תלמידי ישיבה, אשר חיים בתמידות בחברת בחורים אחרים, זקוקים לשימת לב מיוחדת על אופן הנהגתם, משום שלמעשיו של היחיד ישנה השפעה רבה על סביבתו
הגה"צ רבי דוב יפה זצ"ל :
רבותינו ז"ל עוררו, שאדם ישתדל להיות בכלל מזכי הרבים, ואמרו חז"ל (יומא פז): "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה".
גם אם אדם מצד עצמו אין לו זכות לחיות, או שאין לו סיבה לקבל כלים מסוימים, אם הוא מזכה את הרבים ורבים צריכים לו, הוא זוכה להיות נידון לחיים, ולקבל את האמצעים שבאמצעותם יוכל לפעול למען הרבים.
אדם אינו חי לבדו בעולם, ומעשיו משפיעים על הסובב אותו, לטוב ולמוטב. וחובת האדם להימנע ממעשים שעלולה להיות להם השפעה שלילית על זולתם.
לדוגמא, כשרואים אחד שמגיע בזמן לתפילה או לסדר, באופן טבעי זה משפיע על אחרים וגורם להם שגם הם יבואו בזמן, אך אותם המאחרים יוצרים באופן טבעי רפיון, וגורמים שגם אחרים לא יקפידו על הגעה בזמן.
אדם לא יכול להתנער מהשפעת מעשיו בטענה שהוא אינו עושה זאת במכוון, כיוון שזהו תפקידו ואחריותו לדאוג שלא יהיו למעשיו השפעה רעה על סביבתו.
נמצא, שביד האדם ברירה נוראה: אם יזכה להיות ממזכי הרבים, או חלילה יהיה בכלל מחטיאי הרבים רח"ל!
תלמידי ישיבה, אשר חיים בתמידות בחברת בחורים אחרים, זקוקים לשימת לב מיוחדת על אופן הנהגתם, משום שלמעשיו של היחיד ישנה השפעה רבה על סביבתו, כי מי שלומד בהתמדה וניכרת בו יראת שמים, יוצר בכך אווירה שמשפיעה גם על חבריו לשקוד על תלמודם ולהתחזק ביראת שמים, בעוד שבחור שמתרפה בלימודיו או שנוהג בחוסר יר"ש, גורם בכך לרפיון בעניינים אלו אצל חבריו. ומתוך שנשים לב למעשינו, נזכה בעזרת ה' להיות בכלל מזכי הרבים שאין חטא בא על ידם.
יש חסד שאומר "שלום" לחברו או "בוקר טוב"
לא אחת עורר מרן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל:
על הצורך הרב בעשיית חסד בכל יום ממש, וכך אמר בשיחה לתלמידיו: באתי לעורר שכל אחד ישים לב שעושה מתור חסד לשני, אזי זה חסד. יש חסד שאומר "שלום" לחברו או "בוקר טוב", לא בתור הרגל אלא בתור חסד, הכיבוד של כל אחד ואחד לחברו שיהיה בתור עשיית חסד.
זכורני בתקופה שלנו, כשלמדנו בישיבה, היו שמים לב לדבר זה לעשות בכל יום מעשה חסד, דוגמאות קטנות, אבל אלו היו פעולות שהשפיעו על לב האדם. בין בזמן האכילה בחדר האוכל, בחדר השינה, באולם של הישיבה לפני התפילה, היו חושבים על מעשה חסד להכין סטנדר בשביל אחרים, להכין סידור בשביל אחרים, לכאורה דברים קטנים הם, אבל הם דברים גדולים. כשעושים מעשה חסד עם השני יכולים להיות בטוחים שלא יבזו את השני ושלא ידברו עליו רע.
יש גם ענין של חסד עם הציבור בסידור הספרים שבהיכל הישיבה, יש ברוך ד' יחידים שעושים עבודה זו, אבל לא להעמיס את הכל עליהם ושי לסדר תורנות בין כולם, והעושה חסד הקב"ה מתחסד עמו.
סיפור מופלא סיפר לימים חתנו הגאון רבי בנימין קורלנסקי זצ"ל: נדיב גדול הוזמן רבות למסיבות בתור אורח כבוד, וחשש שהדבר יביאו לידי גאוה. ושאל את מורנו ראש הישיבה זצוק"ל האם לסרב להזמנות. ענה לו מו"ר, אם אתה מרגיש שזה גורם לך היזק ברוחניות, יש לך לחוש ולא לקבל את התפקיד של "אורח הכבוד" וכדומה. המשיך האיש ושאל, כשאני מבקר בבתיהם של גדולי ישראל אני זוכה לשבחים רבים מפיהם על תרומתי להחזקת עולם התורה, והם מכבדים אותי מאוד, גם זה יכול להביאני לידי גאוה ואולי כדאי גם להימנע מביקור אצל גדולי ישראל. ענה על כך מו"ר, מהקשר עם גדולי ישראל בטוח שלא מפסידים, לא ברוחניות ולא בגשמיות.
וסיפר הג"ר חיים שינקר על ימי לימודו אצל מורו ורבו: זכורני בלומדי בשיעורו, שפעם שאל תלמיד שאלה שלא היה עליה תשובה, וחיפש מו"ר במפרשים שבסוף המסכת אולי ימצא תשובה לדבר, ולא מצא דבר. חשב וניסה למצא תשובה לשאלה הקשה, אך תשובה אמיתית אין. לפתע השיב התלמיד השואל תשובה, שאינני זוכר אם היא התקבלה, אך נדמה היה ששום תלמיד לא ראה בזה מעשה הראוי לציון, שאותו שואל שאל שאלה חמורה ומנסה להצליח גם להשיב עליה.
אך מו"ר הפסיק את השיעור באמצע ונתן דרשה ארוכה בשבח התלמיד על בקשת האמת שלו, שהרי הוא היה צריך להיות מעוניין ששאלתו תישאר ללא תשובה, ומה המריץ אותו להשיב עליה תשובה, אין זו אלא רק בקשת האמת, וממנו ילמדו וכן יעשו.
(מתוך מוסף שבת קודש)
חולפים כמה שבועות ואני שוב מוצא את עצמי יוצא מהחנות עם 'אוצר' של זהב-לבן שפעם נקרא: חד-פעמי.
גם אם באזור המגורים שלכם זה לא קרה, אלפי משפחות היו טרודות לאחרונה במרדף אחר הזהב הלבן – או בשמו הרשמי: חלב.
יהא הנימוק למחסור אשר יהיה, הפעם היה מדובר באמת במוצר-יסוד. שום הסבר בעולם לא יספק את הילד שמתקשה להירדם ללא בקבוק חלב (ואת הוריו שמתקשים להתעורר ללא כוס קפה).
גם אנחנו סבלנו ממחסור גם אנחנו שלחנו לבדוק שוב ושוב "הגיע חלב? וכאשר יום אחד גיליתי משטח שלם בחנות, לא היססתי ומילאתי שתי שקיות-קניות עם שקיות חלב רבות.
יצאתי מהחנות, ובעודי צועד מאושר עם האוצר ביד נזכרתי ברעיון עצום שקראתי פעם בשיחותיו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצוק"ל:
אתה נכנס לחנות ורואה מולך 500 שקיות חלב איך אתה מסתכל עליהן? ההסתכלות הרגילה אומרת שהקב"ה הכין פה 500 שקיות לכל השכונה – ואני בכללם.
אבל האמת היא שהקב"ה הכין עבור המשפחה שלך באופן אישי שקית חלב. היא מונחת עבורך במקרר של החנות באהבה גדולה, ורק ממתינה שתיקח אותה ותהנה ממנה. אלא מאי? מאחר שאנחנו חיים בתוך הסתר, אז הקב"ה הקיף את השקית שלך עם עוד 499 שקיות אחרות – רק כדי שלא תבחין בגילוי המיוחד שמונח בידיעה שישנה שקית חלב אחת, יחידה ומיוחדת, אותה ייעד הקב"ה עבורך, עבור אשתך ועבור ילדיך…
באותה מידה אדם גם נושם אוויר-חופשי, ולא מעלה על דעתו שהקב"ה הניח פה אוויר בשבילי. מדוע? כי האוויר ממלא את כל העולם, ועוד כמה מיליארדים נושמים בדיוק כמוני. אבל זה רק הסתר. האמת היא שמנת-האוויר שלי הוכנה במיוחד עבורי, והעובדה שעוד אנשים נושמים בדיוק כמוני לא מפחיתה במאומה את החסד שנעשה עמי אישית!
כעת, כשיצאתי מהחנות עם האוצר היקר ביד, נזכרתי בדברים הללו ואמרתי לעצמי: עכשיו אני מרגיש אותם כפשוטם. אני כל כך שמח וטוב לב שהקב"ה סידר לי חלב, שהעובדה שלצד המקרר עדין מונח משטח שלם של שקיות כאלו, לא גורעת ממנה כלל!
חולפים כמה שבועות ואני שוב מוצא את עצמי יוצא מהחנות עם 'אוצר' של זהב-לבן שפעם נקרא: חד-פעמי.
אודה על האמת. הפעם אני לא שמח אלא עצוב. אני מבין כמו כל אחד שאי אפשר לקנות חד-פעמי לכל החיים, ואין לי מושג איך אעמוד במחירים הכפולים הצפויים. אין לי שום השפעה על הרשויות, ולא קולט על מה ולמה הפילו עלי, על אשתי והילדים את המס הזה.
אני נזכר בעליזות שליוותה אותי בפעם הקודמת שיצאתי מהחנות מוקף שקיות-חלב, ואז התובנה מכה בי: כשם שאין קשר בין 499 שקיות החלב של האחרים לשקית החלב שלי, כך אין קשר בין העובדה שהחד-פעמי התייקר עבור כולם, לכך שהוא התייקר עבורי.
יש כאן גזרה שנח לי להסתכל עליה כמשהו כללי, ציבורי, פוליטי – אך האם זה נכון מצד נקודת האמת? ממש לא. עלי להתייחס למצב כך:
הקב"ה החליט לייקר עבורי – עבורי ועבורי בלבד! – מצרך בסיסי בחיים. זה לא קשור לצלחות של השכנים, ולכוסות השתיה של הפינה בבית-כנסת. זה קשור אלי – ואלי בלבד. השאלה היא: למה זה קרה לי?!
אם אתמודד נכון עם השאלה הזו, אז או שמחירי החד-פעמי ירדו שוב לרמתם השפויה, או שהקב"ה ידאג לי למקור חדש דרכו אוכל לכסות את הנזק!
(הרב ישראל למברגר מוסף שבת קודש כסלו תשפ"ב)