בשבת חנוכה בשנת תש"ו, נזדמן יוסף אהרן ברנט (כיום תושב חיפה) למחנה פרנוואלד, מחנה פליטים גדול שהוקם באירופה מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.
ביושבו בבית המדרש של האדמו"ר מקלויזנבורג, אשר הוקם במחנה זה, נשאל שם ע"י יהודי אלמוני: 'מאין אתה?' ברנט השיב לו: מהעיר מרגרטין. היהודי האלמוני נרעש לשמע דבריו, ואמר: אין זאת אלא שיד ההשגחה זימנה אותנו למקום אחד. יש לי שליחות מיוחדת אל יוצאי עירכם, וזהו סיפורי:
לפני כשנה, בסוף שנת 1944, הייתי במחנה העבודה 'מונקה-טאבור' שבאוקראינה, שם שכבתי חולה עם יהודי מבני עירכם, אשר שמו יאקוב. והנה יום אחד קרא לי יאקוב זה, ואמר: 'יהודים, תדעו, היום אני עומד למות!' החולים פרצו בצחוק… האיש לא נראה היה חולה יותר מאיתנו… היהודי החל לבכות: 'מדוע אתם לא מאמינים לי?! אין לי שום ספק כי אכן כך יקרה. הנה הלילה חלמתי חלום שאני עומד ומתפלל בביהכ"נ במרגרטין, והיום הוא יוה"כ, ולפתע קוראים לי לעלות לתורה! מכך הסקתי שהגיעה שעתי למות' (עי' שו"ע או"ח סי' רפ"ח ה').
הוא פנה אלי, משום ששכבתי לידו, ואמר: 'ממך אני מבקש שאם תישאר בחיים, תלך ותחפש את בני עירי, ותודיעם על דבר מותי, כי איני רוצה שאשתי, שעודנה צעירה, תישאר עגונה'. ואכן באותו יום נפטר האיש למול עיניי…'. ברנט הזדעזע מהדברים אותם שמע מהיהודי האלמוני, אולם כשחזר לביתו בלייפהיים שבגרמניה, פרח סיפור המעשה מראשו.
כעבור חודשים נזדמן לביתו אחד מבני עירו, יהודי בשם גרוס, שהיה בדרכו לאמריקה. הלה, שבא ממרגרטין, סיפר לו בפרוטרוט על כל הניצולים שחזרו לעיירה, וביניהם גם אשתו של יאקוב הנפטר הנ"ל. כששמע זאת ברנט – נתקף בהלם. הוא נזכר בסיפור שסיפר לו היהודי האלמוני, מה גם ששמע מגרוס שהאלמנה רוצה להתחתן, והיא מחפשת עדים על מות בעלה.
ברנט חזר לפרנוואלד, ולאחר חיפושים איתר את היהודי האלמוני. הרבי הושיב בית דין לגביית עדות, והתירו את העגונה מכבלי העיגון.
(האמנתי ואדברה. הובא בגליון הר' צ'ולק).