עבודה זרה בבית יהודי?
כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען-ירושלים שליט"א סיפר,
שאביו כ"ק האדמו"ר מסקולען זי"ע הקפיד מאוד על מידת הכעס. והעיד הרבי שליט"א על עצמו שמאז היותו ילד כמעט שלא העניש אביו אותו ואת אחיו – לבד כשאחד הילדים כעס ומתוך כעסו זרק חפץ על הארץ ברוגזה וכדומה, על זה היה מעניש ולא מוותר.
וממשיך הרבי ומספר, שגם צורת הענישה היתה מתוך ישוב הדעת ולא מתוך רוגז וחופזה. כשהחליט אביו הרבי זי"ע להעניש אחד הילדים על מידת הכעס כאמור, היה קודם מזדעק ואומר, "נו, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, מי האבן דא א עבודה זרה אין שטוב" [יש לנו כאן בבית עבודה זרה], ואז העניש את הילד על כעסו – אבל לא לפני שהסביר לו בטוב טעם ודעת את חומר הענין.
וממשיך הרבי ואומר במתק לשונו: כמובן שלאחר דברי הסבר אלו של האבא, שנבעו מנהלת לבו על כך שילדיו כועסים ויש בבית אבק עבודה זרה, אז כבר יצא כל החשד לבוא לכלל כעס, לאו דוקא מחמת העונש, אלא בעיקר מחמת חומרת העון שהשתרש בקרבנו מאז ולתמיד.
'נועם שיח', סאנטוב, כי תבוא תשפ"א
אל תרמה את עצמך
בישיבת חברון היו שתי חתונות של תלמידי הישיבה בלילה אחד. ההיכל היה ריק מתלמידים, שהלכו כולם להשתתף בשמחת חבריהם.
אחד מהתלמידים החליט שהוא ישאר בישיבה ללמוד "איך אפשר להניח את האולם ללא תורה", הרהר לעצמו, והתיישב ללמוד.
באמצע לימודו נכנס הרבי רבי לייב חסמן לאולם, התקרב אליו ושאל בקצרה, במילה אחת [כדרכו] "חתונה?" הסביר הבחור "אף אחד לא נמצא בישיבה, לכן החלטתי שלפחות אני אהי' זה שאשאר ללמוד תורה".
אל תהי' נאר [כלומר, אל תרמה את עצמך, שלא מערובים כאן "הרגשות" אחרות] אם אחיך היה מתחתן גם היית חושב כך?… אמר רבי לייב.
מפי הגר"ש שבדרון זצ"ל, קול חוצב
לצחוק או לבכות?
בצעירותו היה רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל,
בוכה במוצאי חג הפסח, כאשר היו מעלים את כלי הפסח ל'בוידעם', לעליה. כפי שהגמרא מספרת על פלטי בן ליש שהיה הולך ובוכה על המצוה שנלקחה ממנו. עד שפגש ברבי זונדל קרויזר, הממונה על העירובין בירושלים, והתאנח לפניו: "מה חבל שהפסח עבר!", ענהו רבי זונדל "אדרבה, יש לשמוח, כי הכנסנו לקרבנו עוד פסח, הטענו עמנו במצות ומרור, כרפס וכורך וארבע כוסות, התעשרנו בהמון מצוות!".
'מעילו של שמואל'
אהבה שאין כמוה
בספר 'מגיד דבריו ליעקב' מצטט מ'חוט המשולש' מעשה נפלא שסיפר על רבי עקיבא איגר זצ"ל,
שפעם היה בדרך ונאלץ לשהות בלילה בפונדק ולא היה לו שום ספר לעיין בו וביקש מבעל האכסניה שייתן לו ספר כלשהו ללמוד בו, אבל לא היה שום ספר למעט חידושי הרשב"א על הש"ס.
ישב רבי עקיבא אייגר ועסק כל הלילה בחידושי הרשב"א על הש"ס, אבל תוך כדי לימודו הבחין שחסר דף אחד מהספר. ביקש דף וכלי כתיבה, והשלים מתוך הזיכרון המופלא שלו את כל הדף החסר מילה במילה.
אומר בעל 'חוט המשולש', מי ששומע את הסיפור מתלהב מגודל עוצם גאונותו של רבי עקיבא אייגר, אבל האמת היא שהחלק החשוב יותר בסיפור הוא אהבתו העצומה לתורה הקדושה, כך שעל אף שידע את כל חידושי הרשב"א על הש"ס בעל פה, מילה במילה, לא מנע ממנו הדבר לשבת ולהגות בספר בהתלהבות גדולה במשך כל הלילה. ללמדך כמה גדולה היתה אהבתו לתורה הקדושה.
חכם עדיף מעניו
הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה רב רבנן, ראש החכמים, כולם היו מרכינים את ראשם בפניו
– אך הוא עצמו היה ענוותן ושפל ברך מאין כמוהו. זכיתי להכיר את הצדיק. איזו ענווה, איזו פשטות!
סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל: פעם נערכה אספה של גדולי החכמים וראשי הישיבות. כל המוזמנים הסבו סביב שולחן גדול. לפתע נכנס תלמיד חכם צעיר, שאף הוא היה בין המוזמנים. השולחן היה עמוס, כל הרבנים ישבו במקומותיהם, ולא נותר כיסא פנוי לאותו תלמיד חכם צעיר. אותו תלמיד חכם, כמובן, לא העז לבקש כיסא לעצמו, הוא נשאר על עומדו ונשען על הקיר הסמוך.
רבי עזרא עטיה ראה את התלמיד חכם הצעיר עומד מן הצד, וליבו נחמץ. מה יעשה? אילו היה יכול, היה קם ממקומו ומפנה את כיסאו לאותו תלמיד חכם צעיר ונעמד מן הצד, אולם ידע רבי עזרא שאותו תלמיד חכם – כמו גם שאר הנוכחים – לא יסכימו לכך בשום אופן. מה עשה? קרא לאותו תלמיד חכם ולחש לו באוזנו: "אינני חש בטוב, אני חייב ללכת הביתה… אנא, כדי שהמקום שלי לא יישאר ריק, אבקש ממך, תעשה לי חסד, שב במקומי!"…
רבי עזרא עטיה קם ויצא מן האולם, ואותו תלמיד חכם התיישב במקומו. כך הצליח רבי עזרא בענוותנותו ובחכמתו הרבה להושיבו בדרך כבוד בלי שיתבייש.
'משכני' – מפי הגאון ראש הישיבה רבי ראובן אלבז שליט"א