נודעים דברי הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, יב) שכתב: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".
ויש לדקדק בדברים שכתב, שמצוות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, והרי כל המצוות חביבות הן? ומה החביבות היתירה שקיימת במצוות חנוכה יותר מבשאר מצוות?
הגאון רבי ישכר שלמה טיכטל זצ"ל הי"ד, בעל ה'משנה שכיר', תלמידו של הרבי בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקטאש זצ"ל מסביר זאת באמצעות משל נפלא:
משל לאב שהיה לו בן יחיד וחביב, שנולד לו לאחר שנות צפיה רבות. מטבע הדברים בן זה היה כל שמחתו וקניינו של האב, ובו תלה את כל תקוותיו, לא היה דבר חביב לו בעולמו יותר מבנו אהובו. תמיד הרבה לעקוב אחריו, להתבונן בהנהגותיו ולדקדק אחר מעשיו. כשראה בו מדה טובה והגונה שמח עד מאוד והתגאה בה, ואם חלילה ראה בו פגם כל שהוא בהנהגה או מידה מגונה היה עצוב מאד.
באחד הימים, ראה הוא את בנו שרוי בשמחה יתירה, ושאלו מה פשר השמחה? השיב הבן כי זה עתה הלך בשוק ופגש כמה אנשים רעים שביקשו להכותו, ובאופן פלאי ניצל מהם עוד לפני שהספיקו לבצע בו את זממם, ומחמת נס זה הרי הוא שמח ומאושר. כשמוע האב את הפרטים ניכרו בו אותות אושר ושמחה, ותחושות השתתפות כנים בשמחת בנו.
כעבור ימים אחדים שוב מצא האב את בנו צוהל ושמח, והפעם השמחה גדולה יותר מהפעם הקודמת. התעניין מדוע הוא שמח? השיב הבן שזה עתה שב מבית המדרש, לשם הלך כהרגלו להגות בתורה, לפתע באו כמה מידידיו לבית המדרש והחלו לשוחח עימו על דא ועל הא, ולבינתיים התבטל מתלמודו. הבן שהכיר וידע את ערך התורה, התפלל בלחש לבורא עולם שיציל אותו מהם וביטולם, ואכן כאשר סיים להתפלל נכנסו לבית המדרש אנשים אחרים והתעסקו עימם, וכך ניצל מביטול תורה. "לכן אני כה מאושר ושמח", הפטיר הבן.
עתה, כששמע האב את סיבת השמחה, חש אושר עילאי מאין כמותו, והודה לבוראו שזיכהו בבן רם המעלה, השמח בהצלתו מעוון ביטול תורה יותר מהצלתו מיסורי גוף. שמחה זו היתה לאב שמחה גדולה ועצומה יותר מהשמחה הראשונה, כי אכן זו היתה תקוותו כל הימים שבנו יוסיף אומץ ויגדל בתורה ובעבודת השם כראוי, וכעת כשזכה לראות עולמו בחייו, כיצד בנו דבק בתורה ומכיר בערכה כראוי, חש שהתגשמה משאלת לבבו.
מסביר בעל ה'משנה שכיר', שבבחינה מסויימת דומה הנס של חנוכה למשל זה. עד נס חנוכה כל הנסים שעשה לנו הקדוש ברוך-הוא היו עוגן והצלה נגד יסורי הגוף, אובדן הגוף; כמו בנס מצרים, נס פורים ועוד, ואכן, על כך שהצילנו מידיהם אנחנו מודים ומהללים לו, וגם מכך יש לו להקב"ה נחת רוח.
אולם השמחה שנגרמת לקדוש ברוך הוא משמחת נס חנוכה היא נחת גדולה וחביבה יותר, משום שנס זה היה הצלה רוחנית, כנגד היוונים שגזרו עלינו להפר את חוקי התורה ולבטל את קיום המצוות, עד שריחם ה' עלינו והצילנו בדרך נס ופלא. לכן כאשר אנו עושין זכר לנס זה, השמחה גדולה יותר מבשאר השמחות, והמצוה הזאת חביבה היא אף יותר משאר המצוות. זה ניכר בעיקר בכך שאנו מדליקין נרות בחוצות, ומראים באמצעותם על שמחתנו היתירה.
דבר נפלא ביותר הראוני במהרש"א (תענית כח, א): הגמרא אומרת, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, גזרו שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו ביכורים לירושלים. מבאר המהרש"א מפני מה גזרו היוונים דווקא על שני עניינים אלו? זאת משום שהיוונים רצו למנוע מאיתנו לקיים את המצוות בשמחה, ולפי ששני דברים אלו גם ביכורים וגם קרבן עצים היו מביאין בשמחה, רצו לבטלם כדי שתתבטל שמחת המצוות.
היוונים לא ביקשו בשלב זה למנוע את עצם קיום המצוות, הם ביקשו למנוע את השמחה שמתלווה לקיום המצוות, הם סברו שעל ידי ביטול השמחה, כלל ישראל יאבד את הטעם בעצם קיומן.
ויתכן שלכן במצוות חנוכה התחדש המושג של מהדרין ומהדרין מן המהדרין, מושג שלא מצאנו בשאר מצוות. זוהי מידה כנגד מידה, להרבות עסק ושמחה של מצוה. היות שהם ביקשו להמעיט שמחת המצוה, אנו מוסיפים כנגדם הידורים על הידורים לחבב את המצוות.
מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, אמר פעם: "אנו מתפללים ואומרים: 'רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים'. והרי מקרא מפורש הוא 'לא תקום לא תיטור'? כיצד מבקשים אנו לעשות נקמה בגויים? אלא", אמר רבי מאיר בחדות, "מה שנאמר 'לעשות נקמה בגויים' הכוונה היא לנקמה מוסרית, כוחה יפה מנקמת דמים!".
אדם גדול האיר את עיני לתופעה מופלאה; הנה על ענייני חנוכה ישנם בקושי מספר דפים בודדים במסכת שבת, וכמה הלכות הקשורות אליה שנזכרו בעקיפין פעמים בודדות בתלמוד. אולם לעומת זה אנו רואים אוצר עצום של ספרים, חידודים וחידושים, ובכל שנה ושנה נוספים עוד ועוד חיבורים נפלאים שמרחיבים מצוה זו, בדרוש, הלכה ואגדה.
אמר אותו אדם גדול: זוהי הנקמה המוסרית, שכלל ישראל יודעים לנקום בגויים. הם ביקשו 'להשכיחם תורתך', וה' מאיר את עינינו לגלות עוד ועוד את אור התורה. הם ביקשו למעט בשמחת המצוה, 'להעבירם מחוקי רצונך', שיאבדו את הטעם החשק והשמחה בהן, מידי שנה כלל ישראל נוקם את נקמתו בכך שמרבה להתעסק בשמחה ובחביבות במצוה שנתקנה לזכר נס זה.
זוהי אחת העבודות המתבקשות מאיתנו בימים אלו, להגביר את השמחה בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולראות בקיומן זכות ואושר עילאי.
שמחה של מצוה
הגאון רבי חיים נתן דעמביצער זצ"ל, ראב"ד קראקא, מספר בספרו 'כלילת יופי' על אחד מגאוני קראקא שהכיר בילדותו, הלוא הוא הגאון רבי יוסף שמואל – אב"ד פראנקפורט זצ"ל, מחברי הציונים 'מסורת הש"ס', שהיה ידוע בכוחו הגדול לפעול ישועות באמרי פיו, וכל היוצא מפיו נעשה. רבים התדפקו על דלתותיו להתברך מפי קודשו.
פעם ביקש רבי יוסף שמואל ממחותנו הגאון בעל ה'כוס ישועות' זצ"ל, שילמדו את חכמת התכונות בה נודע כבקי מופלא. השיבו ה'כוס ישועות' שמסכים ללמדו, אך ורק בתנאי שהוא, כתגמול, יגלה לו סודו – כיצד כל מה שמוציא מפיו מתקיים…
רבי יוסף שמואל נענה בחיוב לתנאי והשיב: "בפסוק נאמר 'ראשית חכמה יראת השם' (תהילים קיא, י), כל מצוה שמזדמנת לי אני שש שמח ומשתוקק לקיימה, לעשות רצון אבי שבשמים, לכן גם הקדוש ברוך הוא שש ושמח לעשות רצון יראיו, ולמלא את משאלות ליבי לטובה".
זוהי כוחה של השתוקקות ושמחה בעשיית המצוות!
***
זכורני בשנות בחרותי בישיבת פוניבז', כיצד מורי ורבי ראש הישיבה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, מסר פעם שיעור כללי, ובתוך דבריו תמה על רבי עקיבא איגר, כיצד התעלם ממחלוקת מפורשת של ה'בית שמואל' וה'חלקת מחוקק'. והסיק שמכיון ולא יתכן כי רבי עקיבא איגר לא ראה את דבריהם, בהכרח שהוא הבין אחרת את מחלוקתם.
לאחר מספר חודשים, הוציא הגאון רבי שמואל איינשטיין זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, את הספר 'כתב וחותם' לרבי עקיבא איגר, ובסופו הדפיס תוספת דברים על המהדורות הקודמות, מכתב ידו של המחבר. שם כותב רבי עקיבא איגר שהתעלם במכוון ממחלוקת ה'בית שמואל' ו'החלקת מחוקק', משום שלדעתו הם חלוקים באופן אחר.
הגאון רבי חיים פרץ ברמן שליט"א, מראשי ישיבת פוניבז', שנמנה אז על טובי בני הישיבה, ראה את הדברים והזדרז להראותם לראש הישיבה רבי שמואל, שאכן כיוון לדברי רבי עקיבא איגר מפורשים.
איני יכול לתאר בפניכם את גודל השמחה והאושר, שננסכו על פניו האציליות של רבי שמואל. פניו צהבו מרוב שמחה, וניכר עליו שהוא מתרגש עד מאוד. למחרת בשיעור הוא סיפר בהתלהבות כי הראו לו אמש את דברי רבי עקיבא איגר בתוספות החדשות של 'כתב וחותם', ומרוב שמחה לא הצליח לעצום עין כל הלילה, ואף בזכות זה התחדש לו מהלך שלם בסוגיא ההיא…
מקרה נוסף אירע פעם עם רבי שמואל, שהגיע לשיעור עם בקבוק יין, וחילק 'לחיים' לתלמידים. אחד הבחורים שמוצאו מבית חסידי, שאל בעליזות: "וכי ראש הישיבה נעשה חסיד?", השיב לו רבי שמואל: "הלילה זכיתי לכוון לדברי רבי עקיבא איגר, איך לא אחלק לחיים?!"…
***
סיפור מדהים שמעתי מהרב רבי יוסף גוטפרב שליט"א, כי בבחרותו היה האחראי לסדר מידי שבוע את החשמל הכשר לשבת, בבית הכנסת המרכזי של 'בתי הורדנא' בירושלים. במסגרת תפקיד זה, נדרשה ממנו עבודה קשה ומיגעת מידי שבוע בשבוע; ניקוי המנורות, סידור הגז, חיבור המצברים, כיוון השעון ועוד.
מתפללי בית הכנסת זכו בעקבות כך לאורח חשוב שבא במיוחד ממרחקים להתפלל עימם, הגה"צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בעל ה'מעיל שמואל'. כידוע, רבי שמואל אהרן הקדיש חיבור שלם בשם 'החשמל לאור ההלכה' העוסק בענין זה, בה גילה חריפות ובקיאות מדהימה, ומסיק שם לאחר אריכות גדולה, לאסור את שימוש החשמל בשבת, והענין היה בנפשו.
והנה בערב שבת אחד, כאשר הגיע רבי שמואל אהרן כהרגלו לבית הכנסת, הוא ראה את הרב גוטפרב מתאמץ לסדר את החשמל הכשר ללא הצלחה. תקלה כל שהיא מנעה ממנו להתחבר למערכת המצברים. הוא פנה לרבי שמואל אהרן בנימה נואשת, והודיע לו כי ככל הנראה השבת כבר לא יהיה חשמל כשר בבית הכנסת, עקב התקלה הבלתי צפויה שזיהה כעת.
רבי שמואל אהרן שאמנם היה מחמיר ומדקדק עצום בהלכה, ידע מתי מוטל עליו להחזיק בעוז ומתי דוקא להרפות, והפעם הרגיעו וניחמו: "אין דבר! השבת נשתמש ב'לוקסים' בנוסף לחשמל הרגיל, ובהסתמכות על סברת חז"ל 'שְרַגָא בְּטִיהַרָא מַאִי אַהַנִי' [נר באור יום מה מועיל], יהיה ניתן על פי גדרי ההלכה להשתמש בחשמל הרגיל בשבת".
משנוכח רבי שמואל אהרן שהאחראי עדיין חש שלא בנוח, רצה לעודדו, לחזקו ולהמחיש לו את ערך וגודל המצוה שהוא עוסק בה. ניגש אליו וקינח באצבעו את הזיעה שניגרה ממצחו, ואמר לו בחיבה: "על פי האמת הינך אמור ללקק טיפות אלו, דָאָס אִיז אַ' אֵהיְלִיגֶע שְוִיץ! [זהו זיעה קדושה!] שנגרמת מתוצאה של התעסקות במצוה! עליך לשוש ולשמוח בכל מאמץ וטרחה שהינך פועל למען המצוה הגדולה הזאת! אולם בכל זאת, היות והינך מתאמץ כה רבות, אברך אותך מעומק לב שיוקל לך עבודת הקודש ולא תצטרך לטרוח כל כך".
דוגמאות אלו מאלפות הן, וממחישות היטב שמחה של תורה ושמחה של מצוה מהי!
"נרות חנוכה הוא כבר הדליק?"
דבר נפלא שמעתי מפי הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, על יהודי שבא לרבי הקדוש, סניגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, וסיפר לו על אחד הפריצים שגרים בסמיכות לברדיטשוב, גביר אדיר שכספו נאמד בהון עתק, ומרוב עושרו לא הניח שום הנאה בעולם שעלתה על דעתו ועדיין לא השיגה.
סופר עליו שפעם ביקש לגלוש על שלג ביום קיץ, וציוה להביא לפניו מרכבות מלאות בשקים של סוכר, ופיזרו אותם במדרון רחב, וגלש עליהם בהנאה, כשבדמיונו צייר את עצמו כמי שגולש על פני השלג… פעם אחרת ביקש לרחוץ בבריכה של יין שרף, וציוה ממשרתיו להביא אלפי חביות יין שרף ולהוריקן בתוך בריכה גדולה, ושחה בה להנאתו… כך כסדר מצא כל מיני הנאות מופרזות בלתי שגרתיות ומצויות, ואין דבר שעצר אותו מלהוציאן אל הפועל.
הגיב רבי לוי יצחק: "ונרות חנוכה הוא כבר הדליק פעם?"
הסובבים לא הבינו את פשר השאלה, ותמהו: "הלא הוא גוי? מה לו ולנרות חנוכה?", אמר להם רבי לוי יצחק: "הוא אשר אמרתי! אדם שלא זכה מימיו להדליק נרות חנוכה, אין לו שום הבנה בהנאות העולם הזה! מצוות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד, מי שלא זכה לטעום מטעמה אינו יודע חביבות מהי…"
באחת משיחותיו של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, הוא סיים ואמר שברצונו לשתף את התלמידים בזעזוע שאחז בו. הוא סיפר כי בימים האחרונים שמע את אחד הבחורים בישיבה אומר לחבירו בזלזול, שהוא מעוניין לתת לו פרוטה ולהשתתף עימו בהדלקת נרות חנוכה, כדי שלא יזדקק לטרוח ולהדליק לבדו.
אמר רבי נתן צבי בהשתוממות ובזעזוע: "כיצד יתכן שבן תורה יחוש חוסר טעם ורגש למצוות חנוכה? הלוא מצוה חביבה היא עד מאוד? בהכרח עליו לעשות חשבון נפש כללי על כל מצבו הרוחני! כי לא יתכן אדם שמצבו הרוחני שפיר, ואינו מוצא טעם במצוה כה אהובה וחביבה!".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
