רבי דב יפה זצ"ל מספר. שפעם נסע לעיר אחת שלא היתה מוכרת לו במטרה לבקר מישהו. בידיו היו שתי מזוודות. היות ולא ידע היכן מצוי ביתו של האיש, שאל בחור צעיר שנקרה בדרכו כיצד מגיעים לאותה כתובת.
הדרך לא היתה פשוטה, לפיכך לא פטר בחורינו את הרב בהדרכה גרידא, כגון: לך ישר, בצומת ימינה, אחר כך שמאלה וכו' וכו', אלא ליוה את הרב עד הכתובת. כך צעדו שניהם, הרב הישיש כאשר שתי מזוודות בידיו, והבחור הצעיר הולך לפניו ומראה את הדרך.
כאשר הגיעו סוף סוף ליעד. אמר הרב לבחור: "ראה, אתה עשית עמי חסד גדול, הטרחת עצמך והראית לי את הדרך. אף אני רוצה לגמול עמך חסד. הבה ואשיאך עצה. להבא, כאשר תראה יהודי זקן נסרך כשמשא כבד בידיו, תציע לו עזרה בסחיבת המשא. יתכן שיסרב בתוקף, אבל אתה לפחות תציע…"
המשיך ואמר המשגיח, ואם תשאלו, כיצד יתכן שהבחור לא חשב על כך? הוא מלווה אדם זקן דרך ארוכה, רואה כל העת שבידיו מזוודות, ואפילו לא מנסה להציע עזרה, היתכן?!
אמר הרב, התשובה פשוטה. זהו אדם שחי בלי מחשבה ובלי חשבון. אמנם, לרגע הבזיקה לו המחשבה לעשות חסד עם הזקן שנקרה בדרכו, והוא אכן טרח וליווה אותו למחוז חפצו, אך כאן המחשבה נעצרה.
נוסיף ונרחיב. כל אחד רואה יותר מפעם ביום מול עיניו את הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד". הוא רואה, וממשיך את שגרת חייו. לא משקיע יותר מידי מחשבה. אבל, יהודי אמיתי, חי כל העת בתחושה שהקב"ה נמצא לצידו. הקב"ה נתן לך חיים, כביכול מגיע לו גמול. ומה מבקש מאיתנו הבורא יתברך? שנעשה את רצונו.
אם האדם חש שהקב"ה רחוק ממנו, מצוי אי שם בשמי השמים, קל לו להתעלם ממציאות הבורא יתברך ולעשות ככל חפצו. לעומת זאת, אם זוכרים שהקב"ה מצוי ממש בתוכנו, ואם זוכרים גם שכל מה שיש לנו – מאיתו יתברך, אזי ההתנהגות תהיה שונה לחלוטין.
תמיד צריך לחשוב, מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו
בכל רגע נתון צריך לחשוב מה הקב"ה רוצה מאיתנו עכשיו. ילד עומד לקראת סיום ההפסקה, האם להיכנס לכתה דקה לפני הצלצול, או דווקא דקה אחרי. הרי מדובר בסך הכל בדקה אחת בודדה, ואיזה הבדל עצום יש בין שתי הגישות! להיות 'מאחר מתמיד', או להיות מהמקדימים למצוה, אם תחשוב מה הקב"ה רוצה, הרי התשובה תהיה ברורה בתכלית.
דוגמא נוספת ילד יושב בכתה. עוסקים בסוגיא כלשהי, ובדיוק באמצע הלימוד מתחשק לו לומר דבר מה לחברו. ודאי שזהו מעשה שלילי. אתה עצמך בטל מתורה, וגם גורם ביטול תורה לחברך. אם תחשוב מה הקב"ה רוצה, ודאי שאין כאן כל דילמה.
תארו לכם ילד מביא סנדויץ', כריך, לחיידר אך עינו צדה שאחד הילדים שכח להביא את מזונו. כיצד הוא ינהג? האם הוא יציע שותפות חברו?
אגב, מדוע קוראים לכריך בשם מוזר זה 'סנדויץ"?
ובכן, פעם היה באנגליה איש מדע נכבד, הלורד סנדויץ' שמו. האיש היה חוקר גדול. לפעמים, מרוב שהיה שקוע במחקריו, היה שוכח לגשת לאכול. מה עשתה אשתו? לקחה שתי פרוסות לחם, הכניסה ביניהן כל טוב, והניח את הכריך בתיקו. כך, כשהיה פותח את התיק כדי להוציא ממנו ספר, מחברת, עט וכדומה היה רואה אל מול עיניו את הכריך ונזכר שבעצם צריך לאכול היום משהו…
מאז ועד היום מכנים את הכריך בשם זה. כל אכילת כריך מהווה 'עילוי נשמה' לאותו לורד בלתי נשכח…
עלינו להודות לקדוש ברוך הוא גם על דברים 'פשוטים'
כמה תודה חבים אנו לבורא יתברך על כל רגע ורגע של חיים. מי שאמנם חש הכרת הטוב כלפי הקב"ה, כמתבקש, ממילא משתדל לעשות רצונו בכל עת. חיים המתנהלים על פי דרך זו הינם חיים נפלאים!
שמעו נא מה קרה לי הבוקר. לא יאמן! התעוררתי משנתי. אמרתי 'מודה אני', ואז החלטתי שרצוני לקום מהמיטה. כך החלטתי, ולא תאמינו מה קרה. הצבתי את הרגלים על הרצפה, והצלחתי לקום!
אתם כמובן מגחכים. 'ביג דיל'. גם אנחנו קמנו היום, גם תמול גם שלשלום. אין בכך כל חידוש.
אבל, זה לא נכון. ישנם מיליוני בני אדם בעולם שרצו לקום הבוקר ולא יכלו, אם משום שהם מאושפזים בבית חולים, אם כתוצאה משיתוק, נמק ושאר מרעין בישין. ה' ישמור. אנחנו קמנו ללא כל קושי. למי מגיעה תודה על כך? למי אנו חבים הכרת הטוב? כמובן, לבורא יתברך שנתן לנו את האפשרות ללכת, ולא רק ללכת, אלא לתפקד היטב בכל מערכות הגוף והנפש.
מעשה שהיה. בעיר בני ברק ישנם 'שיטבלך' המכונים 'בית הכנסת הגדול' על שם בית הכנסת הגדול הסמוך. ממש בסמוך, מעבר לכביש צר, מצוי היה בית החרושת לסיגריות 'דובק'.
יהודי אחד היה נוהג להיכנס יום יום למשך דקה אחת לבית החרושת. ורק לאחר מכן פנה להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך.
שאלוהו ידידיו, מה פשר מנהגך זה המשונה? האם זו הנהגה שכתובה בשולחן ערוך או במשנה ברורה? ואם כן מה יעשה אדם שאין בסמוך לו בית חרושת לסיגריות…
אמר האיש בנעימות, אסביר לכם. אנו אומרים בברכות השחר "פוקח עוורים". אבל, הברכה אינה עושה כל כך רושם, הרי כולם סביבך רואים, מה הגדלות בכך שהקב"ה פקח אף את עיניך?
עתה הסכיתו ושמעו איזה רעיון עלה במוחי. במרכזיית הטלפונים של בית החרושת עובדים אנשים עוורים.
פעם היה דבר כזה, מרכזיית טלפונים, במקום היו יושבים מרכזנים ומרכזניות, כאשר מאן דהו רצה להתקשר למאן דהו אחר, תפקידם היה להסיט מתגים ולחבר כבלים כדי ליצור תקשורת.
המשיך היהודי להסביר. אני נכנס לראות את אותם אומללים, אנשים ש'בסך הכל' אינם רואים. עיניהם פגומות, שאר איבריהם מתפקדים כרגיל, ובכל זאת "סומא חשוב כמת" [נדרים סד ב].
ואז, כאשר אני אומר את ברכות השחר, הברכות מקבלות משמעות אחרת לגמרי. הנה, לפני רגע ראיתי את העוורים המסכנים המגששים באפלה, ואילו אני – זכיתי לפקוח עיניים בריאות. כמה הכרת הטוב מגיעה לבורא עלם!
כך העיניים, כך הרגלים, וכך כל איבר ואיבר שבגוף. אם נתרגל לחשוב כך, אם נתרגל לזכור שכל פעולה שאנו עושים הינה חסד ה', יקל עלינו לרצות תמיד לעשות רצונו יתברך.
(מתוך מפיק מרגליות ימים נוראים)