איש של מסירות נפש היה החסיד רבי משה ניסלביץ זצ"ל. בבוכרה, בטשקנט ובסמרקנד הקים את "חמ"ה – חבורת מזכי הרבים", ופעל רבות בקרב הנוער כשהקים להם מוסדות תורה.
לילה אחד אני שומע נקישות על דלת הבית. רבי משה בפתח. מתברר שעלה לארץ ומתגורר בנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי. נרגש מספר החסיד כי בעליה האחרונה מבוכרה עלו מאות בני משפחות שומרי תורה ומצוות ונקלטו בערי הדרום, רמלה ולוד.
נפשו בכפו ודמעותיו על לחיו. איך ניתן לשמר את יהדותם של בני הנוער, בעוד אין להם כל מקום תורני חינוכי?
ישבנו וטיכסנו עצה. לפתע נזכרתי בידיד נפשי היקר, רב פעלים, ממייסדי ה"פעילים", הרב יוד'קה פלאי ז"ל. זמן לא רב קודם נכחתי בחנוכת הבית של מוסדות "עדת ישראל" באשדוד, שהקים איש מסירות הנפש הרב ד"ר שלמה שינפלד מלונדון, שכפי שמסופר חירף נפשו בזמן השואה והעביר אלפי ילדים מגיא הצלמוות באירופה לאנגליה.
מוסדות "עדת ישראל" הוקמו לצד קריה ענפה. ד"ר שינפלד התווה את דרכה, והאיש שבחר לעמוד בראש הקהילה הוא ר' יוד'קה. זה הזמן, הרהרתי לעצמי, זו ההזדמנות. ניסע לדרום ונראה אם המוסדות מתאימים לילדי העולים.
נטלתי את ר' משה ויצאנו לאשדוד. הגענו בשעת ליל. כל מאמצינו לאתר את ר' יוד'קה ז"ל בטלפון עלו בתוהו. הגענו לבנין המוסדות המפואר וקראתי בשמו של ר' יוד'קה, והוא התעורר בבהלה והכניסנו לחדרו.
כדרכו בקודש התלהב מיד ר' יוד'קה, ואמר שהוא והרבנית מוכנים מיד לקבל את התלמידים ולהפוך את חדרי הספח לפנימיה עבורם. ר' משה הנרגש בכה בדמעות של גיל והתקשה למצוא את המילים המתאימות. רק זאת אמר: "שכרכם הרבה מאד".
עד קרוב לשעת בוקר ישבנו ותכננו איך וכיצד מאכלסים כאן מעל מאה בני נוער. עם זריחת השמש יצאנו את הבית ששים ושמחים.
ואז זה קרה. החסיד ר' משה, שעבר בחייו מידות גדושות של מסירות נפש, מסתובב אלי ואומר לי: "הרב גרוסמן, איננו יכולים לקבל את המקום הזה עבור התלמידים".
הייתי כחולם. מה? מה קרה? ישבנו לילה שלם על תוכנית נהדרת – וכי מה קרה עתה?
במקום תשובה הצביע ר' משה על הבנין ממול, ששימש מרכז קליטה ואמר לי: "איך אפשר לחנך בטהרה וקדושה נערים שיכולים, חלילה, להיכשל במראות לא צנועות?"
ניסיתי לשכנע את החסיד, אבל הוא בשלו: "חד־משמעית זה לא המקום". נפרדנו לשלום בהרגשה כבדה ובתחושת החמצה.
*
בנסיעתי חזור למגדל העמק הרהרתי רבות מסירות נפשו של ר' משה. והלוא בנין זה מתאים להפליא! היכן נמצא עוד מקום שכזה דרום?
חכמנו זכרונם לברכה למדו (בבא בתרא ס, א) מהפסוק שאמר בלעם, ושעמו אנו פותחים בכל בוקר את התפילה – מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל – כי "מה ראה? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראויין הללו שתשרה שכנה עליהם".
ידוע כי המילה יעקב מורכבת מהמילים י' עקב. השם הזה מורה על דרגה רוחנית נמוכה, בחינת העקב, שהוא מקום נמוך בגופו של אדם – לעומת השם ישראל, המורכב מהמילים לי ראש, ומורה על דרגה עילאית.
כשישראל עושים רצונו של מקום, הם נקראים ישראל – לי ראש, הרומזת לנשמת האדם שהוא חלק אלו-ה ממעל, ולמה אכן נכתב כאן בפסוק טובו אהליך יעקב, המורה על בחינה ודרגה נמוכה?
ללמדנו בא הדבר, כי אם בזמן שאתה בבחינת עקב יש לך נסיונות – ובכל זאת אתה מתגבר עליהם ומשעבד את רצונותיך לרצונו יתברך – אתה זוכה להגיע לבחינה הגבוהה של משכנתיך ישראל – להיות משכן להשראת השכינה, ככתוב (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכדברי חז"ל: "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם".
וכך אומר נעים זמירות ישראל, דוד המלך, בספר תהילים (תהלים קיט, לז): "העבר עיני מראות שוא בדרכך חיני, כלומר אם תעביר עיניך מראות שווא, תהיה לך חיות בדרכי הקב"ה, בדרכך חיני.
כשיהודי שומר את עיניו מכל רע, כשמתרחק מכל נדנוד של כיעור ודומה לו, הוא זוכה להגיע לקדושה עליונה ולהרגיש את הנשמה האלוקית המפעמת בקרבו.
אמרתי לעצמי זה מה שר' משה ניסלביץ רוצה – שלא תהיה להם אפשרות לא טובה; וכאשר הם ישמרו על עיניהם ולבם יהיה זך, יוכלו לפרוח בחצרות בית ה' ולהגיע לדרגת משכנתיך ישראל.
*
הצעד של רבי משה נראה בעיניי כה ישר והגון, עד כי כמעט חשבתי לרדת מכל הענין; אבל הלהט בעיניו של רבי משה לא נתן לי מנוח. ראיתי באישוני עיניו את זעקת בני הנוער ומצוקתם.
בהמשך היום התקשרתי לרבי משה והבטחתיו נאמנה כי נקים חומת מגן גבוהה לגובה הבנין, כדי שעינם הטובה של התלמידים לא תוכל לשזוף כל דבר מחוץ לחומת הטהרה של המוסדות.
רבי משה סבר וקיבל. עוד באותו יום החלו הפועלים להקים את החומה, וכעבור ימים ספורים כבר הסתובבו בבנין למעלה ממאה תלמידים, סופגים שם תורה ויראת ה'.
ר' יוד'קה וזוגתו עמלו לבל יחסר המזג, וכתוצאה מכך זכתה יהדות בוכרה, ומבניה יצאו דיינים ורבנים חשובים, שהחלו את דרכם שם, בן חומות הטהרה.
(מתוך הספר 'אור השבת')