"ויאמר פרעה אל יוסף" (מא, טו)
פתרון חלומו של פרעה, מוביל את יוסף לבסוף להיות למושל בכל ארץ מצרים. מהלך ניסי זה מתגלגל מרצון הבורא יתברך, על אף שיוסף לא נקט מעצמו בשום תכסיס והשתדלות על מנת לזכות בכך, אלא תלה את בטחונו המוחלט בקב"ה.
שתיים עשרה שניה שהה יוסף בבית האסורים. תנאי הכלא באותם ימים היו רחוקים מאד מן התנאים שבהם נמצאים אסירים בימינו, הזוכים לחופשות, לאוכל טוב, לתעסוקה ואפילו להתעמלות. יוסף היה נתון בתוך בור, ובמשך שתיים עשרה שנה לא ראה את אור השמש! הוא שהה שם ללא כל תנאים סוציאליים, ובלי סיכוי לצאת אי פעם, והנה, פתאום, מריצים אותו לפרעה ופרעה אומר לו: 'שמעתי שהנך יודע לפתור חלומות'…
הזדמנות מיוחדת מתגלגלת כאן לפני יוסף. צריך היה להשיב: 'אדוני המלך, נכון מאד! אני יודע לפתור חלומות, אולם לא רק בזה אני מוצלח, יש עוד כמה דברים שביכולתי לעשות, ויכול הנני להביא לממלכת מצרים תועלת מרובה'…
אולם יוסף עונה (שם, טז): "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה".
אמונתו החזקה בבורא העולם גורמת לו, שלא לתלות את בטחונו בבשר ודם, אלא להצהיר שכל מה שיש לו אינו נובע מכוחו ומכשרונותיו, אלא מגיע מברכת שמים.
ויותר מכך – לאחר שפתר את החלומות לפרעה אומר יוסף (שם, לג): "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". והדברים צריכים באור, הלא פרעה לא ביקש ממנו עצה, אלא אך ורק פתרון לחלום שחלם, מדוע ,אם כן, נוטל יוסף תפקיד נוסף על עצמו, והופך ליועץ המלך?
אלא, אומר רבי יהודה צדקה בשם רבו, רבי עזרא עטיה: את המילה "ועתה" לא אמר יוסף כלל, פרעה הוא זה שאמרה! יוסף סיים לומר את פתרון החלום והשתתק, ופרעה, שהאזין לדבריו, אמר לו: "ועתה", כלומר: "נו, אז מה עושים כעת?".
ובתגובה לשאלתו המשיך יוסף ואמר: "ירא פרעה איש נבון וחכם".
אך יוסף נשאר כשהיה. אותה הרגשה שהיתה לו בשעה שהיה בשפל המדרגה בבית הסוהר, נשארה גם כשהתמנה למשנה למלך. ואם תשאל, כיצד יתכן שאדם לא ירגיש שום הבדל בין בית סוהר לארמון המלוכה? התשובה פשוטה: תמיד הרגיש יוסף כי הוא ביד ה', וכל מה שקורה עמו בא מאת ה', למען התכלית והתפקיד שנועדו לו אותה שעה.
תחילה היה יוסף בשפל תחתית: נרדף על ידי אחיו ומורד בעל כרחו למצרים – אך הוא לא נפל ברוחו, בידעו שזהו רצון ה' ועליו למלא את תפקידו ויעודו באותה שעה.
גם בהמשך, כשהושלך אל בית האסורים, בהיותו בזוי ומושפל, חש בכל נפשו ומאודו שהוא איננו נמצא בית הסוהר אלא – ביד ה'. אותה הרגשה ממש המשיכה ללוות אותו גם כאשר נכנס לארמון המלוכה, וזכה לכבוד מלכים!
מי שמרגיש כך, אין הוא מושפע מן המצב שבו הוא נמצא – לא לרעה ולא לטובה, שכן תמיד, בכל עת ובכל מצב, הוא מצוי בחיקו של הקדוש ברוך הוא, והתנאים והנסיבות שסביבו לא משנים כלל את הרגשתו.
ידוע ידע יוסף, כי מלבד הנסיבות, שום דבר במהותו לא השתנה. בכל מקרה ובכל מצב הוא חייל נאמן לה', והוא מוכן ומזומן למלא את תפקידו ויעודו – בהתאם למקום ולזמן: כשנאסר בבית האסורים שאל את עצמו מה תפקידי בשעה זו, מה ה' רוצה ממני במצבי הנוכחי; וכשנתמנה למלכות שאל את עצמו מה תפקידי בשעה זו, לשם מה הגעתי למלכות…
מה ה' שואל מאתי?
זוהי משימת חייו של יהודי: עליו תמיד לשואל את עצמו – מה תפקידי בשעה זו? לשם מה זימן אותי הקדוש ברוך הוא למקומי הנוכחי ולמצבי העכשווי? רק כך יוכל למלא בשלמות את ייעודו ותכליתו עלי אדמות.
זוהי המחשבה הנכונה והאמיתית ביותר! הלא הקב"ה המשגיח על כל אחד ואחד מאיתנו בהשגחה פרטית. הוא זה שמחליט לאדם אם יהיה חולה או בריא, אם יינתן בכלא או יהפוך לראש ממשלה. השאלה היחידה שצריכה להטריד את מנוחתו של היהודי היא: מה תפקידי שלי בתוך המערכת? מה אני צריך לעשות כעת?!
בספר 'ועמך כולם' כתב ר' חנוך טלר מקבץ סיפורים אמיתיים מן החיים. באחד מהם הוא כותב על קבוצת נהגי מוניות, שהיתה נוהגת להתאסף מידי פעם לפעם בביתו של אחד מהם, להתכבד בכוס קפה ועוגה, ולשמוע על התרחשויות מיוחדות שאירעו למארחם לאחרונה.
באחד הימים אסף את כולם נהג בשם חיים, ולאחר שכולם סיימו ללהג, הם נפנו לשמוע מה רוצה חיים לספר להם.
"תשמעו", פתח חיים, "יש לי בשבילכם סיפור שמעולם לא שמעתם!"…
צחוק קל עבר ביניהם, זוהי הפתיחה הקבועה של כל אחד המספר סיפור אחר, עטו על פניהם הבעה רצינית והקשיבו בדממה.
"לפני כמה חדשים הוזמתי דרך חברת נסיעות מסויימת, לערוך סיור לתייר אמריקני מיליונר המגיע לארץ לביקור, ומעוניין לנסוע לירושלים דרך כמה יישובים. הגעתי לשדה התעופה, והנה הוא ניגש אלי, אתם בודאי מתארים לעצמכם איך הוא נראה…". הנהגים חייכו, ואז אמר מישהו: ״חולצת משי צבעונית״. "נכון!", הגיב חיים. ״מכנסי ג׳ינס כאלו", אמר אחר. ״נכון דוד!״. ״ירקרוקת כזאת״, ״אמת, אבל את הדבר העיקרי שכחתם!״. "נו, בטח, סיגר בארבעים דולר", "יפה, בעובדה זו תלוי המשך הסיפור", אמר חיים והמשיך: "היהודי נכנס לרכב, חלץ את נעליו, התיישב במושב האחורי והרים את רגליו על המושב הקדמי, אחר כך הוציא סיגריה והדליק אותה…
"החלונות ברכב היו סגורים והמחנק היה נורא, החלטתי לאות התגוננות לעשן גם אני… עמדתי להדליק את הסיגריה, כשהאמריקני מאחור קורא אלי: 'הי, אני אדליק לך…'. הוא הוריד את הרגלים מן המושב, התכופף קדימה והצית לי את הסיגריה. באותם רגעים עלה מעט שרוול חולצתו, וכאשר ראיתי את ידו החשופה התחלתי לרעוד בכל גופי. הפניתי את הרכב לשולי הכביש ונעצרתי. 'קרה משהו?', האמריקני נסה להבין. 'המספר שיש לך על היד!', עניתי בקושי, 'הוא מאושויץ!'…
"'חשבת שנולדתי עם כפית זהב בפה', הביט בי, 'הו… אני שילמתי כבר את כל החובות שלי… בודאי שהייתי באושויץ, היינו שם כולנו – אבא, אמא, אחי אחיותי… ורק אני נשארתי…'. 'נשארת לבד?' – 'את אלו שלפני ראיתי הולכים, אחי עמד בתור לפני, קיוויתי שאולי הוא נשאר… אבל לא, נותרתי לבד בעולם!'. כך אמר לי האמריקני הזקן, כאלו הוא מספר על הנופש האחרון שנסע אליו, אבל אני לא יכולתי להמשיך…
"חלקכם ודאי מכירים את ההיסטוריה שלי", הוא הרים את עיניו לעבר חבריו הנהגים, "ולאלו שלא – אספר כעת: באתי לפני עשרים שנה לארץ עם כמה חברים, טיילנו בארץ לארכה ולרחבה, וכשנמאסו עלינו הטיולים וגם הכסף נגמר, החלטנו להתנדב באיזשהו קיבוץ. היינו בצפון ושובצנו בעבודה במפעל השימורים של הקיבוץ. בתחילה נהניתי מהקיבוץ ומהאידיאולוגיה, אבל בשלב מסויים הכל עובר.
"יום אחד קמתי בבקר, האוכל בחדר האוכל לא מצא חן בעיני ויצאתי לעבודה. הסעתי את הטרקטור שהיה עמוס בתפוחים לעבר הלוע המרסקת את התפוחים, עליתי על עגלת הטרקטור והרמתי אותה, כדי שהתפוחים יפלו לתוך המכונה, הפעלתי אותה, והתחלתי לשפוך את התפוחים למכונה״. הסכינים למטה עבדו ללא הרף, ואני עומד למעלה וגורף את התפוחים… כנראה סנדלי היו לחים, כי לפתע החלקתי… הישר לעבר הלוע של המכונה…!!! ניסיתי להיאחז במשהו… אבל הכל היה חלק!! הסכינים למטה עבדו בשקשוק מונוטוני, ואני הולך ומתקרב לעברם…
"הדבר היחיד שהפריד בינינו היו כמה עשרות קילוגרמים של תפוחים, בערמה הולכת וקטנה בעקביות!! צרחתי וצרחתי, אבל בתוך לבי ידעתי שאין לי סיכוי… כולם בחדר האוכל… אף אחד לא ישמע … ניסיתי לקפוץ למעלה, אבל היה זה ניסיון נפל … חשתי את מגע המתכת תחת רגלי… זהו זה …בפעם הראשונה בחיי פרצה מפי תפילה: 'ריבונו של עולם!', צעקתי, 'אני הולך למות, ועדיין לא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים שלי! תן לי לחיות…!!'. פתאום חשתי בכאב איום ברגלי, אבל רגע לפני שאיבדתי את ההכרה ראיתי יד ממול עיני. היד של 'זלמן המוזלמן'…
"זלמן המוזלמן היה ניצול שואה שקלט הקיבוץ לאחר מלחמת העולם השניה. הוא היה אדם בודד ושתקן ומעולם לא דיבר עם איש, הוא עבד בטאטוא הנגריה, והיה בסמוך לטרקטור שלי… ברגע הראשון הייתי משוכנע שזוהי יד של מלאך חבלה, אשר ניסה לתפוס אותי ולהביאני למעלה, ברגעי הערפול האחרונים הספקתי לקלוט כי זוהי ידו של זלמן, וגם לראות את המספר…
"התעוררתי בבית החולים ללא רגל, במשך מעט יותר משנה הייתי בשיקום, ואז השתחררתי הביתה עם רגל תותבת. 'לא שבתי יותר לקיבוץ, במהלך השנה הזו קיימתי את נדרי, ידעתי שאלוקים הציל את חיי, ורציתי להחזיר לו מעט על כך… למדתי על היהדות והתקרבתי יותר ויותר לשמירת תורה ומצוות. אבל הדבר שמעולם לא הצלחתי לשכוח היה – המספר שעל ידו של זלמן… אני לא יכול לשכוח. הוא מונח לי מול העיניים יומם ולילה.
"חלפו שנים, הפכתי לאזרח ישראלי, והגעתי למשרד הפנים לקבל תעודת זהות. הבטתי במספר החדש שניתן לי, והייתי בהלם: ארבע הספרות הראשונות שלו היו – 1528 – כמספר שהיה על ידו של זלמן…
"הקמתי, בסייעתא דשמיא, בית בעם ישראל, שכרתי דירה והזמנתי קו טלפון. באחד הימים אני שב הביתה, אשתי אומרת לי: 'מזל טוב, חיים, קבלנו סוף סוף קו טלפון!' . שמעתי את המספר ועמדתי כמעט להתעלף, ארבע הספרות האחרונות שלו היו – 1528 המספר שעל ידו של זלמן… אתם מבינים אותי, כן? המספר רדף אותי לאן שהלכתי…!!
"והנה, כאן, בתוך הרכב שלי, מושיט לי איזה תייר אמריקני את ידו, ועליה המספר 1529– המספר העוקב למספרו של זלמן… ומספר לי על האח שעמד לפניו באושוויץ בתור ונעלם מעיניו!!!
"עמדתי מולו רועד כלי, לבסוף אמרתי: 'אני לא נוסע לירושלים כעת, תסלח לי!'. כמו מטורף עשיתי פרסה באמצע כביש ירושלים – תל אביב, שמעתי צפירות מכל הכוונים, והמשכתי לנסוע .'לאן אתה לוקח אותי?', האמריקני מאחור היה לחוץ, אבל לא יכולתי להוציא מילה מן הפה, רעדתי ואחזתי בהגה בשתי ידי, לא כדי להחזיק אותו, אלא כדי שההגה יחזיק אותי…
"שעתיים נסיעה, ואני מגיע לקיבוץ בצפון. עוצר ליד הנגריה ומתפלל שזלמן המוזלמן עדיין חי… הרכב עוצר, אני מזנק החוצה, רואה את זלמן עומד מולי: 'זלמן, אתה זוכר אותי?', אני שואל, אבל הוא לא עונה. זלמן איננו מדבר עם אף אחד… ניצוץ נדלק לרגע בעיניו. אני נרגע, הוא זוכר אותי… אני מסתובב אחורנית ומתחיל להוציא את מזוודותיו של האמריקני המפוטם שעדיין יושב בפנים, מניח אותן על שלוליות הבוץ ומתעלם מן הרטיבות שלו על מה שאני עושה… לבסוף הוא יצא.
"גררתי אותו לעבר זלמן, והפשלתי לשניהם את שרוולי החולצה… כעבור רגע הם קלטו… האמריקני אמר בקול מוזר: 'סולי? סולי?'… וזלמן משיב לו :'מנדל? אתה חי??'… עזבתי אותם ככה, ונסעתי לי משם…
"חיים שתק וניגב את הזיעה שבצבצה על מצחו. 'הוי, חיים!', אמר מישהו, 'עד שפעם יוצא לך לקחת כזה אמריקני עשיר, לא לקחת ׳טיפ׳ …??'. חיים הרים את עיניו: 'היהודי הזה עזר לי לשלם את החוב הכבד ביותר שהיה בחיי… בזכותו הצלחתי לשלם לזלמן המוזלמן על הצלת חיי! ואתם מדברים על כסף?'…
מאורע אמיתי זה, הינו סיפור של השגחה פרטית מופלאה, אשר יש רק לפקוח עיניים כדי לראותה. אולם למעשה, כל חיינו הינם בהשגחה פרטית מהחל עד כלה. הקב״ה מסדר את העולם כולו ומעמידנו בתוכו לתפקיד מסויים, ולפיכך כל מה שנדרש מאתנו, הוא לשאול את עצמנו בכל מצב שהוא: מה כעת רוצה מאיתנו הרבונו של עולם?
מה היתה המטרה שבשלה הוא הוביל אותנו למצבנו הנוכחי?
ומי שירכז את מחשבתו בכך, יוכל לפעול לשם כך, ולהגיע להשלמת תכליתו בעולם.
(מתוך 'ומתוק האור' – בראשית)