"הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת"…
במה שונה נס חנוכה משאר הניסים שנעשו לאבותינו? שואל ה'קדושת לוי', מדוע בנס חנוכה קבעו חכמינו ז"ל להדליק נרות בשמן זית, ולקיים מצוה בחפץ שנעשה בו הנס, הרי באף נס אחר לא קבעו כך חז"ל. לא נצטווינו בשביעי של פסח לקיים איזו מצוה במים, בגלל נס קריעת ים סוף. גם לא ציוו אותנו חז"ל בפורים לעשות מצווה בעזרת עץ, בגלל שתלו את המן ובניו על העץ. אם כן, מדוע דווקא בחנוכה נצטווינו לעשות מצוה בשמן, שהוא המוצר שבו נעשה הנס לישראל?
מיישב ה'קדושת לוי' נפלא: כל הניסים שאירעו לישראל, היו ניסים נצרכים. עשרת המכות וקריעת ים סוף נזקקו כדי להוציא את ישראל ממצרים. גם בנס פורים, מאורעות הניסים היו מוכרחים כדי להפוך את דעתו של אחשוורוש. לעומת זאת נס פך השמן היה מיותר, שהרי כלל בידינו ש'אנוס רחמנא פטריה', אם כן, עם ישראל היה אנוס ולא היה מחויב כלל להדליק נרות חנוכה, ובכל זאת, בגלל חיבתו היתירה של הקב"ה לישראל עשה עמהם נס, ופך שמן של יום אחד הספיק לשמונה ימים.
לאות זאת נצטווינו לקיים מצוה בחפץ שנעשה בו הנס, להראות חיבתו של הקב"ה לישראל, שעשה עמנו נס, אף שלא היה נצרך להצלתנו.
מוסיף ה'קדושת לוי' ומבאר, מדוע באמת חרג הקב"ה ממנהגו ועשה בחנוכה נס בלתי נצרך? אין זאת אלא משום מדה כנגד מדת הנהגתם של ישראל בחנוכה, שהרי מלחמת היוונים היתה על קיום התורה והמצוות, ועם ישראל שבאותו דור, בחיבתם הגדולה לבורא ית', מסרו נפשם על קדושת שמו ית', וקיימו מצוות במסירות נפש. לכן, לגודל חיבתם הגדולה לה' ולמצוותיו, עשה הקב"ה נס גדול, אף שלא היה נצרך, למען יוכלו להמשיך ולקיים את המצוות שהם כה אוהבים, ולהדליק את המנורה בטהרה, על אף שבאמת היו אנוסים ופטורים.
***
ונאים הדברים, המלמדים זכות על ישראל, למי שאמרם – סנגורן של ישראל. אך לא רק בדרשות ופירושים לימד רבי לוי יצחק סניגוריה על עם ישראל, אלא גם במעשים, כמו בעובדה הבאה:
תכונה רבה מורגשת ברחובות 'ברדיטשוב', הן חג הפסח קרב ובא והעבודה רבה, אלו בניקיונות אחרונים ואלו בקניות אחרונות, אלו בביעור חמץ והללו באפיית מצות לקראת החג שיחול בשעות הקרובות.
ובדיוק באותם רגעים מוצא רבי לוי יצחק זמן לצאת לרחוב. הוא פנה לגוי שהזדמן בדרכו, וביקש ממנו: "הנה לך מטבע, צא וקנה לי טבק תוצרת חוץ", טבק זה נאסר למסחר ע"י השלטונות.
הגוי נטל את המטבע, וכעבור כמה דקות הביא לרבי את הסחורה המבוקשת, כשהוא מסתיר אותה היטב בכנפי מעילו, לבל יתגלו חלילה עיסוקיו המפלילים, שעלולים להושיב אותו תחת סורג ובריח לשנים לא מעטות. הרבי הודה לגוי על קיום השליחות באמונה.
עתה פנה רבי לוי יצחק למשמשו, וגם לו הוא מסר מטבע וביקש ממנו שיביא לו לחם מאחד היהודים, בכל מחיר שישית עליו. הגבאי התפלא מאוד על בקשתו המוזרה של הרבי, להשיג לחם מיהודי בכזו שעה..?! אבל כשהרבי מבקש, נענים ולא שואלים שאלות…
השמש החל להסתובב בין בתי היהודים, וכצפוי לא מצא את מבוקשו באף בית יהודי. וכשחזר אל הרבי בידיים ריקות, נשא רבי לוי יצחק את עיניו למרום, ואמר בהתרגשות: "ריבונו של עולם, מי כעמך ישראל! הקיסר אסר לסחור בטבק מסוג זה, אלפי שוטרים ופקחים הוצבו כדי להעניש בקנסות ובמאסר מי שייתפס עובר על החוק, ובכל זאת בני המדינה מבריחים כמויות טבק, ומסתירים את מעשיהם מעיני הפקחים. ואילו אתה, רבש"ע, כתבת בתורתך: 'ולא יראה לך חמץ', ואין אף שוטר או פקח שעומדים על המשמר, ומענישים מיידית את העובר על החוק, ובכל זאת אי אפשר להשיג בבתי ישראל אפילו פירור חמץ… היש עוד עם כזה?!"…
***
הימים – ימי השואה האיומה. המקום – מחנה ברגן בלזן. היהודים נתונים שם בפחד נורא ואיום מהנאצים ימ"ש, מדוכאים, מושפלים וכואבים, והנה עברה שמועה במחנה שהיום הוא יום ראשון של חנוכה, והיהודים שם חפצים מאוד לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה, אך איך הם ידליקו את הנרות? הלא אין ברשותם לא שמן ולא פתילות! ואף לו היו ברשותם מוצרים אלו, איך ידליקו תחת עיניהם הרשעה של הנאצים ימ"ש, שרק יראו את היהודים מקיימים את המצווה, מיד יענישו אותם וייסרו אותם שבעתיים על מכותם.
היו שם שני אדמורי"ם, כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע וכ"ק האדמ"ר מבלאז'וב זי"ע. בצר להם, פנו היהודים אל האדמורי"ם, ושאלו אותם כיצד נקיים השנה את המצוה החביבה, הדלקת הנרות?
האדמורי"ם התייעצו ביניהם, ואז הציע א' לשני: "הרי יש ברשותי משחת נעליים והיא קצת שמנונית, יתכן שהיא תבער קמעא", האדמו"ר השני אמר: "אני אתרום לקיום המצוה את שרוך הנעל שלי והוא ישמש כפתילה", וכך סיכמו להתכנס בשעה היעודה בפינת המחנה, הרחק מעיניהם של הנאצים ימ"ש, כדי לקיים את המצוה.
האדמו"ר מקלויזנבורג כיבד את האדמו"ר מבלאז'וב לברך ולהדליק, והנה הוא מברך את שתי הברכות הראשונות, ולפני הברכה השלישית הוא נעצר, עצם את עיניו ביתר דביקות ובכוונה יתירה הוא בירך את הברכה השלישית: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…", ואז הדליק את הנרות בשמחה.
אחר ההדלקה ניגש אליו א' היהודים הסובלים ושאל אותו: "בשלמא את שתי הברכות הראשונות בירך האדמו"ר טרם קיום המצווה, אבל כיצד בירך האדמו"ר את הברכה השלישית 'שהחיינו'? וכי באמת כך הם פני הדברים? על מה 'שהחיינו'…? וכי לאיזה זמן שמחה הגענו כרגע? להדליק נרות בכזו עליבות, מתוך כ"כ הרבה סבל וייסורים ובפחד כה איום ונורא? הלזאת ייקרא 'שהחיינו וקיימנו'…?"
ענה לו האדמו"ר מבלאז'וב בחמימות: "גם בראשי עברו מחשבות אלו, ושחתי עליהם לפני ההדלקה עם האדמו"ר מקלויזנבורג, והוא הסביר לי שדווקא השנה ראויה ברכה זו להתברך ביתר שאת וביתר עוז, תראה את עמנו הקדוש, באיזה מצב של סבל איום ונורא הוא נמצא, ומה משמח אותם? לא חתיכת לחם או מנת מרק! לא בגד יפה או נעל לכף רגלם! אלא קיום מצוות הדלקת הנרות עם משחת נעליים ושרוך, מי כעמך ישראל… האם לא לזאת יקרא 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'…?! אם בכל שנה אנחנו מברכים שהחיינו על זמן השמחה שהגענו אליו, הרי שכיום הברכה היא שבעתיים על קדושת היהודים, אשר בכל מצב, יהיה אשר יהיה, אפילו הרע ביותר, משתוקקים לקיים מצוות ולהדליק נרות, זו אמונה שקיימת רק אצלנו עם ישראל!"…