-
אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה',
כתב בספר 'החרדים' (פס"ו אות עה) אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה', לא יכעוס, שנאמר ) 'ונח מצא חן בעיני ה", ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו (היינו שסיבת נשיאת החן מרומז בעצם השם – 'נח'), שהיה נח בדיבורו ובמעשיו ובהילוכו (כדאיתא במדרש הנעלם – זוה"ק), לכן מצא חן, ח"ן ונ"ח חד הוא (היינו שאותיותיהם שוות), עכ"ל. כיוצא בזה איתא (פסחים קיג:) 'שלשה הקב"ה 'אוהבן', מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד עצמו על מידותיו'.
-
ובעיצומו של ריתחא דאורייתא נעשה איזה 'חכם' ושאל את ראש הישיבה
כבר היה מעשה, בעת שאמר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר שיעור בעומק העיון, ובעיצומו של ריתחא דאורייתא נעשה איזה 'חכם' ושאל את ראש הישיבה – מדוע ברא הקב"ה את האדם כשהאוזניים והאף בולטים מפניו כלפי חוץ, ואילו העיניים והפה חלקים עם פניו, השיב לו רבי חיים בפקחותו – תוך כדי דיבור, שעשה כן הקב"ה בכדי שיהא מקום להניח עליו את המשקפיים (ברילע'ן), אבל אם האף והאוזניים היו אף הם לפנים מצורת הפנים הרי לא היה לאדם על מה להניחם, ומיד חזר לרתיחת התורה דקא מרתחא ביה. ויש להתבונן הרבה בגודל סבלנותו של הגר"ח שלא זו בלבד שלא חרה אפו בו על שמפריע ומבלבל באמצע השיעור בשאלה מוזרה כזו, כאותו אחד ששאל את הלל הזקן… אלא אף ענה והסביר לו 'כסיל כאוולתו'.
-
קופסת טבק ריקנית
להרה"ק רבי נפתלי צבי מראפשיץ זי"ע הייתה קופסת טבק ריקנית והיה מחזיקה תדיר בין אצבעותיו, פותח וסוגר. פעם שאל לפניו אחד מחסידיו, תורה היא וללמוד אני צריך מה ענין יש לרבי בקופסא ריקנית זו. השיבו הרה"ק, בכל עת שמתעורר בי מידת הכעס על איזה דבר, אני ממהר להכניס את הכעס אל תוך קופסא זו למשך ב' שעות. ובזמן זה אשכח כל מאי דהוה, ורק כעבור ב' השעות פותח אני אותה ובודק האם אכן הייתי צריך לכעוס אם לאו.
-
יש לנו ללמוד מהרכבת
כך הוא טבע הכעס, משמניחים אותו לאחר זמן מתקרר לגמרי, ועיקר העבודה לאצור בתחילה את כל ה'חום בקרבו לבל יתפרץ חוצה לו, וכן אמר הרה"ק ה'שפת אמת' זי"ע (הובא בנר אלחנן עמ' י"ב) שהרבה יש לנו ללמוד מהרכבת שכל כוח המניע אותה למרחק מרחקים בא ממה שהקטר אוגר בתוכו את החום הנוצר מן האש (מהפחם), ובזה גדול כוחו להניע את כל הרכבת הכבדה ונוסעיה. כיו"ב כשננצור פינו מלדבר בעת שבוער האש בקרבנו – נזכה להמשיך בדרכנו ביתר שאת ויתר עוז, לבוא לתכליתנו הטוב הן ברוחניות הן בגשמיות.
-
ב'ערב שבת' הוא עת מסוכן למחלוקת
וכך כתב ה'בן איש חי' (פר' וירא פרשה שניה א) בשם החיד"א (מורה באצבע ק"מ), בעלות המנחה ב'ערב שבת' הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו, ובין המשרתים, והרבה טורח הסט"א בזה לחרחר ריב, והאיש הירא יכוף יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה יבקש שלום, עכ"ל.
מוסיף ה'בן איש חי' על דבריו (וירא שנה שניה), ודע, כי הנה כל אדם העושה קטטה ומריבה עם אשתו או בניו או משרתיו וודאי נראה לו שהדין עמו וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית, אך באמת, מי שיש לו מח בקדקדו בין יבין שאם יצא איזה מכשול מתחת ידם, אין זה נעשה מאתם, ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן כדי לחרחר ריב ומדון בעת ההיא… על כן, כל איש מבין כשיראה איזה מכשול וחסרון בענינים של הבית לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב אתם, אלא יתן אל לבו התנצלות הזאת שכתבנו כי אמת הוא, ואז ישתוק ולא יריב אתם ולא יתכעס, וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא, עכ"ל.
ובכלל אמרו, שהחכם מבין שלא טוב לו לאדם לכעוס, ועדיף לו לתפוס במידת הסבלנותיט, שהרי 'לאחר מעשה' כשיעבור זעמו יתחרט עשרת מונים על המעשים שעשה מתוך כעסו, וד"ל. וכן כתב ב'ספר חרדים' (פס"ו י) 'מי שאבד לו פרח, היתכן שבעיצבונו וכעסו ישבור כלי ששווה אלף פרחים… לכן סבול בשמחה כהלל כל הבא עליך. עכ"ל.
-
ד'ממה נפשך' לא ימהר אדם לכעוס
ונשמע פתגם העולם שהרגזן מעניש את עצמו בגלל העוולות והטעויות שעושים אחרים, כי בגלל שנכנס בלבו של חבירו רוח שטות וחטא כנגדו שלא כדין הרי הוא כועס ועי"ז מזיק לעצמו.
כה אמר הרה"ק ה'ישמח משה' זי"ע (על הש"ס ברכות כט: ד"ה ועוד, נשא ד"ה קח) על דבריהם ז"ל (אבות ב י) 'אל תהי נוח לכעוס' ד'ממה נפשך' לא ימהר אדם לכעוס, כי אם כעס זו עבירה היא – הרי חלילה לו מלעבור עבירה ולכעוס, ואם כעס זה לש"ש הוא ודבר מצווה הוא, אם כך ודאי שאין למהר לכעוס כי ל'מצווה' נדרשת 'הכנה' וישוב הדעת…
(באר הפרשה ויקהל תשע"ז)