סיפר לי ידיד העומד להוציא ספר בעזה"י: יום אחד הוא הניח באחד המקומות בביהכנ"ס קובץ דפים של אחד מחלקי הספר, על מנת שחברו ייקח אותם משם, ויעבור עליהם ויביע את דעתו, הערותיו והארותיו. הוא הודיע לאותו ידיד דרך שליח היכן הניח עבורו את השקית עם הדפים.
בידו היתה שקית נוספת, בה היו מונחים קבצים נוספים, שאותם הועיד להביא למקום אחר, שבו יפגוש כמה ממכריו, כדי שאף הם יביעו את דעתם על החומר. אולם כשהגיע למקום המפגש עם מכריו, הוא רואה שהשקית אינה בידו. בצאתו מבית הכנסת הוא הניח אותה לרגע, ושכח לקחת אותה שוב. הוא הצטער על תוכניתו שנגוזה, כי המפגש עם אותם מכרים היה די נדיר, והפרוצדורה להעביר להם את החומר מורכבת.
והנה למחרת בהגיעו לביהכנ"ס, הוא פוגש שם אדם שהמתין לאחד הרבנים במקום, ובשעת המתנתו נתקל באותה חוברת שהשאיר בתוך בית הכנסת עבור ידידו. אותו יהודי ניגש אליו ואומר לו: "אתה בעל הדפים? נהניתי מאוד, עברתי עליהם בזמן שהמתנתי כאן. אני רוצה לממן לך את ההדפסה, ואולי למצוא מישהו שיממן את הספר כולו"…
מה התברר? שאותו ידיד יצא מביהכנ"ס ונתקל בשקית האחרת שנשכחה שם, ולקחה, ושוב לא נזקק לחוברת שהושארה עבורו בתוך בית הכנסת. בשעת מעשה, הוא אף ניסה להשיג אותו בטלפון כדי להודיע לו שהוא לוקח את השקית השנייה במקום השקית שיועדה עבורו, אך לא הצליח להשיגו.
כך, בזכות אותה 'שכחה' שגרמה לו בשעתו עגמת נפש, הוא זכה במימון עבור כל הוצאת הספר.
(מעובד מתוך גיליון 'ניצוצות')