מאת: הרב אייזיק רוזנבלום
שמוליק היה ילד מרדן וסרבן. ההורים שלו הגיעו אלי, אחרי שהרגישו שכבר כלו כל הקיצים. הם ניסו את הכל, ענישה קלה, ענישה קשה, ענישה קשה עוד יותר… הם עשו לו מבצעים, הדביקו מדבקות נתנו לו פרסים.
שום דבר לא עזר.
מה שאומרים לילד הזה, הוא תמיד עושה הפוך.
אם מבקשים ממנו להתייחס יפה לאחים שלו, הוא מחמיר את היחס כלפיהם.
אם מורים לו להימנע מלפטפט בתפילה, הוא לא מוכן לסתום את הפה אפילו לרגע מתחילת התפילה ועד סופה.
אבא שלו כבר מפחד לומר לו שאסור משהו, מי יודע מה תהיה התגובה שלו.
בהחלט מדובר באתגר לא פשוט.
לא ניכנס במסגרת זו לכל התהליך, לבירור מה גרם לו להפוך לכזה מרדן וסרבן, אבל אני כן רוצה לגעת בפתרון שהצעתי להורים, ולשמחתי הוא עבד פלאים.
שאלתי את ההורים: תגידו, כמה פעמים ביום אתם נותנים לילד הוראות?
הם אמרו שהם מאוד משתדלים לא לתת לו יותר מדי פקודות, כי אין להם כח למריבות הללו, אבל הוא מקבל בערך בין חמש לעשר פקודות ביום. לפעמים הוא מגיב בסרבנות מיידית ובהתנהגות הפוכה, ולפעמים הפקודה פשוט עוברת לו ליד האוזן כאילו לא נגעה אליו.
מה אחוז המקרים שבהם הוא כן מציית לפקודות? שאלתי את ההורים.
אפס!
הוא לא מציית אף פעם.
אז למה אתם פוקדים עליו? מה הטעם בלתת פקודות שאיש לא יציית להם???
אין תשובה. הם באמת לא יודעים.
אוקיי, אמרתי להם, מהיום ובמשך שבועיים לפחות אין שום פקודה. אפילו לא אחת! מסכימים?
כן, הם מסכימים.
עכשיו ביררתי, מה תהיה הפקודה הראשונה שהם רוצים לפקוד עליו, ביום שבו הוא יחזור לשמוע בקולם?
הם התייעצו ביניהם וענו לי תשובה אחידה: "אנחנו רוצים שהוא יוותר לאחים שלו במשחקים…".
הסברתי להם שהם הגדילו לבקש, ואם נבדוק אני די בטוח שגם הם עצמם לא תמיד מוותרים לאחים שלהם או לעמיתים שלהם בעבודה וכדו', ואין שום היגיון לבקש מילד סרבן דווקא דבר קשה כל כך…
חשבו עוד קצת ובאו עם הצעה אחרת: הם רוצים לבקש מבנם שיקפיד על נטילת ידיים בבוקר, לפני שהוא מתלבש ומסתובב בבית, קודם כל שייטול את ידיו, דבר שהוא מסרב בתוקף לעשות.
זאת כבר בקשה הרבה יותר קלה לביצוע.
"תגרמו לו לעשות את זה", כך אמרתי להם.
הם קצת התבלבלו ואז הסברתי להם: "יש הרבה דרכים לגרום לאדם לבצע מעשה כלשהו. אפשר לשלם לו משכורת, אפשר לאיים עליו בהשלכות החמורות שייגרמו אם הוא לא יעשה כך וכך, אפשר לשכנע אותו, אפשר לפתות אותו, ואפשר גם לספר לו סיפור!!! אני הכי אוהב את השיטה האחרונה, לספר סיפורים.
"בשבת הבאה", כך אמרתי להם, "אחרי שכבר שבוע וחצי לפחות לא פקדתם על בנכם שום דבר והוא לא מצפה לקבל מכם עוד פקודות בתקופה הקרובה, תגרמו לו ליטול ידיים.
"בסעודת יום השבת, כשכל הילדים שבעים, אחרי שכולם כבר שתו מים או קולה או פטל, איך שנוהגים אצלכם בבית, אבא יתחיל לשיר את הפיוט 'יום שבתון אין לשכוח', ואז יספר סיפור בעניין של זיכרון ושכחה…
"הסיפור יהיה בדרך אגב, לא באופן מכוון לא באופן ישיר, זה יהיה סיפור שאבא מספר בכלל לאמא בגלל שהוא בדיוק נזכר בזה כששר 'יום שבתון אין לשכוח', והילדים שיושבים ביניהם, שומעים אותו על הדרך.
"הסיפור יהיה על בחור אחד שסבל מזיכרון מאוד מאוד חלש. הוא היה לומד ושוכח לומד ושוכח. הרבנים בישיבה שלו לא הבינו מה קורה לו, אבא שלו לקח אותו לכל מיני בדיקות ושום דבר לא עזר.
"עד שבסוף הוא הלך לאחד מגדולי הרבנים, שאמר לו "תסתכל בשולחן ערוך סימן ד'… האבא רץ לבית הכנסת הסמוך, הוציא משנה ברורה כרך א', פתח בסימן ד' והסתכל במחבר…".
אמרתי לאביו של הילד המרדן: "כשהגעת לחלק הזה של הסיפור, תבקש מהבת שלך שתביא לך את המשנה ברורה מהארון, תפתח בעצמך, שיהיה קצת דרמה בבית, כולם יחכו בסבלנות לשמוע מה אתה מקריא, ואז תמשיך את הסיפור…
"האבא מתחיל לקרוא ולא מבין איך זה קשור בכלל לבעיות של זיכרון. מדובר שם על הלכות נטילת ידיים שחרית, כתוב שם איך צריך ליטול, מתי צריך, האם צריך לברך או לא, איפה שופכים את מי הנטילה אחרי שנטל ידיו ועוד. ואז הוא מגיע לסעיף י"ח… מה כתוב שם?
"אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והחולץ מנעליו… ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם – יוצא מדעתו".
"האבא של הבחור ההוא, שסובל מזיכרון חלש, קפץ ממקומו. הוא נדהם מרוח הקודש של אותו רב שידע מיד שאצלם בבית לא מקפידים כל כך ליטול ידיים מיד כשהם קמים מהמיטה. הוא מיהר לקנות ספלים וקערות לכל בני המשפחה, ומאותו יום הקפידו על זה מאוד, ואכן בעיות הזיכרון של הבחור נעלמו, ובתוך זמן קצר הוא כבר היה בחור עם זיכרון רגיל לחלוטין…".
"אבל ידיד היקר", אמרתי לאביו של הילד המרדן, "אני מבקש ממך בקשה אחת חשובה מאוד!!! כשאתה מסיים לספר את הסיפור הזה לאשתך, אתה לא מעיף מבט לכיוונו של הילד המרדן. שמעת? אל תסתכל עליו לא בזווית העין ולא כאילו בדרך אגב. אל תבדוק אם הוא מחייך או שהוא מסמיק. לא דיברתי אליו, והתגובה שלו לא אמורה לעניין אותך!
"עכשיו תשיר עם הילדים שוב 'יום שבתון', בשמחה ובהתלהבות גדולה, והמסר שהם יקלטו יהיה שסיפרת את הסיפור רק בגלל הפיוט המיוחד הזה!
"אני רוצה שתחזור אלי שבוע לאחר מכן ותספר לי אם הילד התחיל להקפיד על נטילת ידיים שחרית או לא…".
אין צורך לציין שהילד כמובן מקפיד מאוד על נטילת ידיים שחרית. עכשיו כבר אין צורך לבקש ממנו או לפקוד עליו. הוא עושה את זה מיוזמתו, בשמחה ובששון, כי הוא לא רוצה להיות ילד ששוכח את תלמודו ובוודאי שאינו רוצה להיות ילד שיצא מדעתו…
כמובן שהסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לפלאות שאפשר לחולל עם סיפורים בעזרת ה'. אפשר לגרום לילדים לעשות כמעט כל דבר, אם מספרים להם סיפור בצורה הנכונה ובדגש הנכון, והכי חשוב, שהמסר יהיה עקיף! ככל שאתה מדבר בצורה פחות ישירה, כך המסר ייקלט בצורה טובה יותר.
אתם מוזמנים לנסות את זה בבית, ולכתוב לנו אם זה אכן הצליח גם לכם בסייעתא דשמיא.