על פני הגאון רבי עקיבא איגר, עד שלאחר התשובה הזו – שהיתה כעין 'ממתק' לסיום – בירך את התלמידים והם יצאו לדרכם. אלא שאז, לאחר שיצאו, ביקש מהמלמד שלהם להתקרב אליו, ואמר לו כי הוא מודאג בנוגע לעתידו של התלמיד שהתבלט בתירוצו, בהסבירו:
'זכורני, כשהייתי צעיר לימים, עת למדתי את הסוגיא הזו, חשתי בקושיא שהעליתי בפניכם, וכשעלה בידי לתרץ את התירוץ שהתלמיד הזה העלה – הייתי כה נרגש ושמח שהצלחתי לפצח את החידה ואת הסוגיא כולה, עד שיצאתי בריקוד. ואילו התלמיד הזה, אף שהצליח לשים את מוחו וידו על התירוץ הגאוני הזה, לא התרגש ולא התלהב, אמר אותו ברישול מה, וכבר הוא עסוק בהשתובבות בחוץ עם חבריו, בלי לחגוג את ההישג שלו, בלי לחוש את ההצלחה שלו בפענוח הסוגיא…'
וכאן, הסביר לו רבי עקיבא איגר הסבר נפלא: כדי לעלות ולהתעלות בתורה, להתמיד בה ולהפוך לגאון – צריך לחוש סיפוק מכל הישג לימודי, צריך להעניק לעצמנו את הצל"ש על כל הצלחה בלימוד. ואילו התלמיד הזה, הואיל ולא חגג את ההישג שלו, לא הרגיש את ההצלחה שלו, לא התרגש מהתירוץ שעלה בידו – מי יודע אם יצליח להתעלות, הרי הוא לא יודע לחוש מהי הצלחה לימודית, הוא לא מציין לעצמו את הצלחותיו…
סיפור נפלא זה, אותו מצטט המשפיע הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, מלמד את כולנו את הדרך להצליח: כדי להצליח צריך להיות 'מצליחן' באופי. להרגיש את ההצלחות, לחגוג את ההישגים, להעניק לעצמנו ציונים לשבח לנוכח הישגים עליהם עמלנו. זהו תנאי בל יעבור, כלי קיומי בדרך להצלחה. בלי זה – אי אפשר לצמוח, להתפתח, בוודאי שלא להצליח…
אחים יקרים! במקום להיות עסוקים עם מה שלא הצלחנו, עם מה ששובר את ליבנו, עם הכשלונות שעברו עלינו, הבה נהפוך את התמונה, הבה נתחיל להביט ולחגוג על כל הצלחה, קטנה כגדולה. נכון, כישלונות וטעויות מחייבים חשבון נפש ותיקון הטעויות, אבל בתודעה הפנימית עלינו לחיות בתודעה של הצלחה, מתוך מבט על ההצלחות שלנו, על ההישגים בהם זכינו!
וככל שנחיה חיי 'הצלחה', ככל שהתחושה הזו תמלא את ליבנו, ככל שנרגיש כי אנו מסוגלים ויכולים והצלחנו בעבר – כך ייקל עלינו ותהיה לנו סייעתא דשמיא להצליח גם בהווה ובעתיד, לעלות ולהתעלות, לצמוח ולהתפתח, ונהיה כולנו 'איש מצליח' כיוסף הצדיק, בכל תחומי החיים!
סוד הריקוד היומיומי…
אם רצוננו לפצח את החידה, מה גורם לאנשים להיכשל שוב ושוב, ליפול ולהישבר, כדי לדעת מהי הדרך ההפוכה – כיצד ניתן להבטיח את ההצלחה והפריחה, הסכיתו ושמעו גילוי נורא, אותו גילה הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע:
הבעיה הגדולה ביותר היא, שיש יהודי ששב הביתה ממסחרו או מעבודתו, ואינו יוצא בריקוד. הלא במשך היום ארבו לו אינספור נסיונות, בשמירת העיניים והפה, ביחס נעים לכל עובר אורח, יום שלם גדוש קרבות במלחמה אחת ארוכה, שב הביתה וצונח על הכסא, כאילו לא קרה דבר. הרי המינימום הנדרש הוא לצאת בריקוד סוחף במסחר הגון. הוא עובר, לערוך סעודה גדולה, הרי אתה שב משדה הקרב ואינספור נצחונות בכיסך, היכן ההתרגשות? היכן השמחה?!
ולפי דרכנו למדנו: סוד ההצלחה, הוא לדעת ולהכיר בהצלחות. למקד בהן את המבט, לקחת מהן כוחות ואנרגיה. וככל שנדע לשמוח בכל הישג ולשוש על כל הצלחה, להתמקד בהצלחות וליטול מהן כוחות – כך נזכה בס"ד לעוד ועוד הצלחות נפלאות!