סוד ההמשכיות של עם ישראל הוא במסירת התורה מדור לדור. וסוד הצלחת המסירה מדור לדור הוא אופן המסירה. אם יודעים להעביר את התורה ומצוותיה בשמחה לילדים, אזי מובטח בזה כי יהיו לדברים קיום לזמן רב. וזו הדרך שעלינו לסלול לדורות הבאים כדי שימשיכו לקיים את מצוות ה' בשמחה וברצון. כי מי שחווה את קיום המצוות בשמחה יקיים אותם לאורך ימים.
כשנצטווה אברהם אבינו על המילה, עשה הוא זאת בשמחה כמ"ש "ויעש אברהם משתה גדול יום הגמל את יצחק", [ביום ה"ג-מל, דהיינו ביום השמיני דמילה, כמנין האותיות ה' וג']. והנה, חז"ל אומרים "כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה, כגון מילה… עדיין עושים בשמחה". (ילקו"ש במדבר רמז תשל"ה). שני דברים כתובים כאן: א. שדבר שהתקבל בשמחה, עדיין נעשה עד היום. ב. שעד היום הוא נעשה בשמחה.
ואכן, הנה דוד המלך קרא על הברית את הפסוק (תהילים קי"ט, קס"ב): "שש אנוכי על אמרתך, כמוצא שלל רב…" הרי כאמור: שהכח בו מעבירים את המצוה בשמחה, משפיעה לשנים רבות.
*
גם הכניסה לעולמה של תורה, חייבת להיעשות בשמחה. ילד צריך לאהוב ללמוד תורה, כי לימוד התורה אמור ללוות אותו כל ימי חייו. אם נעביר את אהבת התורה אל הבנים הם יאהבו ללמוד בה ולא יינטשו אותה לעולם.
ועל כן, ביסוד החינוך, צריך לדעת כי התורה היא דבר מתוק וחביב, ולימוד התורה הוא הדבר הערב ביותר בעולם. וכבר ידועה אמרתו של הרב מפוניבז' מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, זצק"ל, שפירש את תפילת "והערב נא את דברי תורתך בפינו… ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". שאין כאן שתי בקשות אלא בקשה אחת; אנא ה' תן לנו מתיקות בתורה, וממילא נהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. כי כך מעבירים תורה באהבה; האבא אוהב את התורה, והוא בלי מילים מאהיב את התורה על בניו.
הנה סיפור שיתן לנו משהו מסוד צמיחתו של אחד מגדולינו: לא בכל יום מזדמנת קניית שמלה חדשה, בוודאי שלא בתקופה שלפני כמאה שנה. לבישת בגד חדש היתה מאורע יום של שמחה. והנה, בבית הגאון רבי יצחק הוטנר זצוק"ל בעל ה"פחד יצחק", באה אמו ושאלתה ובקשתה לבעלה – אביו: היות ויש לה שמלה חדשה מתי תחדש אותה; בשבת, בחג או ביום אחר. האב שרצה לשתפה בתורתו של בנה ולנטוע בביתו אהבת תורה, השיב לה: 'בשבוע הבא יצחק מסיים את מסכת "בבא קמא", לרגל הסיום תלבשי את השמלה החדשה'. תשובת האב סללה נתיבות אושר בעמקי לב האם כשהיא מהרהרת ממשבצות זהב לבושה, והכל לכבודה של תורה.
ובלב גדוש שמחה אומרת האם לבנה: 'יקירי! את שמלתי החדשה אלבש בשבוע הבא לכבוד סיום המסכת!' ויצחק הקטן מביט באמו באושר הממלא את חלל ליבו, עד שדמעה חמה נושרת על דפי הגמרא ומותירה רושם עמוק בנימי נשפו. (היא תתהלל)
מעין זה זכורני משחר נעורי, כי היינו קונים מידי שנה ספרי לימוד משומשים. אולם אאמו"ר זצ"ל, היה מקפיד שספרי הקודש שנרכוש יהיו רק חדשים! המסר היה ברור, וללא ספק זה נטע בנו את חשקת התורה ואהבה לכל דבר שבקדושה.
מרן הגאון רבי משה פינשטיין זצוק"ל, היה נוסע מיד פעם להרים הרחק מעיני אנשים, ושם ישב תמיד וכתב את התשובות על השאלות עליהן היה צריך להשיב. סיפר יהודי אחד, שהיה מקורב אליו, כי פעם אחת החל לעקוב מקרוב אחר סדר יומו של רבי משה בעשה שהתארח במקום מסוים. הוא ראה כי בשעה 2:00 בלילה קם הוא ללמוד, וכעבור ארבע שעות, בשעה 6:00 בבוקר נכנסה לחדר בתו הקטנה של בעל הבית. ולפתע רואה הוא כיצד האורח הגדול משחק עם הילדה בכדור למשך זמן מה. והדבר חזר על עצמו מידי בוקר כל ימי שהותו באותה אכסניה.
האיש לא יכל להתאפק, ובהזדמנות שאל את רבי משה מה ראה צורך לשחק בכדור עם הילדה?
"עד שאני הגעתי להתארח בבית זה" הסביר מרן בעל ה'אגרות משה', "זכתה הילדה להמון תשומת לב, אבל ברגע שהאורח הגיע, הוסחה כל תשומת הלב. אני לא רוצה שהיא תשנא רבנים…!!" ובזה נימק את התנהגותו, כי ע"י שמעניק לה תשומת לב ומפצה אותה, לא תרגיש את החסר שנגרם לה.
*
העיקרון מאחורי הדברים פשוט: לכל אדם יש 'מאגר' במוח, בו הוא אוצר את הזיכרונות מהעבר. אך לא רק את האירועים שעבר אוצר הוא, אלא גם את הרקע שקדם להם. לכל מעשה יש את הזמן בו נעשה, את האווירה שליוותה אותו, את 'מנגינות' הרקע לאותו מעשה ואת הרגשות שחברו לו. כך שגם בחינוך, כל דבר טוב שנרצה שישמר חקוק בזיכרון טוב לילדינו, עלינו לקיים אותו באווירה טובה, כדי שיהיה לאותו מעשה קיום לאורך זמן ורצון תמידי לשוב אליו.
אין ספק, כי בית שמתנהל באוירה טובה ומצוות ה' מתקיימות שם בשמחה, מוציא ילדים טובים ועובדי ה' בשמחה. לעומת זאת, בית שיש בו עצבות ומרירות, טרוניות ועצבות, מקום בו המצוות נעשות בכעס ובעצבות, הוא בית שהסכנה הרוחנית שם גדולה בהרבה.
*
ובסיום הדברים נחדד מותר להעניש, ומותר לנזוף ולהעיר על כל מעשה שאינו הולם העבירה ותוצאתה תיכרכנה יחד עם ההערה והגערה, וישפיעו להבא שלא ייעשה שוב. אולם מצוות התורה ולימוד התורה חייבים לעבור בדרך של אהבה ושמחה, כך יישמרו לאורך ימים ולדורות. לכפות על המצוות ולהעביר את ערכי היהדות בצער ובעונש חלילה, עלולים להותיר חוויה לילית על הילד, 'חוויה' שאחריתה מי ישורנה.
(מוסף שבת קודש ח כסלו תשפב)