אליעזר (לייזר) רוט
לימוד התורה הקדושה הנו חלק עיקרי ומרכזי בסדר יומו של ילד הלומד בתלמוד תורה, או של בחור הלומד בישיבה. מגיל 3 ועד זקנה ושיבה, מחויב היהודי בלימוד תורה יומם ולילה, לפחות על ידי קביעת עיתים לתורה למי שנאלץ לעבוד לפרנסתו.
עם זאת, ישנם ילדים ובחורים שאינם מצליחים להתחבר בחיבור רגשי עם לימוד התורה. הם אינם חשים במתיקות התורה בעת שהם עוסקים בה, וממילא הופך הלימוד למעמסה כבדה על כתפיהם רח"ל, ולמרבה הצער הם מצפים בכיליון עיניים לסיום יום הלימודים, לסיום הזמן וליום בו לא יצטרכו עוד לשבת מבוקר ועד ערב בבית המדרש.
אנו כהורים, שואפים כמובן שהילדים שלנו יהיו מאלו שיבינו את גודל הזכות שנפלה בחלקם לשבת בבית ה' ולעסוק בתורתו הקדושה. אבל כשהילד ובעיקר הבחור, אינם מצליחים לחוש במתיקות ועריבות התורה, הידיים שלנו קצרות מלהושיע.
פנינו לשוחח עם הרה"ג ר' יעקב סירוטה, מנהל פרויקט 'גישמאק' בלימוד מבית 'אחינו', זרוע החיזוק של 'דרשו', וביקשנו שיאיר את עינינו מניסיונו הרב בתחום.
"האמת שהנושא הזה של החדרת רגש לתורה אצל ילדינו, והפעלת רגש מתיקות התורה אצלם – אינו חדש", פותח הרב סירוטה. "קולמוסים רבים כבר נשברו בדברי הסבר ארוכים ונכונים מאוד, ובכל זאת, אנסה לחדד כמה נקודות נדושות פחות ופרקטיות יותר.
הילד של השכן
"ישנה טעות נפוצה שכמעט כולנו טועים בה, ונדגים אותה בדוגמא הבאה: נתאר מצב בו הנך מארח בשבת אצלך בבית בעל תשובה טרי, ואתה מגלה במהלך השבת כי הוא לא יודע הלכות בסיסיות. נאמר, עשית ברכת 'המוציא' על החלה, כולם מחכים בשתיקה כי יודעים שאסור לדבר עד שטועמים מהחלה, אבל האורח לא יודע, והוא מדבר.
"מה תעשה? תנזוף בו? תתקע בו זוג עיניים מאשימות? תעניש אותו? לכל אחד ברור שלא. אתה תתייחס אליו בסלחנות ותנסה 'להעלים' את הטעות שלו, לא רק בגלל שאתה לא מאשים אותו בחוסר ידע. אפילו אם נניח שרק רגע קודם לכן הסברת לו שאסור לדבר בין הברכה לאכילה, גם בכזה מקרה לא תתרעם עליו. ולמה? כי ברור לך במודע ובתת מודע שאם תנזוף בו, רק תגרום לו להתרחק מקיום ההלכה. בכזה מקרה תבין היטב שהסבלנות הינה כלי בסיסי וראשון במעלה כשאתה בא ללמד מישהו דבר כלשהו, ובמיוחד אם הנך מנסה להרגיל אותו לאורח חיים שונה מזה המוכר לו מילדותו. דרכיה דרכי נועם!
"משום מה, כשזה מגיע לילדים שלנו – אנחנו מצפים מהם לפתור את זה בזריזות. אין לנו סבלנות לחכות שהם ילמדו את מה שאנחנו רוצים ללמד אותם. אנחנו נגיב הרבה יותר מהר בצעקות וגערות. אין לנו את ההבנה הבסיסית שחייבים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח, כדי שהדברים יחדרו לעומק הלב ויפעלו את פעולתם בצורה הטובה ביותר. פתאום דרכי הנועם נעלמות להן והופכות לפסוק שאין לו שום קשר אלינו כביכול.
"יש לכך סיבות שונות. או משום שילדינו הם בעצם הממשיכים שלנו ומאיתם אנו מצפים ליותר, או משום שאתה לא מוכן לסלוח להם מהר כל כך, כי מדובר בקשר מתמשך ולא מפגש חד פעמי שיסתיים במוצאי שבת. ישנן סיבות נוספות, חלקן נכונות וגם מובנות, אבל במבחן התוצאה הרי ברור שדרכי נועם וגישה ידידותית יותר, הן כלים אפקטיביים בהרבה מאשר גערות ונזיפות.
"אני לא מדבר על הנושא של 'שמאל דוחה וימין מתקרבת'", מסייג הרב סירוטה. "ודאי שיש מקום לגערה במקום הצורך, שכן החכם מכל אדם כבר אמר 'חוסך שבטו שונא בנו'. אין ספק שלפעמים צריך להעניש ילד, אבל נקודת המוצא מוכרחת להיות יחס של סלחנות ויד רכה. וזה נכון בכל תחומי החיים, בין אם זה בחינוך לתפילה בבית הכנסת, ובין אם בהתנהגות בבית, בכיבוד אב ואם, וכל דבר אחר. תמיד זו הגישה שצריכה לשלוט.
"על אחת כמה וכמה במקרה שאתה בוחן את הילד ואתה מגלה שהוא לא מי יודע מה שולט בחומר. באופן טבעי אתה מתוסכל מחוסר הידע וחוסר החשק שלו ללמוד. אבל חשוב לדעת דווקא בנקודות הרגישות הללו, שאם תתקוף ותגער בילד, שזה האינסטינקט הראשוני של כל אבא ממוצע, כמעט תמיד זה יכשל. הוא יפתח ריאקציה מהלימוד המשותף וחלילה גם מהלימוד בכלל.
"אם אתה רוצה לדעת אם אתה סלחני או קצר רוח כלפי ילדך, כדאי שתבדוק זאת במדד הבא: דמיין כאילו הוא הילד של השכנים. כאילו אתה לומד עם ילד יתום שאין לו אבא רח"ל, שאינו קשור אליך בקשר דם. אתה רק מבקש ללמדו תורה כדי להמתיק אותה עליו והוא יצמח להיות גדול בישראל. לא כי הוא הבן שלך ואתה דורש את זה ממנו בכח מעצם היותך אביו. אם תצליח לעשות את הסוויץ' הזה בראש, ובאמת תתייחס אליו כאילו היה הבן של השכנים, חזקה שתהפוך סבלני יותר כלפיו, ותלמד אותו בצורה טובה ומועילה הרבה יותר".
כך תראו דוגמה אישית
"נקודה נוספת וחשובה לא פחות, היא הדוגמה האישית. ועל אף שזה נושא שכולם מדברים עליו, כולם יודעים אותו, ולכולם ברור שזה הכלל הבסיסי ביותר בחינוך, אבל משום מה רבים לוקחים את זה ברמה רדודה מאוד. לא יורדים לעומק הדברים.
"הרה"ק מפשיסחא זיע"א התבטא פעם ואמר שהוא מחכה כבר לראות את אותו ילד מיוחל אבותיו מכל כך הרבה דורות, הקדישו את חייהם כדי שהילד הזה יוכל לשבת וללמוד… הרי כולם עובדים ועובדים וכשהם נשאלים מה העבודה הזאת להם – הם עונים, זה בשביל שהילדים יוכלו לשבת וללמוד באין מפריע…
"על אותו משקל בהקשר שונה, היא הטעות הנפוצה במושג דוגמא אישית. כי דוגמא אישית חייבת להיות אוטנטית, פנימית ואמתית. רק כך היא תחלחל לילד. הנה דוגמא מהחיים: אבא מקפיד ללכת לשיעור תורה מדי ערב, גם כשהוא עייף מאוד, כדי להראות לילד שהלימוד הוא הדבר החשוב ביותר בחיים. נפלא. אבל אם האבא יתאנח כשיקום לצאת לבית המדרש, הרי שכל המאמץ שלו איבד את האפקטיביות שלו. הילד כבר הפנים שאבא לא באמת אוהב ללמוד, ושהוא עושה זאת רק כי כך צריך לעשות. מתיקות התורה לא תצא מהתנהגות כזאת. מקסימום הילד יסיק שבבוא היום, גם הוא יצטרך לצאת בערב לשיעור, כי כך, נעבאך, צריך לעשות… בכדי שהילד שלו יראה שכך צריכים לעשות והוא יוכל להראות לילדו שלו וכן הלאה…
"אבל כשהאבא יאהב באמת את שיעור התורה, ויהא מלא ציפיה לשעה הזו של קורת רוח לנשמה, ואף יפתח ספר לימוד בשעות הפנאי, ויהא מלא כבוד ללומדי תורה, כל זה ישודר באופן אוטומטי מאישיותו, ותחלחל אצל הילדים, וזה מה שישכנע אותם לאמור: אבא, מאילוצי החיים לא יכל להישאר נטוע באהל תורה, ורואים כמה הוא מצטער על כך. אבל אני בעז"ה, אוכל להמשיך ללמוד תמיד! זהו לא הבדל קלוש בגישה, אלא הבדל של שמים וארץ!
"אם אבא מקפיד מאוד שלא לדבר בתפילה, כדי שלא להראות דוגמה שלילית לילד. אבל במקום להתפלל בדבקות ובכוונה הוא קורא עלונים וממלמל בקושי את מילות התפילה, הרי שלא הועיל הרבה בזה שהתאמץ לא לדבר. ייתכן מקרה שבו אבא שאולי קורה לו לעיתים רחוקות שהוא נכשל בדיבור בין גברא לגברא, אבל אחר כך, ב'אשרי ובא לציון' הוא מוזיל דמעות, בשמונה עשרה הוא מתפלל בדבקות, ובפסוקי דזמרה הוא רוקד משמחה, הוא חי את התפילה, אין ספק שהדוגמה האישית שלו – טובה עשרות מונים מהדוגמה של אותו אבא שלא מדבר בתפילה. שכמובן אי אפשר לזלזל בחשיבות העניין עצמו.