הרב יצחק יעקב פוקס שליט"א
להורדת הדפים ולהדפסה לחץ כאן
התארחות ונסיעות בימי החנוכה
- כשנמצאים רק להדלקה אצל סבא וסבתא או אדמו"ר או צדיק, אין יוצאים ידי חובה, אפילו מתכבדים שם במאכל ומשקה, ושרים, ונשארים שם אפילו כמה שעות – שאין זה לא מקום השינה ולא האכילה.
- המתגורר בקביעות [אכסנאי] אצל משפחה, כבר 30 יום מלפני חנוכה, נחשב כבני הבית ויוצא בהדלקתם.
- הבאים להתארח ליום יומיים בחנוכה או אפילו לכל ימי החנוכה, כגון יחיד, זוג או משפחה, אם יש באפשרותם, ידליקו לעצמם (משנ"ב תרע"ז, ה). ואם לא מדליקים לעצמם, חייבים להשתתף בהדלקה – כדלהלן ובוודאי כאשר יש להם חדר המיוחד להם לשינה,
אופן ההשתתפות – לצאת בהדלקת הבית, ב"השתתפות בפרוטה", היינו: או שייתנו 10 אגורות ["פרוטה" בכסלו תשפ"ד – 9.5 אגורות] לבעלי הבית על מנת שיהיה להם חלק בנרות או בשמן, או שבעלי הבית יקנו להם בקניין סודר או בהגבהה, חלק בשמן או בנרות, ויאמרו: אנחנו נותנים לכם במתנה חלק בנרות או בשמן. כאמור לעיל, כאשר המדובר ברווקים ורווקות בני ספרד שבביתם מדליקים כדין, בברכה, בכל מקרה, לא יברכו על הדלקה בבית מארחיהם, כמו כן, יש לציין, שלדעת הגר"ע יוסף זצ"ל בן ספרד הבא לאביו או חתן הבא לבית חמיו כגון לשבת חנוכה – יוצאים ידי חובה עם הבית כאילו הם מבני הבית. רווקים ורווקות בני אשכנז המתארחים גם לשינה, אינם יוצאים בהדלקת הוריהם וישתתפו עם המארחים כנ"ל, הגיעו לאחר שכבר הודלקה החנוכייה, ולא השתתפו איתם, ידליקו לעצמם עם ברכה (אז נדברו ג, נ"ג).
- אורח שישן במקום אחד ואוכל במקום אחר, כששני המקומות שווים ומיוחדים לו – מברך במקום שאוכל (רמ"א). אבל כשמקום האכילה אינו מיוחד לו, ומקום השינה מיוחד לו – מדליק במקום השינה (דעת הגר"ש ווזנר זצ"ל מבית לוי עמ' ק"כ).
- בעל או אישה המתארחים וישנים אצל אחרים: יוצאים בהדלקת בני זוגם שנשארו בבית וכנ"ל, ואינם צריכים השתתפות עם המארחים, וצריכים לשמוע הברכות.. רוצים הבעל או האישה להדליק לעצמם בברכה במקום שמתארחים – רשאים, ויכוונו שלא לצאת בהדלקה שבביתם (רמ"א תרע"ז, ג ומ"ב טו-ט"ז).
- אחד מבני הבית שנסע לחוץ לארץ: יוצא ידי חובה בהדלקה שמדליקים עליו בביתו בארץ, אעפ"י שבמקום אליו נוסע, טרם הגיע זמן הדלקה (ואפילו נוסע ביום ראשון של חנוכה ששם עדיין טרם התחיל חנוכה), כדברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל: "דעיקר חובת פרסום הנס תקנוהו על הבית… וכך היא המצווה שאחד מבני הבית ידליק, וכיון שבביתו כבר זמן הדלקה… נחשב במקום שיהיה כמקיים המצווה במקומו" (הליכות שלמה מועדים י"ג, ג). לא מדליקים עליו בביתו, ואינו מדליק שם לעצמו – צריך להשתתף עם המארחים.
- בני ישיבה או בנות בפנימייה: כאשר באותו הבניין מקום השינה ומקום האכילה (חדר אוכל) – לדעת רוב הפוסקים עדיף להדליק בחדר האוכל וכן דעת מרן החזון איש. וכן הורה מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בישיבתנו "קול תורה". ולדעת בעל אגרות משה ובעל מנחת יצחק זצ"ל – יש להדליק בפנימייה במקום השינה, ולהיזהר משריפה.
ישנים בבניין אחד ואוכלים בבניין אחר – נחלקו הדעות היכן יש להדליק, להכרעת שו"ת שבט הלוי ג, פ"ג אפשרי להדליק או בפנימייה או בחדר האוכל או בבית המדרש כהוראת הנהלת הישיבה. ויש האוכלים ארוחה אחת של פת במקום השינה ומדליקים שם לכתחילה. בני ובנות ספרד – מברכים, רק כשלא מדליקים בביתם כנ"ל.
אמירת הלל
בכל ימי החנוכה אומרים הלל שלם, שבכל יום התחדש הנס (שו"ע תרפ"ג). ונהגו גם הנשים לאומרו, אף שיש אומרים שהוא הודיה על הניצחון במלחמה ואישה אינה בכלל כיבוש ומלחמה.(שדי חמד). וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל: בשו"ת יחווה דעת א, ע"ט: "הדבר ברור, שהנשים הספרדיות אינן רשאיות לברך על ההלל של החנוכה, היות וקבלו הוראתו של מרן הבית יוסף (תקפ"ט) שלא יברכו על מצות עשה שהזמן גרמא, ואם רוצות – יאמרו בלא ברכה. אבל הנשים האשכנזיות יש להן על מי לסמוך בברכתן על ההלל בחנוכה". הערה: הלל ניתן לומר עד השקיעה, שנאמר: "ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ד'"
קריאת התורה
אין אומרים "א-ל ארך אפיים בהוצאת ספר תורה, ולא "יהי רצון וכו' " שלאחר הקריאה (משנ"ב תרפ"ג, א).
בימי החנוכה קוראים בתורה בפרשת הנשיאים, בכל יום קוראים לשלשה בקרבנות הנשיאים, ואומרים "חצי קדיש" : ביום הראשון, לדעת השו"ע – בברכת כוהנים. ולרמ"א – "ביום כלות משה וגו' [ויש ספרדים הנוהגים בזה כאשכנזים], ההפסקות: לספרדים – לכהן, עד לפני המשכן. ללוי – עד לחנוכת המזבח. ולאשכנזים: (עפ"י הגר"א) לכהן – מביום השני וגו' עד מלאה קטורת, ללוי – עד ביום השלישי, ולישראל – חוזרים וקוראים ביום השני וגו' וכן הלאה בשאר הימים. וביום השמיני: לכהן – ביום השמיני, ללוי – קרבן גמליאל [ולבני ספרד, מ"פר אחד" של היום השמיני (כה"ח), ולישראל – מיום התשיעי וגומרים הפרשה ומוסיפים מהתחלת בהעלותך, עד "עשה את המנורה" – שו"ע ורמ"א תרפ"ד, א ושערי אפרים ח, ע"ט). הערה: קראו בטעות נשיא של יום אחר – בדיעבד, יצאו ידי חובה (משנ"ב תרפ"ד, ג).
"שיר של יום"
במסכת סופרים, שבמקדש היו הלווים שרים בימי החנוכה "מזמור שיר חנוכת הבית וגו' " (תהלים, ל) ויש נוהגים לומר רק מזמור שיר חנוכת וגו' ויש אומרים גם שיר של יום של אותו היום וגם מזמור שיר חנוכת וגו' ולדעת הגר"א שאין אומרים בכל יום אלא מזמור אחד בלבד – אומרים בימי החנוכה "מזמור שיר חנוכת וגו' ".
סעודות חנוכה
רמ"א תר"ע, א: יש אומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות בחנוכה, שבאותם ימים הייתה חנוכת המזבח, ושיש לאכול מאכלי גבינה זכר ליהודית. ונוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבין בהם, ואז הוי סעודת מצוה" ובביאור הלכה בשם מהרש"ל : "ראוי שהשמחה תהיה מעורבת ובלולה בשמחה של תורה… ובעוונותינו הרבים ,יש אנשים שתחת זמירות ותשבחות שראוי להלל לד' יתברך על הניסים, שעשה לנו הם מרבים בשחוק ה"קרטין" [קלפים], ושומר נפשו ירחק".
לביבות תפוחי אדמה
אף שנתרסקו במגררת וכדומה, כל שניכרת צורת תפוחי האדמה, ואפילו נראים רק כ"חוטי תפו"א דקים" – ברכתן "האדמה". אבל כשנתרסקו לגמרי, במעבד מזון או ב"בלנדר", ובוודאי כשעשויות מקמח תפו"א – ברכתן "שהכול" (עפ"י שו"ע או"ח ר"ב, ז וספר מקור הברכה ובהליכות שלמה תשרי-אדר י"ז, ח). לבני ספרד, יש לציין, שאמר לי הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שכשמגישים לו פיר"ה תפוחי אדמה או לביבות, מבקש שיניחו עמהם חתיכת תפו"א ומברך עליו "אדמה" ופוטר השאר, ראה גם שו"ת אור לציון ח"ב י"ד, ב).
אבל ר"ל בחנוכה
תפילת אבל בחנוכה לפני התיבה: במשנ"ב אין הכרעה בדבר (ראה תרפ"ג, א תרל"א, מ"ד, תקפ"א, ז וביאור הלכה קל"ב בקונטרס מאמר קדישין) והדבר תלוי במנהג המקום, הלכה למעשה: בקהילות החסידים נהוג שאין אבל מתפלל אף לא במנחה וערבית וכן הביא בשו"ת יד סופר או"ח ל"ז בשם זקנו ה"כתב סופר". מאידך, בקהילות נוסח אשכנז נהוג להתפלל מנחה וערבית (ערוה"ש יו"ד שע"ו, י"ד), ויש הנוהגים להתפלל אף שחרית עד ההלל (גשר החיים כ"ג, ה וכן הוא במנהגי חב"ד כמובא בסוף שו"ע הרב). ולגר"א לא היה מניח לאבל להתפלל שחרית כלל, ובשו"ת רבבות אפרים א, תמ"ג שאמר לו הגר"מ פיינשטין זצ"ל שאבל אינו מתפלל כלל לפני העמוד בחנוכה.
הערה: אבל בתוך י"ב חודש, שבני משפחתו נוהגים להתאסף באחד מימי חנוכה לסעודה לכבוד חנוכה, מותרים גם בשנה זו, אולם יזמרו רק שירות ותשבחות לחנוכה (תשובת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מבקשי תורה חנוכה תשנ"ו).
הסופגניות בהלכה
מנהג קדום לאכול ספגניות מטוגנות בשמן – זכר לנס השמן (רבנו מימון בן יוסף אבי הרמב"ם בקובץ שריד ופליט ירושלים, תש"ה). ומרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הוסיף טעם, כיון שבחנוכת בית חשמונאי גנזו אבני המזבח שטימאו היוונים (גמ' ע"ז נ"ב ע"ב), ולכן נהגו במאכלים שברכתם דווקא "מזונות" כדי להזכיר בברכת "על המחיה" שמזכירים בה "ועל מזבחך", מה שאין מזכירים בברכת המזון, ועל כן, יש לאכלם מחוץ לסעודה (הליכות שלמה, אורחות הלכה).
- בצק שמרים שיטוגן – פטור מחלה (שו"ע יו"ד שכ"ט, ג), וירא שמים מפריש בלא ברכה. מכינים בצק כשיעור, אם אפילו מיעוטו ייאפה, מפרישים מהכול בברכה. 2. עבור בני ספרד, לכאורה חובה שטיגון הסופגניות ייעשה על ידי ישראל, כי אין די, לדעת מרן בעל השולחן ערוך, בהדלקת האש בלבד כדי לשלול "בישולי גויים", אלא יש להניח כל סופגנייה בשמן, בידי יהודי. אמנם, יש לציין, שבשו"ת יחווה דעת ה, נ"ג ויביע אומר י, יו"ד ז מצרף הגר"ע יוסף זצ"ל כמה סיבות להקל אף לבני ספרד, לאכול סופגנייה שלא הונחה על גבי האש על ידי ישראל. 3. ברכת הסופגנייה, כנהוג היום לכל העדות – "בורא מיני מזונות" ( ראה שו"ע ורמ"א קס"ח, י"ג כה"ח, ק"ז ושו"ת אור לציון ב, עמ' צ"ח). וכשאוכלים אותה לקינוח סעודה – מברכים תחילה "מזונות" (ראה ביה"ל קס"ח, ד"ה וירא וכו' ובספר וזאת הברכה לוח ברכות, הערה ק"א). 4. סופגניות מטוגנות – אין בהם דין קביעות סעודה" ככל "תבשיל של דגן".
- כשאוכלים סופגנייה, ומרגישים רטיבות על האצבעות, אין צורך בנטילת ידיים, כדין דבר "שטיבולו במשקה", כיון שטיגון הסופגנייה לא נעשה בשמן זית, וכל שמן אחר אינו משבעת המשקים (י"ד שח"ט ד"ם: יין, דבש, שמן (זית), חלב, טל, דם, מים).אינו מחייב נטילה בלא ברכה (עפ"י שו"ע קנ"ח, ד).
- סופגניות הממולאות בריבת חלב, או הנילושות בחלב – יש למרוח מעליהן, גם כן, מעט מהקרם, כדי שייראה שהסופגנייה חלבית, ובפרט לקראת שבת חנוכה אף שמן הדין, איסור לישת עיסה בחלב נאמר דווקא בלחמים ולא בעוגות (שו"ע יו"ד צ"ז, א). הערה: סופגניות הנאפות בתנור – מפרישים מעיסתן חלה, ואפילו נאכלות לקינוח – אין מברכים עליהן. ויש בהן דין "קביעות סעודה" – ככל פת הבאה בכיסנין האפויה.
הסופגניות בהלכה- צפו בהרצאתו של הרב משה ויא שליט"א:
(באדיבות קול הלשון)
חלוקת דמי חנוכה
מרן הרב מפוניב'ז זצ"ל הסביר את המנהג לחלק "דמי חנוכה" לילדים בימי החנוכה, "מפני שהיוונים אסרו ללמוד תורה, וכאשר ניצחו אותם, ורצו להחזיר את הילדים ללימוד, נתנו להם קצת מעות כדי שילמדו, כי זו הדרך לחבב על הילדים את הלימוד, כמו שכתב הגר"א באיגרתו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ולזכר זה נותנים "דמי חנוכה" כדי להמריץ את הילדים ללמוד" (ספר "שפתי חיים" להגר"ח פרידלנדר זצ"ל מועדים חלק ב עמ' קל"ד).
"בר מצווה" בחנוכה
קטן הנעשה בר מצוה באחד מלילות החנוכה ומנהג ביתו להדליק בשקיעת החמה, לדעת רוב הפוסקים ידליק בשעת השקיעה כמנהג ביתו, ולא ימתין עד לאחר צאת הכוכבים כשהוא כבר גדול (דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה חנכה ט"ז, יד), הגרי"ש אלישיב זצ"ל (אשרי האיש ג, טל ופסקי שמועות חנכה עמ' פג), הגר"נ קרליץ זצ"ל (ספר חנכה יג, טז) והגר"ח קנייבסקי זצ"ל (שם, חנכה ב, י"ז), כיון שמעיקר הדין יוצא בהדלקת אביו ואינו מדליק אלא משום הידור, ומעוד סיבות.
שאריות השמן והפתילות ביום השמיני
הנותר ביום השמיני מן השמן שהושם בבזיכי החנוכייה למצות ההדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו – שהרי הוקצה למצוותו (שולחן ערוך תרע"ז, ד), ואין להשתמש בו, לא לנרות שבת ולא לנרות בית הכנסת, וכהסבר הרמב"ן למסכת שבת כ"א ע"ב: "ולא דמי לעצי סוכה ולנוי סוכה, שמותרים אחר החג, משום שלא נתנם אלא למצות החג, ודעתו עליהם לאחר שבעה, אבל הכא דעתו הייתה שיידלק כל השמן שבחנוכייה (אם לא התנה שמקדיש רק את המיועד לחצי שעה של מצוותו),כמו שהקדישו לשמים". ובקיצור שולחן ערוך קמ"ט, כשגם הפתילות שדלקו למצווה – בכלל הקדושה ויש לשרפן. אבל בשמן שנשאר בבקבוק – אין קדושה. יש נוהגים, להצניע את השמן והפתילות שנותרו, למדורת החמץ בערב פסח הבעל"ט, אבל אין להצניעם להדלקת חנוכה, בעוד שנה, שחוששים לתקלה, שמא ישתמשו בהם לצרכם במשך השנה.
פסקי הלכה נוספים
הקונים כוסיות היכולות לשמש גם לשתייה, לצורך הדלקת חנוכה: דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל (שלמי תודה, חנוכה) שיש להטבילם עכ"פ בלא ברכה, ובספר "פרי אליהו" ג, כ"ה משום שמאוס הוא להדליק נרות מצוה, בכלי הראוי גם לשתייה, שטרם הוטבל. אמנם, לדעת הגר"א נבנצל שליט"א בשו"ת מציון תצא תורה עמ' ק שכל עוד אינן מיועדות לשתייה, אינן צריכות הטבלה, אא"כ נקנו מראש לשתי המטרות.
נרדמו ההורים לקראת זמן הדלקת הנרות: הורו הגרא"ל שטיינמן זצ"ל והגר"ח קנייבסקי זצ"ל ב"קונטרס דיני הדלקת חנוכה" שאם ילדיהם יודעים שניחא להם שיעירום – מותר להעירם, עפ"י חכמת אדם ס"ז, י"א שמותר להעיר אביו לתפילה אם ידוע שרוצה בזה. אמנם, אם האב מיקל להדליק מאוחר יותר – אין להעירו, עפ"י דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל לעניין אב שנוהג בזמן קר"ש כהגר"א (ספר כיבוד הורים ו, הערה י"ב).
הדלקה בנרות חשמליים: אסורה, מכמה סיבות: א. אור החשמל אינו מכלה את הפתילה, ולכן אינו דומה להדלקת המקדש. ב. בהדלקה בחשמל, אין דבר "הכלה", כמו השמן של ביהמ"ק שהיה שמן מתכלה, והנס היה שלא כלה. כמו כן, אין בזמן ההדלקה עדיין את כל השיעור להדלקת חצי שעה (דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספרו "מאורי אש"). ג. מנורת המקדש נדלקה על ידי אדם ולא על ידי "מכונה". ד. נורת החשמל שבתוך הזכוכית דומה למדורה, ולדעת שו"ע תרע"א, ד אינה נחשבת אפילו לא לנר אחד (כף החיים שם). ה. כיון שמשתמשים כל השנה בנורות החשמל אין בהם פרסום הנס (בית יצחק להגאון רי"א ספקטור זצ"ל). לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל , ושו"ת באר משה ח"ו קונטרס עלעקטריק סי' נ"ח ושו"ת ציץ אליעזר א, כ שבשעת הדחק גמורה, כשאין כל אמצעי אחר להדלקה, ידליקו בנורות חשמליות בלא ברכה, ויניחום במקום שאין שם נר חשמלי במשך השנה.
הדלקה בפנס או במצבר: דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קונטרס הליכות והנהגות עמ' י"ד) והגרב"צ אבא שאול זצ"ל (בשו"ת אור לציון י"ח, י"ב) שבשעת הצורך במקום שאין שום אפשרות במה להדליק, עדיף להדליק בפנס או במצבר, המספיקים לפחות לחצי שעה, כיון "שכל שיעור ההדלקה נמצא לפנינו, וצריך שהנרות יהיו מסודרים בצורת חנוכיה, וכן כתב מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל (בהליכות שלמה ט"ו, ג), וזכורני שכן הורה מרן הגרש"ז זצ"ל לחברי בישיבת קול תורה, שטס לאוסטרליה, בחנוכה, שידליק בפנסים קטנטנים, במטוס, כמובן בלי ברכה, רק לפרסם הנס.
"מעוז צור"
"רוב בניו וקנייניו על העץ תלית" ולכאורה לא מצאנו שתלו עם המן את רכושו? תשובה: ראה גמ' מגילה ט"ו ע"ב: "מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על ליבו" ועל זה הצביע, כשאמר: "וכל זה אינו שווה לי". ויש מפרשים, "רוב בניו" – שהתפאר בהם מאד, הם קנייניו. ועוד מפרשים, ש"קנייניו" מתייחס על "מחית", כלומר, את בניו ואת קנייניו מחית, ואת המן עצמו "על העץ תלית". "דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה [רועים] שבעה מי הם השבעה? תשובה: ראה גמ' סוכה נ"ב ע"ב עפ"י הפסוק: "אשור לא יבוא בארצנו וגו' וכי ידרוך בארמונותינו והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם" (מיכה ה, ד) – "אדם, שת, מתושלח, דוד, אברהם, יעקב ומשה, דוד באמצע, אדם ושת ומתושלח מימינו ואברהם, יצחק יעקב ומשה בשמאלו" (עי' רש"י לעניין יצחק). והנסיכים שבפסוק: "ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, צדקיה, משיח ואליהו".
הערכה
תודה רבה