העיר קושטה בדגלים ובשלטים רבים: 'ברוכים הבאים' בעברית, באידיש ובגרמנית. העיר שכה זרה היא בימים כתיקונם הפכה באופן זמני ליהודית. יהודים רבים לאלפים מילאו את רחובותיה, סמטאותיה וכיכרותיה. בכל מקום נראו יהודים חרדים הולכים ברחוב ומתפלפלים בלימוד. גם בתי הכנסת היחידים שהיו אז באותה עיר התמלאו במשך היום והלילה בלומדי תורה ותפילה.
המונים הגיעו לוינה מכל קצוות תבל, לקראת הכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל. כולם ידעו שלאירוע זה יגיעו גדולי ומאורי הדור וענקי התורה והחסידות. הדבר גרם ל'עלייה לרגל' ממשית, רצו לחזות בהם, להימצא בקרבתם ולשמוע את משאם התורתי, ואולי אף יצליחו לקבל ברכה…
• • • •
האולם היה מלא מפה לפה. באותם ימים היה זה מחזה נדיר לראות חמשת אלפים איש שכונסו וקובצו להם מ-4 קצוות תבל. במיוחד
כשפשטה השמועה שהרעידה את אמות הסיפים שמרן ה"חפץ חיים" זיע"א, יישא מדברותיו.
זה לא היה דבר של מה בכך. מרן ה"חפץ חיים" היה בן שמונים ושלוש שנים שכולן עשייה והתקרבות לבורא יתברך. כוחותיו היו דלים, ואף היה לו קשה לדבר, והוא יוציא מילים ספורות מפיו… לא פלא שהוא דיבר בקול חרישי.
האלפים שנכחו במעמד המרעיש כמעט ולא היו מסוגלים לקלוט את דבריו. הוא דיבר בשארית כוחותיו.
מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל מלובלין, מחולל רעיון הדף היומי, אשר באותה כנסיה הכריז על תקנה זו, לאחר היוועצות במרן ה"חפץ חיים" זיע"א וכ"ק מרן ה"אמרי אמת" זיע"א, התבקש לחזור אחרי מרן ה"חפץ חיים" זיע"א ולהסביר את מילותיו המדודות, את המילים שנאמרו מפי כהן גדול אך בקושי.
את התיאור הנפלא על המתרחש באותה כנסיה היסטורית שנחרטה לדורות, סיפר לימים הרב משה גבירץ, המזכיר הראשי של הוועד הפועל העולמי, חביבם ומקורבם של גדולי ישראל, למוסף שבת קודש של יתד נאמן: בקהל שמנה כחמשת אלפים איש, נכחו גם נציגי העיתונות ובאי – כח הממשלות והארגונים השונים. הקהל הרב שהגיע מכל הארצות עמד על רגליו, מביט נכוחה בדמותו המיוחדת של מרן ה"חפץ חיים", ומבקש להאזין לכל הברה… לכל מילה… גם אם היא בקושי נאמרת. לא פלא שמכל פינה ומקום החלו הדמעות לזלוג והן ניגרות ארצה, איש לא האמין שדמותו של מרן ה"חפץ חיים" תיראה על הבמה.
מפה לאוזן גונבה השמועה כי מרן ה"חפץ חיים", שידע להעריך ערכו של רגע זה, קיבל על עצמו עם שחר את ה'תענית', באומרו, ש'יום הפתיחה של הכנסיה הגדולה' הוא עבורו יום תענית. הוא התפלל ממעמקי הלב לבורא העולם, שיברך ויצליח את הכנסיה הגדולה, שכולה התכנסות חשובה של יהודים יראים ושלמים, בראשות מאורי וגאוני הדור שבאו מכל עיר וארץ, לכבודו של מקום, לשם שמים. הרב גבירץ, איתר חלקים מאותו נאום, מאותו מעמד בראשית מכונן, שמרן ה"חפץ חיים" זיע"א, שיווה לו יקר ותפארת.
את המעמד הנשגב פתח הרב ד"ר פינחס כהן. הוא בירך את גדולי ישראל, האדמו"רים, ראשי הישיבות והרבנים. ברכה מיוחדת הביא לנציגי השלטונות שישבו שעה ארוכה והאזינו לדברים למרות שלא הבינו את שפת האידיש או הגרמנית בחלקה. ד"ר כהן בירך אותם בשפתם. בשם הוועד הפועל העולמי הסביר בקול רוטט ובהתרגשות את יעוד הכינוס ומטרותיו. בשלב זה הגיע הכנס לשיאו, מרן ה"חפץ חיים", זקן וגדול הדור, נתכבד לשאת את דברי הקודש.
כולם ישבו דרוכים והקשיבו לכל מילה שיצאה מפיו. אישיותו שבתה את לב כל השומעים, ללא יוצא מהכלל. אלפי זוגות עיניים רותקו לעבר הבמה ברגעים הדרמטיים הללו, בעת שמרן ה"חפץ חיים" הישיש, ששמעו הלך מסוף העולם ועד סופו, פכר את ידיו בענווה: "למה דווקא אני אברך ראשון? וכי אין צדיקים ורבנים גדולים שיוכלו הם לפתוח ראשון"… לבסוף, לאחר שלא ויתרו לו גדולי האומה, והוא בענוותנותו ניאות לקבל עליו את הדין, ניגש אל הדוכן במילים 'ולא תעלו במעלות על מזבחי'. הכתוב מזהיר את הכהן, כשעולה אל המזבח, שיזכור כי לא מעלותיו וכשרונותיו האישיים זיכו אותו לעלייה זו.
"נתבקשתי לעלות על הבמה בשעה קדושה זו כדי לברך את הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל ואת משתתפיה, וכמובן שלא אסרב לכך".
הרב משה גבירץ, משחזר מתוך ההקלטות הנדירות את דבריו של מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, המובאים בשלמותם, כשלכל מילה קיימת חשיבות עצומה משום שנאמרה מפי הכהן הגדול מאחיו בהדרתם: "נתבקשתי לעלות על הבמה בשעה קדושה זו כדי לברך את הכנסיה הגדולה …. שאלתי, מדוע דווקא אני? השיבו לי, בשביל שאני מפורסם בלמדנותי. אבל אני לא הסכמתי לזה בשום אופן, מפני שאינני למדן. הפצירו בי שנית, מפני שאני מפורסם בחסידות, אבל גם זה אינני. אמרו לי שוב: הלא מר זקן וכהן! כן, עניתי, השי"ת נתן לי זיקנה במתנה, וכהן נולדתי…
"אחים אהובים, התאספנו כאן כדי לבקש תרופה לגוף החלש של היהדות. רוצים אתם לדעת היכן לבקש את הרפואה? הבה ואספר לכם: מעשה בחולה שסבל כאבים באברים שונים, וכשביקשו הרופאים רפואות לאברים השונים, ראה פתאום הרופא שהדופק חדל מפעולתו. מיד ציווה להחיש את התרופה על כנו.
"והנמשל: התרופה הדחופה והראשונה להריץ את מחזור הדם בעורקי היהדות היא התורה. כשהתורה בסכנה, כל קיומנו כעם בסכנה. הצילו נא את הדופק היהודי. בנו מחדש את מוסדות התורה והישיבות, את בתי התלמוד תורה ותינוקות של בית רבן, תנו לילדי ישראל הצעירים להתחנך ללכת בדרכי אבות – זה הדבר אשר ציווה ד' תעשו, וירא אליכם כבוד ד'".
עוד אמר מרן ה"חפץ חיים" זצוק"ל באותו מעמד, כשהאלפים מטים אזנם כאפרכסת לשמוע כל מילה והברה מפיו, כשמרן הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל, חוזר אחריו ומתרגמם לרבים: "לפני יותר מששים שנה ביקר אלכסנדר השני את מחוז וילנא. בהיכנסו אל אזור הפלך הוילנאי הוטלה על שר הפלך האחריות לביטחון חיי המלך ובני לווייתו. בהיכנסו אחר כך בגבול מחוז העיר, הוטלה אותה אחריות על מושל המחוז, ואחר כך על מושל העיר, וגם זקני כל הכפרים היו צריכים לקבל עליהם אחריות זו בעת שהמלך בא בגבולם. ההמון השתומם על כך. אבל באמת נכון הוא מאד. כל נשיא וראש בתחומו נושא באחריות כגדול שבגדולים. לא הדרגה מסמנת את הגדלות, כי אם האחריות".
"כך הדבר עם שומרי היעוד האלוקי. תפקיד נעלה זה קיבל עליו מקודם משה איש האלקים, אחריו יהושע, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. אחריו השופטים, המלכים. התנאים וכו'.
גם הם היו לפי ערכנו כמלאכים, עד שבדורנו – כל פרט ופרט מישראל נושא חלק באחריות זו. "אבל הדורות מתמעטים והולכים, והאחריות כבדה מנשוא, ולכן צריכים היחידים להתאחד ולמלא את התפקיד הנשגב הזה ביחד, בכוחות משותפים. התאחדות זו היא חותמה של 'אגודת ישראל'. יש לנו הבטחה, כי הגם ש'ראשיתך מצער' הרי 'אחריתך ישגה מאד', וכמה צריכים אנו לשמוח
אם הראשית היא כבר כנסיה גדולה. אנו צריכים להגיד פה את מה שאנו רוצים, כי מה שישראל רוצים – ירצה גם השי"ת. קיום התורה והמצוה יקלו בשבילנו את דרכי התשובה.
"נתאספנו כאן לחשוב מחשבות כדי לרפא את שבר בת עמנו ולהציע תרופה לגוף החולה של עם ישראל!". הס הושלך באולם, הסבא קדישא בקושי יכול להמשיך. לאחר מכן חזר והדגיש: "הדופק של עם ישראל הינו תורתנו הקדושה, ובשעה שהתורה הקדושה נמצאת בסכנה, עלינו להתרכז על הדרכים והאמצעים המובילים להרמת קרן התורה, ולהשמיע את 'קולו של יעקב' בכל תפוצות ישראל: להציל את הישיבות, להקים מחדש את הריסות התלמודי תורה, לחנך את הבנים והבנות בדרכי התורה – זה הדבר אשר צווה ד' תעשו, וירא עליכם כבוד ד'".
לאחר מכן עבר מרן ה"חפץ חיים" זיע"א לנושא החזקת הישיבות, באומרו: "עץ חיים היא למחזיקים בה, לא נאמר ללומדים, אלא למחזיקים את התורה. בואו וראו מכובדיי האהובים והנעימים, עד היכן כוחה של תורה מגיע. נטכס עצה ביחד כיצד לחזק ולבסס את הישיבות הגדולות והקטנות, יש לעשות הכל כדי להעמיד תלמידים הרבה, לייסד תלמודי תורה בכל עיר וכפר כדי להאדיר את קול התורה, ובזכות זה נוושע תשועת עולמים במהרה בימינו אמן!"
לסיום דבריו שנאמרו אך בקושי, אמר מרן ה"חפץ חיים": "אנו צריכים לדעת את חובתנו ותפקידנו בשעה זו במיוחד, יתכן מאד שדורנו החלש הנוכחי יפליא לעשות יותר מכל הדורות הראשונים, והוא זה שיקרב את הגאולה!"
• • • •
הדברים עוררו רושם עז. האולם היה כמרקחה. ואחד משיאי המעמד היה כאשר כולם שילבו ידיים, אלה באלה, ושרו במשך שעה ארוכה: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלב שלם, ולעשות רצון אבינו שבשמים".
(במה גליון 74)
