הרב אייזיק רוזנבלום
את ר' לייזר אני מכיר כבר הרבה מאוד שנים, מאז שהייתי ילד בן 15 בערך. הוא יהודי מן השורה, באותן שנים הוא היה פקיד בכיר במשרד כלשהו, לא התלמיד חכם הכי מופלג בעיר וגם לא עם הארץ. אברך שגרתי, קובע עתים לתורה, דברי הגמרא אינם זרים לו, והוא גם יודע לפתוח פה ושם קצת ספרי ראשונים ואחרונים כשהוא מתקשה בלימודו. אברך נחמד, ירא שמים, מתפלל בצורה מכובדת.
זהו. לא מעבר לזה. שום דבר מיוחד.
אבל מה? לר' לייזר היתה 'מחלה'. מחלה מאוד מאוד מעניינת, ועליה אני אספר לכם בהמשך, כי גם אני עצמי באותו הזמן לא הבנתי את פשרה, ורק אחרי שנים רבות הבנתי שהמחלה הזאת השפיעה מאוד על נפש ילדיו.
לפני שאספר את המשך הסיפור אני רוצה לשאול אתכם שאלה מאוד מעניינת:
תמיד אומרים לנו ש'דוגמא אישית' זה החלק הכי חשוב בחינוך הילדים. אם אתה תקום מוקדם, הילדים שלך יקומו מוקדם, אם אתה תתפלל ברצינות גם הם יתפללו ברצינות, אם אתה תלמד בהתמדה גדולה והם יראו אותך עושה זאת, גם הם ינהגו כמוך.
ככה מספרים לנו, נכון?
אבל בפועל, כולנו יודעים ש… יש כאלה שאצלם אפעסס… זה לא בדיוק כך..
אני מכיר אנשים שמעולם לא היה ראשם דבוק לכרית אחרי השעה 6:00 בבוקר, והילדים שלהם בכלל לא יודעים איך השעה הזאת נראית בשעון.
אני מכיר אנשים שאף פעם לא מחמיצים תפילה בציבור, והילדים שלהם, לא נעים לומר, קצת פחות מחוברים לעניין הזה…
אין לי ספק שגם אתם מכירים אינספור דוגמאות מהסביבה הקרובה והרחוקה שלכם, של אנשים שמאוד מקפידים על דברים מסוימים ולכאורה נתנו לילדים דוגמא אישית מושלמת ובכל זאת, זה לא בדיוק הצליח להם.
למה באמת???
אם אתם רוצים את התשובה האמיתית, אז בואו נתחיל מהסוף. אני לא יודע! זאת האמת, אני לא יודע ואף אחד אינו יודע לומר לכם למה איש פלוני הצליח בחינוך הילדים ומדוע פלמוני נכשל כישלון חרוץ.
אגב, לא תמיד מה שנראה לנו כהצלחה זאת אכן הצלחה ומה שנראה ככישלון זה אכן כישלון. לפעמים לוקח הרבה מאוד שנים כדי לראות אם החינוך הצליח או לא הצליח, ולהיווכח שחינוך אמיתי עדיף עשרת מונים על אילוף, מוצלח ומקצועי ככל שיהיה.
ובכל זאת, לא הגעתם עד לכאן כדי לקרוא שאני לא יודע לענות לכם תשובה, לכן אני אנסה לומר משהו שהבנתי עם השנים, ושמספק לפחות התשובה לפחות חלקית לשאלה הקשה הזאת.
השאלה היא לא רק איך האבא והאמא מתנהגים בנושא זה או אחר, אלא גם איך הם מתייחסים למעשה הזה!
כלומר, אדם שמתעורר כל בוקר בשעה 6:00, ובמשך היום הוא מתלונן על כך שהוא מאוד עייף כי הוא קם מוקדם, הוא אולי מראה לילדים דוגמה נפלאה של השכמה בבוקר, אבל הוא מסביר להם במילים ברורות שזה לא משתלם. תקום בשעה 6:00??? אתה תהיה עייף ולא מרוצה כל היום… תעשה לבד את הבחירה שלך מתי אתה רוצה לקום!
נו… אני מקווה שאתם לא חושבים שהילדים שלכם נטולי דעה וחסרי בינה לחלוטין. אם 'תסבירו' להם שלא שווה לקום מוקדם, האמינו לי, הם יפנימו את ההסבר ויישמו אותו באדיקות רבה כל ימי חייהם.
אדם יכול לפזר כסף לצדקה, אבל אחר כך הוא מתלונן באוזני רעייתו שבגלל זה אין בבית כסף ואולי הוא טעה כשנתן יותר מדי, הילדים מבינים ומפנימים. הם לא טפשים.
המחלה של ר' לייזר
עכשיו אני רוצה לחזור אתכם לסיפור שלי על ר' לייזר. מאז שהייתי בן 15 עברו שנים. אני גדלתי והתבגרתי וגם הילדים של ר' לייזר שהיו בחלקם בני גילי, גדלו והתבגרו. הם התפתחנו כולם, ויום אחד שמתי לב לדבר מעניין מאוד: הם כולם אברכי כולל שיושבים ולומדים מהבוקר ועד הלילה. אברכים רציניים מאוד שלומדים תורה בשמחה ובטוב לבב.
חשבתי על זה. במה זכה ר' לייזר לכזאת זכות נפלאה? לא ילד אחד ולא שניים! כל הילדים שלו. הוא עצמו עבד לפרנסתו, הוא היה קובע עיתים לתורה כמו כולם, היה לו ידע תורני אולי קצת יותר רחב מהממוצע בקרב מי שאינם חובשי ספסלי בית המדרש, ובכל זאת, הילדים שלו יצאו כולם תלמייד חכמים מופלגים.
איך זה קרה???
זה לא בגלל שהוא קנה להם דירות, הוא לא היה כזה עשיר. זה לא בגלל שהוא דרש זאת מהם, הם עושים את זה בשמחה.
ואז נזכרתי במחלה שהיתה לו. למחלה שלו קוראים 'כבוד מופלג לתלמידי חכמים'.
כשר' לייזר היה רואה אברך חשוב ותלמיד חכם נכנס לבית המדרש, הוא היה קם לכבודו! לא פעם הוא היה קם מכין כוס קפה ומגיש לתלמיד חכם שישב ולמד, סתם, כדי לכבד אותו. כשהיו אוכלים סעודה שלישית בבית הכנסת, ר' לייזר הביא איתו מהבית דגים משובחים, והיה מחלק פרוסת דג לכל אחד מתלמידי החכמים. הוא היה שולח את הילדים שלו: "את זה תביא לר' ליפא, את זה לר' שלמה…".
מה שנשאר אחר כך היה עובר לכל הקהל וכולם הינו נהנים. כמובן שגם תלמידי החכמים עצמם אכלו כל אחד רק קצת, והרוב ממילא היה מתפזר בין היושבים לצידם, אבל הטקס היה ברור וידוע.
זה היה קצת מוזר… היינו צוחקים עליו בסתר ליבנו, הילדים שלו קצת התביישו בהנהגה המוזרה הזאת.
"יש לו מחלה כזאת", כך חשבנו לעצמנו, "הוא אוהב להתחנף לאברכים חשובים… נו נו… כל אחד והשריטה שלו…".
חינוך עקיף
יש פתגם עממי ידוע שאומר ש"מים שקטים חודרים עמוק". בשפה שלנו אנו מגדירים זאת "חינוך עקיף שווה שבעתיים".
טבע הנפש של האדם, ובכלל זה גם נפשם של ילדים, שהוא לא אוהב לקבל דברי תוכחה ומוסר. אנשים אוהבים להחליט בעצמם מה עדיף יותר ומה פחות עדיף.
תסביר לילד אלף פעמים כמה כדאי ללמוד תורה, אם לא תלמד בעצמך, זה לא ישפיע עליו כמלוא נימה. גם אם כן תלמד אבל תעשה את זה בלי חשק ובלי שמחה, לא עשית שום דבר טוב לחינוך שלו.
אבל הילד יראה שכל פעם כשאתה לומד אתה שמח, ואחרי זה יש לך מצב רוח מרומם, מה הוא יפנים בתת מודע? שללמוד תורה זה דבר חיובי ומשמח!
כשמדברים בבית בשבחו של אחד השכנים, שהוא אדם טוב ונחמד מאוד ואתה מוסיף בהערת אגב עוד שבח אחד עליו: "הוא בנאדם שיודע להתפלל…", אתה מעביר לילדים, בתת המודע שלהם את ההבנה שלהתפלל כמו שצריך, זה דבר ראוי להערכה!
כשמדברים על אחד הדודים, אתה מוסיף: "תשמעו, האיש הזה יודע לוותר, יש לו מידת הוותרנות, ממש לקנא בו", הילדים קולטים את המסר. וותרנות זאת מידה שראוי להתקנא בה!
במחשבה לאחור, אני מצטער שהמחלה של ר' לייזר לא היתה מחלה מדבקת…