"ובל אשכח עובדה שהיתה לי איתו [עם מרן החזון איש זצוק"ל], שיום אחד דיבר על לבי: 'עליכם החיוב לבנות', [ישיבה] ואני הייתי משתמט מזה בטענה, כי אין בכוחי להעמיס על שכמי דאגות ממון וירא אני כי לא יעלה בידינו. אז אמר לי בתקיפות: 'מה אם רוצים? רואה אני כבר בנין של ב' קומות עומד לתלפיות'. כשראה שאף על פי כן לא נעשה רצונו בזה, בא לבית ואמר שאינו זז מכאן עד שנקנה המגרש והלך אתנו למוכר ובנוכחותו נגמר הקנין. וגם כן השלים מכספו החסר לנו"…
כך, במילים אלו מתאר רבינו בעל 'שבט הלוי' מרן הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל, את שלבי ההקמה של בנין ישיבת חכמי לובלין המתנוסס עד ימינו אנו לתפארה, בלב שכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק, כאשר מי שדחפו בפועל למלאכת ההקמה הקשה והמפרכת, היה לא אחר מאשר פאר הדור והדרו, מרן החזון איש זצוק"ל, שאף נידב מכספו וסייע בידי רבינו לרכוש את המגרש הראשון למבנה הקבע של הישיבה, וכדברי רבינו: "הוא אשר אילצנו להתחיל בבנין אף בידיים ריקות, והיה משלים את החסר לנו בכסף"…
אך עוד קודם שהגיע וידי קניית המקום בפועל היה מרן החזון איש בסוד העניינים, והוא שהניח את כובד משקלו והשפעתו והורה על הקמתה של ישיבת חכמי לובלין דווקא בעיר בני ברק. באותם ימים, בעוד הרעיון להקים הישיבה טרם קרם עור וגידים, היו מי שטענו, כי מאחר שבבני ברק נמצאים כבר ב"ה כמה ישיבות ובתי מדרשות, מן הראוי היה שמגדלור של תורה עתידי זה יקבע את מקומו בעיר שזקוקה למעט 'יידישקייט' ובכך להרחיב את גבולות הקדושה גם למקומות נידחים.
בין העסקנים הדגולים אשר ליוו את הישיבה בצעדיה הראשונים מלבד מייסד שכונת 'זכרון מאיר' הנגיד עתיר הזכויות ר' יעקב הלפרין ז"ל, נמנה הרה"ח ר' אברהם מרדכי הרשברג ז"ל, שבאותה עת התעניין על אפשרות של רכישת קרקע זולה בעיר צפת, למען יקימו את הישיבה הקדושה באדמת עיר זו שהיתה אז עיר שמעטים בה תושבים חרדים.
מששמע על כך החזון איש זי"ע, שלח לקרוא אליו. עשה ר' אברהם מרדכי כמצווה ונזדרז להתייצב במעון קודשו של החזון איש כשהוא נרגש ונרעש. להפתעתו פנה אליו החזון איש וביקשו כי יועיל בטובו להתלוות אליו לטיול קצר ברחובותיה של בני ברק. שמח רבי אברהם מרדכי על ההזדמנות והזכות ונענה בחיוב.
עודם מהלכים במתינות לאורכם של הרחובות הבלתי סלולים. עצר לפתע החזון איש זצ"ל על מקומו, הקיש במקלו על הארץ, ואמר לו, "פה, פה תיבנה הישיבה". מששאלו רא"מ מדוע באמת לא יוכלו לבנותה במקום אחר – הן ישנם מקומות נוספים בארץ המשוועים למעט לחלוחית של תורה ויראה, נענה החזון איש: "התורה הקדושה היא כמו כוח החשמל. מעט אור כאן ומעט אור שם, עדיין אינו נותן הרבה. רק אם האור כולו ירוכז במקום אחד, והישיבות אף הן תיבנינה יחד, זה מה שיהווה מוקד בעל עוצמה והשפעה". רבינו היה ממליץ על מרן החזו"א את הנאמר על דוד המלך, שאף שלא זכה לראות בבנין הבית, עם כל זאת בעיני רוחו כבר ראה כביכול את ביהמ"ק עומד על תילו בקוראו 'מזמור שיר חנוכת הבית'.
חרבות עולם תקומם
מדבר של שממה היתה בבני ברק באותם ימים, מושבה קטנה ומתפתחת, אך עדיין נתונה למגבלות התקופה. בנייני הענק התוחמים כיום את רחובותיה בכל פינה והופכים אותה למטרופולין ענק, היו אז חזון רחוק בני ברק הייתה מושבה זעירה מלאה תלוליות חול ועפר, לצד מתי מעט בתים חד או דו קומתיים הבנויים בתפזורת. חלקות חקלאיות בהן עמלו לפרנסתם תושבים ישרי דרך, הקיפו את העיר מכל עבריה ואף חדרו לתוכה פה ושם. המסחר בעיר היה זעיר וכלל מספר חנויות מרכול, בתי חרושת ובתי מלאכה בהם עסקו תושבי בני-ברק.
היו אלו ימים של מתח תמידי מצד השכנים הערביים שלא ראו בעין יפה את ההשתלטות היהודית. תקריות איבה רוויות אלימות העיבו תדיר על אורח החיים, וכך גם אווירת הלחימה ההדדית בצל המדינה שבדרך. נתונים אלו לא הוסיפו כמובן לצמיחת האזור ולשגשוגו הכלכלי. מה גם שהעולם עדיין טרם התאושש מהמשבר הכלכלי החמור שנוצר בעקבות מלחמת העולם השניה שפגע פגיעה אנושה בחיי המסחר והכלכלה בכל רחבי תבל.
המאפיינים הבולטים של התקופה היו דוחק ומחסור. מצרכים לא היו מעולם בשפע, בהם גם כאלו חיוניים. שלא לדבר על פריטים פחות הכרחיים שלא היו כלל בנמצא. כמעט בכל בית ומשפחה למודים היו כיצד להתמודד באופן יומיומי עם חיי דלות ומחסור, ולהצטמצם בהתאם לקיים. אלו היו החיים אז. על רקע חומרי עגמומי וקודר זה, נקל להבין כי הקמתה של ישיבה בימים ההם, לא היתה מסע תענוגות. אפילו בחורים ובני נוער היו אז מצרך נדיר למדי, בשל מוראות המלחמה וחיסול שארית הפליטה באירופה, כך שעל שכבת הגיל הישיבתי, התחרות היתה גדולה בין הישיבות הספרות שהיו אז בארץ ישראל.
אולם לרבינו היתה אז מטרה נעלית שבדרה לא עמדו כל שיקולים או אילוצים. הקמה מחדש את עולם התורה והחסידות שנחרב במלחמה, היא אשר עמדה בראש מעייניו, רבינו חפץ להציב נדבך נוסף של תורה וחסידות בארץ ישראל בדמות ישיבה שתישא את שמה של ישיבת חכמי לובלין ותעמיד שם ושארית לישיבתו הגדולה של רבו המהר"ם שפירא זצוק"ל, וכמי שראה את עצמו כמצווה ועושה מפיו, להקים גל-עד והמשך לישיבה החרבה דבק רבינו ביעד שהציב לעצמו וחתר כנגד הזרם בדרך להגשמת חזונו.
ידיעה קטנה וצנועה באחד מעיתוני התקופה, בקיץ של שנת תש"ז, בישרה על פעמיה של הישיבה החדשה:
"כפי שנודע לנו, יוקם בקרוב בזכרון מאיר, בנין מפואר לישיבת חכמי לובלין. לעת עתה שכרו בנין בן שתי קומות ובימים הקרובים מחילים הלימודים בישיבה זו תחת הנהלתו של גאון מפורסם"…
ואכן בשלהי שנת תש"ז הוקמה 'ישיבת חכמי לובלין' החדשה בידי רבינו. הישיבה התחילה בזעיר אנפין, בקושי מנין בחורים חבשו את ספסליה, אך אלו היוו את הגרעין הקטן והשורש האיתן אשר ממנו צמחו עדרים עדרים של תלמידים מופלגים בתורה ויראה לאורכן של שנים עד היום הזה.
במהלך חודש תשרי תש"ח מוצאים אנו ודעת עיתונות נוספת המספרת על פתיחתה של ישיבת חכמי לובלין בזכרון מאיר שבבני ברק "בהנהלת הב הגאון המובהק מהר"ש הלוי ואזנר", תוך שהיא קוראת ל"חמישה בחורים מצוינים בעלי כישרון, בגילאי חמש עשרה ושבע עשרה" להתקבל לישיבה "עם אש"ל מלא".
הישיבה השתכנה לפי שעה בבנין דו קומתי ברחוב הלפרין 13, מבנה שנשכר לשם כך מיהודי שהתגורר אז בתל אביב והתפרנס ממקצוע החייטות. בקומה הראשונה בדירה קטנה התגורר רבינו יחד עם בני משפחתו, ואילו הדירה שבקומה ממעל יועדה עבור הישיבה, בה הרביץ רבינו תורה בפני קומץ התלמידים ששתו בצמא את דבריו.
שלושה חדרים בלבד הספיקו להם. שני חדרים שדלת רחבה הפרידה ביניהם, הפכו לחדר גדול ע"י פתיחת הדלת, ואלו שימשו כאחד לתפילה ולימוד, כחדר שיעורים, ובזמני הארוחות גם כחדר אוכל, החדר השלישי ששימש ללינה ולמשרד שלא היה כי אם פינת מכתבה קטנה, ובימות הקיץ מזג האויר אפשר לבחורים להרחיב את מקומם, ושתי המרפסות הפכו גם הם למקומות לינה.
את ימי ראשיתה של הישיבה וחבלי הקמתה, ליוו מכתבי עידוד שכתבו גדולי הדור לרבינו, בהם הביעו את הערכתם והוקרתם על הקמת בית גדול זה. כך הגאון רבי זעליג בנגיס זצ"ל, ראב"ד ירושלים, מדבר נכבדות אודות ה"שמועה הטובה והשם טוב שזכתה ישיבת חכמי לובלין הנבנית… על ידי ידידי עוז ודיד נפשי הרב הגאון המופלג לתהילה בכל יקר וסגולה, גדול בתורה ומצוין ביראה כש"ת מו"ה ר' שמואל וואזנער שליט"א אשר זכה לשמש את הגאון הציד רבי אמיר שפירא זצ"ל שם בישיבתו בעיר לובלין"…
מכתב תמיכה נוסף מאותם ימים נשלח אליו על ידי הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בו הוא מביע את הערכתו לישיבה המוקמת, ואת גדולתו של רבינו, שהיה אז צעיר לימים, להכירו ולהודיעו לרבים שיסייעו בידו בפעולתו הגדולה.
הגאון מטשעבין, רבי דוב בעריש ויידענפלד זצ"ל, שיגר גם הוא לרבינו מכתב תמיכה בו כותב הוא: "הנה ישיבת חכמי לובלין בזכרן מאיר שעל יד בני ברק העומדת תחת דגל כבוד הרב הגאון הגדול ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א מפורסמת לשם ולתהילה"… והוסיפו כהנה וכהנה להפליג במעלותיה.
אין לך יפה מן הצניעות
בדברי ימיה של הישיבה אין התייחסות ארכיונית לתקופת הבראשית לא נחגגו חגיגות ולא נישאו נאומים, לא נערכו טקסים ואפילו התייחסות ציבורית בעיתונות כמעט נעדרה. ולא בכדי. היה זה אחד הקווים שהנחו את רבינו לאורך כל שנות הנהגתו, להתרחק מאור הזרקורים כמטחווי קשת ולהימנע מכל פרסום שאינו נחוץ והכרחי.
תחת אחד השיחים רמז רבינו להגיונו זה, אשר נעוץ היה בעובדה פלאית שנשא רבינו בזיכרונו. היה זה לקראת חגיגת 'חנוכת הבית' של הישיבה בלובלין, שנקבעה לסוף חודש סיון שנת תר"ץ. הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל פתח במשא פרסום שטרם נשמע כמותו בעולם היהודי, במטרה לרומם את כבוד התורה ולומדיה עם ציון המאורע ההיסטורי של כינון הישיבה.
באותה עת נשאל על ידי רבו כ"ק האדמו"ר מטשורטקוב זי"ע, האם לא יהיה זה מן הראוי להפחית את הפומביות ולחגוג את המאורע החשוב באופן צנוע יותר, מחשש לעינא בישא, בתמכו את יתדותיו בדברי חז"ל אודות לוחות הראשונות שנתנו בפומבי "לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו".
השיב מהר"ם כדרכו בהתלהבות: "הן קורא הדורות מראש ידע כי ישראל עתידים לחטוא וכי הלוחות סופם להישבר, מדוע אפוא עמד ונתנם בקולות וברקים עד כדי כך שכל העולם שמע זאת? אלא, אותה שעה היה העולם שקוע באפילה גדולה מחמת עובדי האלילים של הדורות שקדמו למתן תורה .על היקום כולו היה להזדעזע ולהתעורר מאותה תרדמת חולין עתיקת יומין, אמר הקב"ה: הריני נותן את התורה לישראל בקול רעש גדול, גם במחיר של שבירת הלוחות ובלבד שיתקדש שמי בעולם".
"גם כיום מצויים אנו בתקופה של חודש ואפילה, של חוסר כבוד לתורה וחוסר ערך לומדיה – הוסיף מהר"ם ואמר לרבו – מוכן ומזומן אפוא אנכי למסור את נפשי עבור התורה, ובלבד שתרום קרנה וקרן לומדיה בפני באי עולם. אינני חושש מעינא בישא"…
למגינת לב ניבא מהר"ם שפירא במדויק את העומד להתרחש. שנים ספורות בלבד מאז השלים את בנין הישיבה, כרע ונפל, בהסתלקו לגנזי רום.
לא פעם אמר רבינו כי הוא רואה את 'ישיבת חכמי לובלין' שהקים בזכרון מאיר, כעין 'לוחות שניות' לישיבה הקדושה שנכחדה בלובלין, את ה'לוחות שניות' האלו שניתנו בצנעה ביקש רבינו לשמר לעד, על כן נמנע באופן קיצוני מכל פרסום שהוא, והעדיף לצעוד עם ישיבת והגדולה והמפוארת אך ורק בצידי דרכים, בשובה ובנחת אך בעוז ובבטחה.
כך לדוגמא בשנים מאוחרות יותר בשעה שהחלו בעבודות לבנין הפנימיה החדש של הישיבה שוחחו עם רבינו בנוגע ל'הנחת אבן הפינה' וביקשו לכבדו ביציקתה. תחילה לא השיב רבינו דבר, אולם עוד באותו יום בדרכו מביתו להיכל הישיבה, סר לרגעים אל המגרש, נטל כף מלאה מלט מאת הפועלים ויצק אל המקום המיועד. כך נהג גם בעת יציק תארון הקודש בהיכל הישיבה בעשותו זאת יחד עם תלמידיו בדרכו אל השיעור. תוך שהוא מפטיר ומלחש: "לוחות שניות – אין לך יפה מן הצניעות". גם כאשר הכניס רבינו ברבות הימים ספר תורה להיכל הישיבה, ביקש לעשות זאת בהצנע עד כמה שניתן. המעמד נקבע לאחד מימי חול המועד סוכות, וההכנות לחגיגה מצידו של רבינו הסתכמו בכך שבשיעורו הקבוע שבין מנחה למעריב יום קודם לכן, למד את הלכות כתיבת ספר תורה, תוך שהוא מקיף את הנשא כדרכו וכיד ה' הטובה עליו. למחרת קודם קריאת התורה של שחרית, יצא רבינו מביתו אל בית המדרש עם ספר התורה החדש בידיו, כשהוא רוקד ומפזז בעוז יחד עם תלמידי הישיבה שהקיפוהו ורקדו סביבו בשמחה של מצוה לכבודה של תורה. כתום התהלוכה הקצרה אותה ליוו מספר כלי נגינה מועטים, הוכנס ספר התורה אל ארון הקודש ברוב חגיגיות, עובר לקריאתו של יום.
רק פעמים בודדות נאות רבינו לערוך כינוסים מפוארים לתלמידם, שמטרתם להודות ולהלל לשם ה' על שנות חיים מלאי זיו והודה של תורה, בין כתלי הישיבה. בכינוס שנערך לציון חמישים שנה להקמת הישיבה, אף ציין רבינו במשאו את ההסתייגות שהיתה לו מלכתחילה:
"כשהועלה הרעיון לציין בשבח קיום ישיבתנו קדושה חמישים שנה, לא היה לבי שלם בזה, כי מעודי ועד היום בורח אני ככל האפשר מן הפרסום, ואין לך יפה מן הצניעות, אמנם גברו עלי אוהבי והסכמתי, ואם כן מוטל עלינו שיהא כינוס זה כינוס לצדיקים שטוב להם וטוב לעולם, ושיתרבה כבוד ה' וכבוד תורתו הקדושה".
(מתוך הספר אבי ההוראה)