מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל ראש ישיבת פוניבז':
אינני זוכר כמה פעמים למדתי מסכת גיטין, אבל בכל פעם שאני לומד מתיישב לי מה שהיה קשה לי מאז.
"טעמו וראו כי טוב ה'", מי ששקוע בלימוד יחד עם מחשבה ותפילה הוא יכול להשיג. הרוצה לדעת, יודע. וכל אחד צריך להתחזק. ברוך ה' שהצליחו שישה־עשר בחורים בישיבה לגמור את המסכתא, זוהי באמת הצלחה, כך היה הלימוד מאז ומתמיד, ובאתי לחזק עניין זה, וכאשר יצליחו לגמור בזמן הבא מסכת נוספת ועוד מסכת זוהי עלייה מובטחת. ומתוך זה בא החידוש, דבוודאי לא לומדים רק את ה'עברי טייטש' (פירוש המילות), אלא לומדים ומתקשים, מעניינים ומדברים זה עם זה, ואם לא מבינים מדברים עם מי שגדול יותר, שואלים ואם לא מבינים עדיין ממשיכים הלאה, ובחזרה נוספת מתברר יותר. כך הוא הלימוד, וכך ראיתי מתוך הניסיון. אינני זוכר כמה פעמים למדתי מסכת גיטין, אבל בכל פעם שאני לומד מתיישב לי מה שהיה קשה לי מאז. "כי ה' ייתן חכמה – מפיו" – כאשר לומדים ברצינות ורוצים ללמוד ולדעת, ה' עוזר.
כל אחד צריך להתחזק. זוהי ההתחלה, שהתחילו לדעת מסכתא, לגמור את המסכתא ולדעת אותה. זוהי ההצלחה הגדולה ביותר שישנה. מי שהוא ריק, באין אצלו כל המחשבות השונות, ומי שממלא כריסו בש"ס ופוסקים, הכל שונה אצלו, וה' יעזור שתהיה הצלחה.
כשיודעים כמה מסכתות נעשים גדול
ראשית דבר יש לשים לב להתמדה בלימוד, אני מבוגר מכם ויודע מתוך הניסיון הרב שכל אחד ואחד יכול לגדול. ואין יוצא מן הכלל, בין בעל כשרון גדול ובין מי שאינו כשרוני, כל אחד יכול לגדול בתורה. הפסוק אומר "כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ומי שלומד עולה, ומי שאינו מתמיד ואינו לומד גם אם הוא כשרוני אינו גדל – כך מורה הניסיון, וכך שמעתי גם מדודי רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, שהיוצא גדול בתורה הוא מי שלמד ולאו דווקא הכשרוני. אמנם אי אפשר לבחון את העלייה בזמן קצר אלא לאחר תקופה, ובמשך כמה זמנים רואים את התועלת.
והדרך היא ללמוד את הגמ' ולחזור כמה פעמים, ללמוד מהר יותר ולחזור הרבה. לחזור על מה שלמדו בזמן שעבר, ולהתקדם במסכת שלומדים. לדעת לפחות חצי מסכת שזו כידיעת מסכת קטנה, בזמן נוסף מסכת נוספת, וכשיודעים כמה מסכתות נעשים גדול. בצעירותי חזרתי שמונה פעמים, ולא חזרה מיד על הגמרא שלומדים, אלא לחזור לאחר לימוד של כמה דפים, ולאחר שגומרים פרק לחזור שוב, וכן בסוף שבוע ביום שישי חזרה נוספת. צריך לחזור בתמידות, וכמו שאמר הגר"א לרבי חיים וואלוז'ינער שהתפלא ושאל על כך שחזר סדר מועד י"ד פעם ועדיין איננו מחוור אצלו, ואמר לו: "וכי מי"ד פעמים אתה רוצה שתדע? אלא כל ימיו בעמוד וחזור קאי".
מעולם לא היה למדן שלא ידע ש"ס
לצערנו, מושרשת היום טעות בעולם הישיבות, והיא צרת רבים, וכבר דיברתי כמה פעמים על זה העניין: לומדים עשרה עד חמישה־עשר דפים ב'זמן', כל אחד משלה את עצמו בלימוד 'בקיאות' חצי מסכתא, אבל האמת היא כי לא יודעים לא בקיאות ולא עיון.
וה'לומדות' אינה 'לומדות נכונה'. ולא לחינם פוקדים משברים באחדים מבני הישיבות, הסיבה פשוטה ומוצדקת: אין סיפוק בלימוד שכזה. חייבים ללמוד כדרך שלמדו בדור שעבר, כי בלי זה נישאר עמי ארצות. זקנתי מכם ויודע אני שמעולם לא היה למדן שלא ידע ש"ס. צריך ללמוד דף גמרא רש"י ותוס' ליום, לחזור ולשנן חמש עד עשר פעמים, או אז שייך להגיע לידיעה כל שהיא. וכשמתקשים באיזה פרט אפשר לעיין בספר, וכשהדבר אינו מתברר בפעם ראשונה הרי ככל שתרבה החזרה יתברר העניין. יש לגמור המסכתא ב'זמן' ואז יש סיפוק – ידיעת המסכתא. וכך גדלים למדנים, נעשים גאונים, כי ממילא מתחדשים חידושים, "דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר", כשיש ידיעה במסכתות עולות הקושיות מאליהן, סברו מכאן לכאן והעניין מיושב.
יראה כל אחד לקבל על עצמו איזושהי קבלה, יודע כל אחד נגעי לבבו, אך זו צריכה להיות קבלת הרבים ….
ודעו יקיריי, יש בחורים שממש רחמנות עליהם! יש המתייגעים ולומדים במשך זמן שלם חמישה דפים, ובדרך זו ממשיכים עד החתונה, וכשמתחתן בגיל עשרים, עשרים ואחת, או עשרים ושתיים הוא יודע רק חמישה דפים במסכת וחמישה דפים במסכת אחרת. מה יש לו?! הרי הוא מרגיש ריק לגמרי, אך אילו היה יודע כמה מסכתות הוא היה מרגיש מלא וגדוש, יש בתוכו משהו.
מתוך שיחה בסוף זמן בישיבת גרודנא. 'מחשבת מוסר' ח"ג עמ' שלט.
אף ברכה לא תעזור
באחד הימים הגיע אל מעונו של מרן ראש הישיבה מרן הגראי"ל שטטינמן זצ"ל, בחור ממנצ'סטר. הלה התפלל שחרית במניין של ראש הישיבה אשר מתקיים בביתו, ולאחר מכן ניגש לבקש ברכה.
"רצוני שאר הישיבה יברכני שאצליח בתורה וביראת שמים".
השיבו מרן ראש הישיבה: "הנך חושב, באמת, שברכתי תעזור לכך? דע לך- אף ברכה לא תעזור".
התפלא הבחור והלא רק עתה בקשנו "והערב נא… את דברי תורתך…". אם כן נראה שזו משאלה הנתונה לשינוי לטובה? "תפילה אינה ברכה", תקנו מרן, "ומלבד זאת- בתפילה זו מבקשים על הערבות בתורה, שיהיה לנו טעם בתורה ולא על התורה בעצמה".
"אספר לך", הוסיף מרן ראש הישיבה, "בימים בהם הייתי ראש ישיבה בכפר סבא נוכחתי לראות כי לא לכל הבחורים יש טעם בלימוד. הלכתי איתם אל מרן החזון איש שייתן להם עצה איך לקבל טעם בלימוד. החזון איש אמר להם כך: "טעם בלימוד זה כמו לחפור באר ולמצוא מים. השאלה כמה לחפור… אחד חופר יותר ואחד פחות, כל אחד שלומד בהתמדה- יקבל טעם"!
הבחור יצא את ביתו של מרן ראש הישיבה מצוייד בעצה מעשית- כדי לקבל טעם בלימוד יש לעמול.
המציאה בוא תבוא, אך ככל שהעמל- החפירה תהיה מרובה יותר, עמוקה יותר, כן יגדל הסיפוק ממציאת המים שבמעמקי הבאר.
לא רעב ללחם… כי אם לשמוע את דברי ה'
שאלות בהלכה נוגעות כידוע במציאות. המציאות המשתנה עשוייה להפוך את הכרעת הפסק ולשנותו מקצה אל קצה. ואולם ישנן הלכות שנראה שפסיקתן תקועה במסמרות ואין מציאות שתקום ותשנה אותן ולו במשהו.
אחת מהלכות אלו היא ההלכה במסתפק אם אמר "רצה" בברכת המזון בשבת אם לאו. ספק זה מוכרע בהלכה לצד השכחה, ועליו לחזור, שכן רגילות הלשון של כל השבוע היא שלא לומר 'רצה', וממילא סביר להניח שבמצב של חוסר שימת לב לא אמר, כפי שלא אמר במשך כל סעודות ימות החול במשך השבוע.
איזו מציאות יכולה להפוך את הספק הזה, והרי אכן כן שגרת הלשון של כל ימות השבוע היא שלא לומר 'רצה'…
אמנם כן, שאלות בהלכה נוגעות כידוע במציאות, ומציאותם של גדולי ישראל- שונה!
ארע ובאחד הימים עת הרהר מרן ראש הישיבה בפסק זה נתעורר לו ספק מעניין אותו שטח לפני נאמנו ומקורבו הגר"י לוינשטיין זצ"ל: "המסתפק אם אמר 'רצה' בשבת קודש חוזר כי שגרא דלישנא של כל השבוע.
ומה הדין לגבי, והרי אוכל אני פת רק ארבע פעמים בשבוע: שלוש סעודות בשבת קודש וסעודת מלווה מלכה.. יוצא אפוא שהרגילות שלי היא לומר רצה, שלוש סעודות עם רצה, לעומת סעודה אחת בודדה בשבוע ללא רצה…".
הגר"י לוינשטיין זצ"ל שרצה לדעת כמה שנים של גדלות ושל ניתוק מעולם הגשם טמונים בשאלה הלכתית זו שאל- "כמה שנים נוהג ראש הישיבה כך"?
התשובה הדהימה אותו:
"שבעים שנה"!…
(מתוך גדול בקרבך)
נזכרתי ברעיון עצום שקראתי פעם בשיחותיו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצוק"ל:
גם אם באזור המגורים שלכם זה לא קרה, אלפי משפחות היו טרודות לאחרונה מרדף אחר הזהב הלבן – או בשמו הרשמי: חלב.
יהא הנימוק למחסור אשר יהיה, הפעם היה מדובר באמת במוצר-יסוד. שום הסבר בעולם לא יספק את הילד שמתקשה להירדם ללא בקבוק חלב (ואת הוריו שמתקשים להתעורר ללא כוס קפה).
גם אנחנו סבלנו ממחסור גם אנחנו שלחנו לבדוק שוב ושוב "הגיע חלב? וכאשר יום אחד גיליתי משטח שלם בחנות, לא היססתי ומילאתי שתי שקיות-קניות עם שקיות חלב רבות.
יצאתי מהחנות, ובעודי צועד מאושר עם האוצר ביד נזכרתי ברעיון עצום שקראתי פעם בשיחותיו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצוק"ל:
אתה נכנס לחנות ורואה מולך 500 שקיות חלב איך אתה מסתכל עליהם? ההסתכלות הרגילה אומרת שהקב"ה הכין פה 500 שקיות לכל השכונה – ואני בכללם.
אבל האמת היא שהקב"ה הכין עבור המשפחה שלך באופן אישי שקית חלב. היא מונחת עבורך במקרר של החנות באהבה גדולה, ורק ממתינה שתיקח אותה ותהנה ממנה. אלא מאי? מאחר שאנחנו חיים בתוך הסתר, אז הקב"ה הקיף את השקית שלך עם עוד 499 שקיות אחרות – רק כדי שלא תבחין בגילוי המיוחד שמונח בידיעה שישנה שקית חלב אחת, יחידה ומיוחדת, אותה ייעד הקב"ה עבורך, עבור אשתך ועבור ילדיך…
באותה מידה אדם גם נושם אוויר-חופשי, ולא מעלה על דעתו שהקב"ה הניח פה אוויר בשבילי. מדוע? כי האוויר ממלא את כל העולם, ועוד כמה מיליארדים נושמים בדיוק כמוני. אבל זה רק הסתר. האמת היא שמנת-האוויר שלי הוכנה במיוחד עבורי, והעובדה שעוד אנשים נושמים בדיוק כמוני לא מפחיתה במאומה את החסד שנעשה עמי אישית!
כעת, כשיצאתי מהחנות עם האוצר היקר ביד, נזכרתי בדברים הללו ואמרתי לעצמי: עכשיו אני מרגיש אותם כפשוטם. אני כל כך שמח וטוב לב שהקב"ה סידר לי חלב, שהעובדה שלצד המקרר עדין מונח משטח שלם של שקיות כאלו, לא גורעת ממנה כלל!
חולפות כמה שבועות ואני שוב מוצא את עצמי יוצא מהחנות עם 'אוצר' של זהב-לבן שפעם נקרא: חד-פעמי.
אודה על האמת. הפעם אני לא שמח אלא עצוב. אני מבין כמו כל אחד שאי אפשר לקנות חד-פעמי לכל החיים, ואין לי מושג איך אעמוד במחירים הכפולים הצפויים. אין לי שום השפעה על הרשויות, ולא קולט על מה ולמה הפילו עלי, על אשתי והילדים את המס הזה.
אני נזכר בעליזות שליוותה אותי בפעם הקודמת שיצאתי מהחנות מוקף שקיות-חלב, ואז התובנה מכה בי: כשם שאין קשר בין 499 שקיות החלב של האחרים לשקית החלב שלי, כך אין קשר בין העובדה שהחד-פעמי התייקר עבור כולם, לכך שהוא התייקר עבורי.
יש כאן גזרה שנח לי להסתכל עליה כמשהו כללי, ציבורי, פוליטי – אך האם זה נכון מצד נקודת האמת? ממש לא. עלי להתייחס למצב כך:
הקב"ה החליט לייקר עבורי – עבורי ועבורי בלבד! – מצרך בסיסי בחיים. זה לא קשור לצלחות של השכנים, ולכוסות השתיה של הפינה בבית-כנסת. זה קשור אלי – ואלי בלבד. השאלה היא: למה זה קרה לי?!
אם אתמודד נכון עם השאלה הזו, אז או שמחירי החד-פעמי ירדו שוב לרמתם השפויה, או שהקב"ה ידאג לי למקור חדש דרכו אוכל לכסות את הנזק!
(ממעשה למעשה יתד נאמן כסלו פב)