הרב מפוניבז' זצ"ל היה אברך כשהתמנה לרבה של העירה פוניבז' – ממלא מקומו של רבי איצל'ה פוניבז'ר. הוא קיבל עיירה שהיו בה תלמוד תורה קטן, וישיבה, שעוד איכשהו החזיקה מעמד. היה לו חלום – להפוך את פוניבז' למעצמה של חינוך: לבסס את התלמוד תורה, ולייסד ישיבה קטנה וישיבה גדולה, וכוללים שלא ברכים, בית ספר יסודי לנערות, וסמינר וכו' – קמפוס של חינוך!
בשביל להתחיל לממש את החלום, הוא היה צריך שטח קרקע גדול. מהשמים הקרו לפניו הזדמנות ממש נדירה – הכומר של פוניבז' היה בן למשפחת האצולה שפעם שלטה בעיירה, והוא היה הנצר האחרון למשפחה זו וירש המון קרקעות. הוא ידע שהוא לא משאיר אחריו ילדים, אז החליט למכור את השטחים שלו. לפי ערך הקרקע, הם היו שווים ששים אלף רובלים – הון בלתי נתפס בימים ההם, אבל הוא פרסם, שמי שיתן לו חצי מחיר, כלומר שלושים אלף רובלים במזומן – הוא ימכור לו את הקרקע!
עבור הרב מפוניבז' זו היתה ממש הזדמנות חייו! הוא עלה אל הכומר, והתחיל להתמקח: "מי יתן לך ששים אלף רובלים?!"
ענה לו הכומר: "האמת היא שיש מי שמוכן לתת, אבל הוא רוצה לפרוס זאת בתשלומים… אני רוצה חצי מחיר, אבל במזומן! אתה רציני או לא?"
ענה לו הרב: "תוריד לעשרים וחמש אלף, וגמרנו ענין!"
"אבל מזומן!" אמר הכומר.
אמר לו הרב: "תשמע, אתה הכומר של העירה, ואני הרב של העירה. אינני אדם עשיר, ואין בידי כרגע את הסכום הזה. תן לי מרוח של זמן, כמה חדשים. לעשות סבב בין עשירי רוסיה ולחמם את לבבם, שיחליטו לפתוח את הכיס!"
הדבר לא מצא חן בעיני הכומר… "אתה יודע מה?" אמר הכומר, "תביא לי כעת חמשת אלפים רובל מזומן, ואני אתן לך חודשיים לעשות את הסבב שלך, ולאסוף תרומות. אם בתום החודשיים [יום א' בשעה 11:00] אני לא רואה את העשרים אלף הנוספים – אין עסקה, ואבדת את דמי הקדימה! מסכים או לא?"
"אשאל את אשתי", ענה הרב. חמשת אלפים רובל – זה כל הכסף שהיה לרב מפוניבז' ולזוגתו, מהנדוניה שהוא קבל מחותנו – הרב של ווידג'. החותן רצה את העילוי של עולם הישיבות. חסך את כל ההכנסות שלו מה"דיני תורה' שקיים, ונתן חמשת אלפים רובל לזוג הצעיר – זה מה שיש להם…
הלך הרב מפוניבז' לביתו ושאל את אשתו: "את מוכנה לתת את חמשת אלפים הרובלים?" והיא אמרה מיד: "כן! אני אתך…" לקח את הכסף, הלך לכומר, וחתמו על זיכרון דברים. יש לו עתה חודשיים לגייס את הסכום הנותר.
הוא לא התעצל! נסע לפטרבורג, נסע לקובנה, נסע לוילנא, דיבר עם כל הגבירים, חימם אותם, הלהיב אותם – הוא פתח להם את הלב, אבל לא את היד!… כולם הסכימו עקרונית לתרום, אבל אמרו לו שאין להם כעת בכספת את הסכום שהוא דורש.
עשיר אחד, ברודצקי שמו, אמר לו: "ראה, אני כעת גומר עסק, והוא יניב רווחים בעוד חמשה חודשים. אם תבוא אלי עוד חמשה חדשים, חמשת אלפים רובל שלך!" הרב מפוניבז' ביקש שיתן לו על כך התחייבות בכתב… זה הבטיח לו שלושת אלפים רובל תוך שלשה חדשים, עשיר אחד ארבעת אלפים רובל תוך ארבעה חדשים – ככה הבטיחו לו סכום של עשרים אלף רובל, אבל לא עכשיו.
בקיצור, מגיעה השבת האחרונה, ביום א' הוא צריך לשלם את הכסף – ואין לו רובל! 'למרבה המזל', החותן והחותנת שלו הגיעו אליהם הביתה לשבת [כנראה שאשת הרב ספרה להם את הסיפור]. "שאף אחד לא יקנא בשבת שאני עברתי", סיפר אחר כך הרב… "מה עשית?!" הטיחו בו, "איזו מגלומניה?! אתה בסך הכל רב בעירה קטנה – תעביר את שעורי התורה שלך באיזה בית כנסת לכמה בחורים… מה החלומות שלך? מה אתה צריך ששים דונם של אדמה? מה, אתה הולך לבנות קריה?! מי אתה? – אברך בן שלושים סך הכל"… בקיצור, 'חושך בעיניים'… והם הרי צודקים…
איך שיצאה השבת ועשו הבדלה, אמר שלום יפה לשוויגר, וביקש 'להתאוורר'… הלך לבית המדרש והתיישב ללמוד. וכשהרב מפוניבז' פתח את הגמרא, הכל נעלם. אין שווער, אין כומר, אין קרקעות… הוא כעת חי בעולם אחר! הבין את הסוגיה היטב, ברוך ה' יש לו כעת שיעור לישיבה למחר. בסיום הלימוד, הוא מרים את הראש – שתים בלילה! חשב שהמחותנים כבר נסעו, וגם אשתו כבר ישנה – אפשר לחזור הביתה…
הוא מגיע לביתו ורואה אור בבית. חשב לעצמו שבטח אשתו לא הלכה עדיין לישון, והמחותנים נשארו בבית, לראות מה יהיה 'מחר'… פותח את הדלת, מוצא שני עשירים, מהגבירים של פוניבז', יושבים אצלו בסלון. "שלום הרב! איפה הרב היה?" שאלוהו.
"מה אתם עושים כאן בשתיים בלילה…?!" שאל אותם הרב.
"מגיע לנו מזל טוב! לזה יש בן, לי יש בת – החלטנו להשתדך בינינו!" ענה אחד הגבירים.
"מזל טוב, מזל טוב" ברך אותם הרב, ומזג להם 'לחיים'. "כדי לבשר לי את זה נשארתם ערים עד שתיים בלילה?!" תמה. והם הסבירו לו שהם שני גבירים שכל אחד הבטיח עשרת אלפים רובל לנדוניה [אף אחד הרי לא האמין לשני…], והם רוצים 'לראות, שבאמת כל צד נותן את הסכום הנ"ל, אז זה הוציא עשרת אלפים רובל, והשני גם הוציא, כל אחד סופר את הכסף של השני… 'יופי! יש עשרים אלף רובל, אפשר לשתות לחיים! עשינו שידוך!'. כעת, היכן הם יפקידו את הסכום הזה [הרי אף אחד לא מאמין לשני?] אז הם החליטו שהולכים לרב, ויפקידו אצלו את הכסף עד החתונה, שתערך בעוד חצי שנה…
אמר להם הרב: "תשמעו, אני מקבל פיקדונות מאנשים, אבל לא בסכומים כאלה. אין לי כספת בבית, ולהיות אחראי על עשרים אלף רובל… סכומים כאלה אני לא מקבל!"
שני הגבירים הפצירו שוב ברב, שבכל זאת יסכים לשמור להם על הסכום, ענה להם הרב: "אם תסכימו שאוציא את הסכום הנ"ל למה שאני צריך כעת לצרכי מצוה, ובעוד חצי שנה [בתאריך של החתונה] תקבלו את העשרים אלף ביד – אני מסכים!"
"טוב" אמרו השניים, "סומכים על הרב!" הרב נטל פתק ורשם עליו שבעוד חצי שנה הם יקבלו את הכסף. הגבירים השאירו אצלו את הכסף והלכו.
מספר הרב: "כל הלילה לא ישנתי [צריך לשמור על הכסף]. פתחתי גמרא, למדתי עם הכסף מתחת לגמרא, התפללתי 'וותיקין', עליתי לכומר, הנחתי את הכסף על השולחן [העיניים שלו התגלגלו…], לקחתי את הכומר למשרדים והעברתי את הקרקעות על שמי…
בצהרים אני חוזר הביתה – והגבירים מחכים לי! "מה זה?" שאלתי.
"השידוך התפוצץ!" ענו… הם מבקשים את הכסף בחזרה!
"טוב", הוא אומר להם, "תשמעו, אמרנו חצי שנה… הכסף כבר לא אצלי".
"טוב, אז עוד חצי שנה שהרב יחזיר לנו את הכסף" ענו שני הגבירים. תוך ארבעה חודשים ברודצקי נתן, וזה נתן, ותוך חצי שנה היה לי כבר את כל הכסף להחזיר להם! ופוניבז' פרחה! היתה למטרופולין של חינוך: לפני השואה היו כאלף ושמונה מאות תלמידים. פוניבז' הפכה להיות מעוז של חינוך בליטא!
מה הקב"ה רצה לומר בסיפור הזה? – שאם אתה יכול לעשות השתדלות אתה חייב לעשות השתדלות, וכשאין לך שום אמצעים – הקב"ה יעשה. "גול על ה' דרכך, ובטח עליו והוא יעשה"…!
(רבי שלום מאיר ולך – דורש טוב; הובא ב'אגעדאנק')
סיפור מדהים.
תודה רבה, המשיכו והצליחו.