מאת: הרב יהושע לייבזון
כשאנו עומדים בימי החנוכה, בזמן חנוכת המזבח והנס הגדול של הדלקת המנורה הטהורה בפח השמן הטהור, מצאתי לנכון להביא בפניכם על איך התחיל המעמד הגדול של 'ברכת כהנים' הנהוג בימי חג ומועד בכותל המערבי.
את הסיפור על כך קראתי בתוך מאמר של הרב נתן אנשין, על הגה"צ רבי שמואל הומינר זצ"ל, שאהבת ה' בערה בקרבו.
וכך הוא כותב:
"שמחה גדולה להיות במצווה תמיד", כך אמרו על רבי שמואל הומינר, שבו התקיימו הדברים במלואם. אהבת ה' בערה בקרבו והיה מחבב את כל מצוותיו עד להפליא. הוא אף התחיל לחבר ספר 'בשמחה ובטוב לבב' אודות השמחה בעשיית כל מצוה, בלימוד התורה ובעת התפילה, בהתאם לדברי רבינו בחיי ששמחת המצוה היא מצוה בפני עצמה.
דוגמא מהשגתו בשמחת המצוות: "מנהג קבוע היה לו, בעת שהיה מגביה ידיו בנטילת ידים, לא היה לו די בכך, אלא שבאותה שעה כל גופו כולו היה מתרומם כלפי מעלה. ברבות השנים התרגלו בני ביתו להנהגה זו ולא ייחסו לה משמעות. אמנם בימי השבעה סיפרו בני שכנו, הגה"צ רבי בן ציון ברוק זצ"ל (ראש ישיבת נובהרדורק), שנכח פעם בשעת נטילת ידיו, והתוודע להנהגה זו והתעניין אצלו על כך – השיב לו רבי שמואל במתק לשונו: 'הרי שלמה המלך הוא זה שתיקן את מצוות נטילת ידיים, וכתוב שבאותה שעה יצאה בת קול מן השמים ואמרה: 'בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', הרי לנו שהשי"ת שמח במצוה זו. אם כן, וכי אנחנו לא נשמח?!'…" (מפנקסיו של עבד המלך).
הוא לא הרגיש רק כעבד המלך הנושא בעול קיום המצוות, אלא גם כבנו של המלך שחש אהבה וקירבה רבה לאביו. כך למשל חיבב ביותר את ברכת הכהנים, שבה מברכנו ה' על ידי הארת פניו, והשתדל לזכות לברכה זו ככל היותר. מתוך רגשותיו אלה, עלה ברעיונו לאסוף כהנים רבים שיברכו את ישראל. הוא העלה את הרעיון בפני רבי מנדל גפנר, וביקש ממנו להוציא את הדבר לפועל. אמר לו רבי מנדל שכדי למשוך את הציבור לכך, צריך מקור לעניין הזה. "אך ראו זה פלא, באופן אקראי באותם ימים בא אליו בנו רבי מיכל שליט"א, ומראה לו כי בהתעסקו עם כתבי יד של בעל הרוקח (רבי אלעזר מגרמייזא, מבעלי התוספות) הוא מגלה בין כתביו, שכותב: 'אם היו שלוש מאות כהנים עומדים בהר הזיתים, והיו אומרים ברכת כהנים, יבוא המשיח'.
"רבי שמואל שמח מאוד על מציאה זו, שהרי כנודע כל דברי 'הרוקח' הם דברי קבלה מאליהו הנביא – כך העידו עליו ראשונים כמלאכים; והנה קיבל הסכמה מהשמים לרעיון לבו – 'סוד ה' ליראיו', ושלחו לרבי מנדל זצ"ל. התפעלותם היתה רבה, והם הגיעו לכלל החלטה שלא יתכן בזמננו לקיימה בהר הזיתים, מסיבה פשוטה, שהרי משמש הוא כבית החיים, וממילא כניסת כהנים אליו אסורה. צירפו לזה גם השערה מסתברת, שאילו הגישה לכותל המערבי היתה מתאפשרת בזמנו של הרוקח, בוודאי גם הוא היה מעדיף את הכותל. אך כידוע, משך שנים רבות הכותל היה מכוסה לגמרי. כך שכבר היה להם מקור לרעיון זה. או אז נחפזו לגדולי ישראל שצירפו את הסכמתם למהלך זה. נקבע יום מסוים לכך, ברכת הכהנים הראשונה היתה ביום ג' כסלו תשל"א, ולאור ההצלחה הגדולה התקיימה פעם נוספת בחנוכה. כך ארגנו זאת כמה פעמים בשנה" (שם).
הרושם של מעמדי ברכות הכהנים ההמוניות היה רב, ואיש לא ידע כי מאחורי כל אלה עומד רבי שמואל הומינר הנחבא אל הכלים. באחד ממכתביו הוא מתאר את המעמד הראשון, ליהודי שלא זכה להשתתף בו:
"בודאי כבר הגיע לאזניכם מה שהיה פ' ויצא ג' כסלו תשל"א אצל כותל המערבי. קרוב ל-1000 כהנים עלו לברכת כהנים, וכעשרים אלף איש באו לשמוע ברכת כהנים. ביום השלישי בבוקר ירד גשם שוטף בירושלים, וכשהגיע זמן התפילה הפסיק השי"ת את הגשם, והשמש יצאה על הארץ, ועד אחר גמר התפילה לא ירדה אף טיפה גשם, ויהיה לפלא…
"אחר תפילת העמידה התחילה רחיצת ידי הכהנים, מחזה קדוש ואדיר היה לראות, איך עשרות-עשרות לויים עומדים ועובדים בזריזות נפלאה לרחוץ ידי הכהנים. הכינו הרבה כלי נטילה, ומים בשפע רב, מכל מקום היו גם לויים זריזים שהביא עמם כלי נטילה ובקבוקי מים. לוי אחד סיפר בשמחה, כי זיכהו השי"ת לרחוץ ידיהם של שלושים כהנים… כשהכריזו 'כהנים' כבר עמדו כל הכהנים על הדוכן הכן, לקיים המצוה 'כה תברכו' וגו', וכל העם העומדים ברחבת הכותל המערבי, עמדו דרוכים באימה וביראה לשמוע ברכת כהנים, לקבל את הברכה מאת השי"ת, המברך את ישראל ואת הכהנים. זרם דמעות ירד מעיני הכהנים והעם בשעת ברכת כהנים, מרוב שמחה והתרגשות… בקושי גדול והתאמצות יתירה התגברו הכהנים הזריזים, להוציא את המילים 'יברכ'ך וגו', מפני ריבוי הדמעות"…
כשנזמנה לו מצוה נדירה, היה זה אצלו כאילו מצא אוצר גדול. בפנקסיו הוא מספר שביום פלוני הלך ברגל עד לכניסה לעיר, מהלך של קילומטרים לא מעטים, כדי לראות מלך שבא לבקר בארץ, ולברך עליו את הברכה: "שנתן מכבודו לבשר ודם". היתה זו פעם ראשונה בחייו שקיים את המצוה הזאת, והוא מאחל לעצמו שיזכה במהרה לקבל את פני המלך המשיח.
פעם אחת הזמין נגר שירכיב לו ארון ספרים, והלה שלח את הפועל שלו לעשות את העבודה. הפועל בא בשעות הערב, כשרבי שמואל היה בתפילת ערבית, וכשחזר לביתו כבר סיים הפועל את מלאכתו ועזב את הבית. נטרד מכך שעדיין לא שילם את שכרו, והלא התורה אמרה: "ביומו תתן שכרו". הלך לבית מעבידו (טלפון לא היה מצוי אז) ושאל אותו היכן ניתן להשיג את הפועל. המעביד גיחך: "מה זה בוער לכם? תנו לי את הכסף, ומחר כשיגיע לנגריה אעביר לו זאת", מה גם שהשעה היתה מאוחרת, ומזג האוויר החורפי היה קשה. נענה רבי שמואל: "בכל זאת, יש לי ענין בכך", וקיבל את הכתובת של הפועל שהתגורר בשכונת פאג"י שבסנהדריה. באותה עת היה מדבר שומם בין שכונתו של רבי שמואל, מאה שערים ושכונת סנהדריה, הגשם ניתך ארצה והוא מפלס את דרכו לשלם לפועל את שכרו…
הוא כמובן לא סיפר על טרחתו העצומה, אולם הדבר נודע מפי עובר אורח. לאחר מכן אמר לבנו רבי מיכל, כי את מצוות "ביומו תתן שכרו" כבר זכה לקיים בהזדמנויות שונות, אבל את המצוה של "לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר" – לא הזדמן לו לקיים אף פעם, ולכן היה חשוב היה לו מאד להרוויח מצוה זו. (מתוך המבשר קהילות חשון תשפ"ב)
ובימי חנוכה אלו בחרתי לסיים עם שני משלים מהמגיד מדובנא, המתאימים לימים אלו:
נר תמיד זה לא כבה לעולם והיה מאיר תמיד. ובדומה לו אף אור התורה אינו כבה לעולם ומאיר תמיד לעולם וליושביו, שכן התורה תמיד חביבה על לומדיה ובכל עת הם מוצאים בה טעם ודעת.
משל למה הדבר דומה? לאורח המזדמן אל ביתו של שר חשוב. עומד הוא ומשתאה אל מול הפאר וההדר הניבטים לעיניו מכל פינה בבית.
ביותר מושכים את תשומת ליבו כלי הנוי הנוצצים, המונחים בארון הזכוכית. כלים אלה יפים ומפליאים את רואיהם, ואין האורח יכול להעתיק את תשומת ליבו מהם ועינו לא יודעת שובעה מהביט בהם.
לעומתו, בני ביתו של השר לא שמים לב כלל אל כלי הנוי, שכן בני הבית כבר התרגלו למראם ולבם גס בהם…
לא כן הדבר אצל לומדי התורה! אם תבוא אל מקום לומדי תורה, מיד תראה ותחוש כמה חביבה בעיניהם התורה הקדושה וכמה טעם צוף אמרים הם מוצאים בה בכל שעה.
מאידך, אצל אדם שלא למד תורה מעולם, ולא זכה לטעום את מתיקותה, אינה חביבה אף לא אחד מני אלף…
*******
מלך אחד העסיק מנגן אומן אחד, שהיה מפליא בנגינתו את כל שומעיו. אהב המלך מאד להאזין למנגינותיו הנפלאות, על כן בנה למנגן חדר מיוחד בתוך הארמון, כדי שיהיה מצוי בכל עת בקרבתו של המלך. מתוך חיבה יתירה העניק לו המלך בדים יקרים כאחד הנסיכים.
יום אחד נודע למלך, כי המנגן האהוב מבקר תדיר בבית המרזח ומשתכר כאחד מפחותי העם…
ציוה המלך כי יטלו ממנו את כל בגדי החמודות שהעניק לו, ולאחר מכן גרשו מהעיר בבוז.
כאשר ראה המנגן כי נשאר בעירום וחוסר כל, ואין איש מכניס אותו אל ביתו, כי ידעו שהוא מאוס בעיני המלך – עמד ונטל גיליון חלק וכתב מכתב אל המלך, בו הוא מתחרט על העבר, ומבקש את סליחת המלך ואף מתחנן על העתיד ומבקש שישיבו על כנו.
"דע לך" – השיב המלך במכתב – "כי לא עשיתי עמך כל רעה אלא טובה גדולה, שכן אם לא הייתי נוטל ממך את כל אשר לך, היית מכלה את הכל בבית המרזח כמנהג השיכורים, ולאחר מכן היית מתבייש להראות את עצמך לפני, כי אין לבוא אל המלך בלבוש שק, לכן היית נאלץ לברוח ולהתחבא מפני, ואני הייתי דן אותך כמורד במלכות…
"כעת" – סיים המלך – "סולח אני לך ויכול אתה לשוב אל הארמון".
כן הוא גם הנמשל: אנו במעשי ידינו הרעים, היינו גורמים לכך שהארץ תקיא אותנו ובית המקדש יחרב, ועוד היה מתעורר עלינו בכך כעס גדול משמיא.
לא כן הדבר, כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הגלה אותנו אל בין הגויים, והחריב את בית המקדש – אז ייחשב לנו הדבר לכפרת עוון ולהקדים לנו סליחה ומחילה, עד שנשוב במהרה אל אדמתנו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו.
(מתוך הספר 'משלי המגיד מדובנא' על התורה)