הרב עמרם בינעט
אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני כל מלמד, הוא 'אתגר האינדיבדואל', כלומר האתגר לראות כל ילד כיחידה נפרדת משאר בני כיתתו.
נניח שבכתה ממוצעת יש שלושים ילדים. מתוכם יש 20 ילדים 'רגילים', כלומר ממוצעים. הם לא הכי מוכשרים ולא הכי בעייתיים. ילדים רגילים, אם הם לא הבינו בפעם הראשונה הם יבינו בפעם השנייה ואם הם לא יקבלו מאה במבחן הם יקבלו 80 או 90.
אבל יש את חמשת 'ילדי הקצה'. ילדים שסובלים מקשיי למידה, הפרעות קשב קשות ולא מטופלות, חוסר יכולת לקרוא בשטף, בעיות התנהגות וכדו'.
יש גם את חמשת הילדים שנמצאים בקצה השני, אלו שמבינים תמיד בפעם הראשונה, שיש להם זיכרון חזק, שאין להם שום בעיה להתרכז בשיעור גם כשקצת חם ושיש איזה טרקטור ענק שבדיוק חופר תעלה במרחק של שני מטרים מחלון הכתה.
נטיית הלב של מלמדים מסורים היא להשקיע בילדים החלשים. עיקר השיעורים מכוונים לילדים הרגילים, ולצידה השקעה מיוחדת בילדים החלשים.
כך אכן צריך להיות, זה המצב התקין והרצוי, ולוואי וכל המלמדים אכן יטו לבם לחלשים, לקדם אותם ולתת להם כח ותעצומות להתמודד עם הקשיים הניצבים בפניהם.
אבל אסור לנו לשכוח גם את הקצה השני, את הילדים היותר מוכשרים, ומהנקודה הזאת אני רוצה להיכנס לנושא חדש ורחב היקף שבו אני רוצה לעסוק בשבועות הקרובים בס"ד: שיחות עם הילדים.
הילדים שבקצה
שיחה יכולה להתנהל בשתי דרכים עיקריות: שיחה קבוצתית ושיחה פרטנית. אפשר לדבר אל כל הכיתה ואפשר לקחת ילד ילד לשיחה פרטית. כמובן שכל מלמד מבין לבד שצריך לנקוט במקרה הזה בכלל "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".
בשיחות אנחנו צריכים לתת לילדים מושגים, לבנות להם את השאיפות. זה נוגע לכל הכיתה וביתר שאת לילדים המחוננים.
אני אתן דוגמה לדבר, דוגמה אחת מני רבות:
לפני שבועות אחדים הוזמנתי לבר מצוה של תלמיד שלמד בכיתתי לפני כשנתיים. באותה שנה התחיל מחזור חדש של 'הדף היומי', ואני עשיתי מזה 'מצב' בכיתה. דיברתי על זה שעוד מעט יש סיום, ועוד מעט מתחילים מחזור חדש, ויש אלפים רבים שבעוד שבועיים יתחילו את הש"ס ויסיימו אותו בעז"ה בעוד שבע וחצי שנים וכו'.
היתה בכיתה אווירת התרגשות מהשמחה הגדולה של עולם התורה. באותם ימים בעצם נטעתי בלבו של כל אחד מהתלמידים את הרצון והשאיפה לסיים את הש"ס. הם הבינו שזה לא נוגע אליהם, ילדים בכיתה ו' לא לומדים 'דף היומי', אבל בעזרת ה', הם בדרך להיות גדולים יותר, וכשיגדלו הם ילמדו ויסיימו את הש"ס בין אם בלימוד 'דף היומי' ובין אם בלימוד במסגרת אחרת.
אחד הילדים באותה כיתה היה מחונן מאוד, ילד רציני עם יכולות מאוד גבוהות. אבל מה? הוא לא שאף לשום דבר מיוחד. בשיעור הוא הקשיב, בהפסקות שיחק, במבחנים קיבל מאה בלי שום בעיה, המלמדים מרוצים, ההורים מרוצים, הילד מרוצה, כולם מאושרים.
אני תפסתי את הילד הזה ואמרתי לו: תגיד לי, מה אתה עושה אחרי החיידר?
שום דבר מיוחד, כך הוא ענה לי. ביררתי קצת, הוא הולך לישון בשעה עשר בלילה, את החיידר מסיימים בשעה 5:10 אחה"צ. יש לו כמעט חמש שעות מהרגע בו מסיימים את החיידר עד שהוא נכנס למיטה. אם נקזז את הזמן של ארוחת ערב והתארגנות לשינה, נשארו לו ארבע שעות שעוברות בבטלה. בחלק מאותן ארבע שעות הוא אפילו לא משחק או קורא ספר, הוא סתם משתעמם. לא חבל???
"מתחילים עכשיו את הש"ס", אמרתי לו, "למה שלא תלמד עם אבא שלך לפחות את מסכת ברכות???".
הוא נדלק, שאל את אבא שלו שהסכים בשמחה, וכך הם למדו כל ערב מסכת ברכות, אחר כך הם המשיכו ללמוד מסכת שבת, ואפילו את מסכת עירובין הם עברו בשלום!!!
700 דף עד הבר מצוה
הזמינו אותי לבר מצוה שלו שהתקיימה אחרי שהוא למד קרוב ל-700 דף עם אבא שלו!!! ילד בגיל בר מצוה עם 700 דף, והוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד כי הוא מאוד מוכשר וזכה לאבא שיודע ללמד ושיש לו סבלנות ובהירות בלימוד.
אותו ילד, אם לא היה מקבל את אותה שיחת עידוד, היה מגיע לבר מצווה כילד נפלא. הוא יודע כל מה שלמדו בחיידר, ממש נפלא! אבל הוא לא היה מתקרב לידע של 700 דף.
זאת אולי דוגמה קצת יותר נדירה, אבל מקרים קרובים לזה יש בכל שנה, ויותר מאחד או שניים. בכל כתה יש שלושה או ארבעה ילדים מחוננים, אפשר לקדם אותם ולהזניק אותם קדימה, אין סיבה לתת להם להסתפק ביעדים שמתאימים לילדים בעלי כישרונות ממוצעים. הם יכולים להגיע רחוק יותר וצריכים להגיע רחוק יותר.
זה אחר המסרים שאני מעביר לילדים בשיחות, לשאוף יותר, לחתור למקום גבוה יותר, להגיע רחוק יותר! אלו שבחיידר 'עושים מה שצריך', מה יחייב אותם כשהם לא יהיו בחיידר? עוברת עליהם שבת שלימה, שעות רבות של בטלה. הם יכולים לפתוח ספר וללמוד כמה דפים, לחזור על מה שלמדו בשנים קודמות, לשנן משניות בעל פה או ללמוד חומש עם רש"י בפרשת השבוע.
למה הם לא עושים את זה? כי זה קשה להם? לא! כי הם לא שואפים לזה, וחבל מאוד שהם לא שואפים לזה.
זה חלק מהתפקיד של המלמדים, לטעת בלב התלמידים כולם שאיפות גבוהות, ולהדריך את התלמידים החזקים איך לממש אותן בפועל כבר עכשיו, בלי לפחד מאתגרים גדולים.
אבל כמובן שצריך להיזהר לא לעלות יתר על המידה, לא להגיע למקומות של לחץ פסול על הילדים או שאיפות בלתי הגיוניות שגורמות להם להיות מתוסכלים חלילה, צריך להכיר היטב כל ילד לפני שרותמים אותו לאתגר שכזה, וזאת בהחלט אחת מעבודות הקשות שבמקדש!