שמעתי מהרה"ח רבי אלעזר יונה זילבערמאן שליט"א, שפעם הגיע אחד להגרש"ז אויערבאך זצ"ל והתלונן על בנו שאינו נוהג כשורה, והגרש"ז הבין מתוך דבריו שהוא מעיר לו ללא הרף בחריפות.
אמר לו: תנסה להסתכל עליו כאילו היה אורח, אילו היה אורח היית מעיר לו?! אמר לו האב: מה אעשה שאני אביו ואני מחויב לחנכו? אמר לו הגאון: אני מוכן ליתן לך דף כתוב וחתום שאתה פטור מלחנך.
הוא כתב לו את הפתק המיוחל. הלה נטלו והתחיל לצאת. מיד קראו הגרש"ז לשוב על עקבותיו, הוא לקח את הפתק מידו, מחק את מה שכתב 'פטור מלחנך' וכתב במקום זה 'אסור לחנך'.
הפלא ופלא! הגרש"ז עם מאור פניו ועם האהבה שגדשה את לבו, הבין שהלה אינו יכול לחנך את בניו.
עוד שמעתי מהרה"ח הנ"ל סיפור נפלא שהוא עצמו מעיד עליו, וכה הוא מספר: הורים באו וסיפרו לו בכאב עצום שבנם בן השתיים עשרה התחיל לחלל שבת ר"ל. התחיל לחקור אותם איך נראית אצלם סעודת השבת, ונודע לו שלאב יש מנהג שמחלק סוכריות למי ששר יפה בסעודת השבת, וילד זה לא אהב לשיר, וממילא לא קיבל סוכריות.
כששאל את האב למה הוא נוהג כך, אמר ששמע פעם שאין ראוי להעניש, אבל מותר ליתן למי שמגיע לו. שאל אותו כמה זמן הוא כבר נוהג כך, אמר לו חצי שנה. באיזה סעודה? בשתי הסעודות.
נורא ואיום! הוא אינו מבין את הבעיה. 'איני מעניש, אני רק נותן לאחרים והוא אינו מקבל'… הילד נפגע שוב ושוב, וכי פלא הוא שאינו אוהב את השבת?! (אנשים אינם שמים לב לדבר זה, והדבר גרוע פי כמה כשיש כבר ילדים נשואים ובני הזוג מסבים גם כן סביב השולחן, שאז זה הלבנת פנים ברבים). הוא הראה לאב שהוא גרם לו במו ידיו לחלל את השבת, כי במו ידיו השניא עליו את השבת שבוע אחר שבוע.
לאחרונה נתעוררתי מעוד מעשה כעין זה. המעשה היה עם ילד שלא רצה לעמוד בשעה שהאב מקדש על היין, אך האב הכריחו. 'כאן בבית עומדים בשעת הקידוש'. כיון שראה הילד שהוא מוכרח לעמוד, החליט להשיב מלחמה שערה, ניגש אל החלון והסתכל החוצה במשך כל הקידוש, כאומר 'הקידוש אינו מעניין אותי'.
לאחר הקידוש החליט האב שעליו להמשיך לחנך את הילד, שלא יעלה חלילה בדעת הילד שהוא חזק ממנו. מה עשה? הודיע שמי שעמד יפה ליד השולחן מקבל לשתות מיין הקידוש, ומכלל הן אתה שומע לאו.
האב עצמו סיפר לי שבנו נפגע כל כך, הוא נכנס לחדר ויילל בבכי במשך כל הסעודה. האב בטוח היה שהבן הוא ילד בעייתי ושהוא זקוק לטיפול רגשי דחוף ביותר, ולמען האמת – הבעיה היתה אצל האב, באשר לא הבין את עומק הפגיעה שפגע בבנו. בדיוק עכשיו כשכולם עומדים כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ובתוכם גם הילדים הנשואים ובני זוגם, בדיוק עכשיו ככה לפגוע?! הוא לא היכה אותו חלילה, הוא רק לא נתן לו לשתות מן היין, אבל הפגיעה היתה פגיעה אנושה.
צריך לזכור שסעודת השבת היא זמן של ימין מקרבת בלבד. אחד מיושבי השיעור סיפר: בבחרותי היה לי חבר שהיה כעלה נידף והלך והתדרדר במדרון חלקלק המוביל שאולה. חלפו כמה שנים שלא ראיתיו ולא שמעתיו, והנה יום אחד אני פוגש אותו והנה הוא נראה כאברך חסידי מן המניין. מה קרה? שאלתי אותו. איך השתנית?
פתח הלה וסיפר: שמע נא! בבחרותי הייתי שבור ורצוץ כל-כך, עד שבאחת מסעודות השבת בבית הורי החלטתי לקום באמצע ולצאת אל המרפסת לעשן ר"ל. לרגע אחד עלה הפחד בלבי שכאשר אחזור ריח העשן יינדף מפי והדבר ייוודע לאבי, אך בהיותי שבור כל כך, אמרתי בלבי: לא אכפת לי! שיצעק עלי! אני מצפצף על כולם ועושה מה שאני רוצה.
אומר ועושה, יצאתי אל המרפסת, חזרתי והתיישבתי וחיכיתי לפיצוץ שיקרה. זה היה בעת חלוקת המרק. אבי הגיש לי קערה עם מרק מהביל ואמר לי: בוודאי אתה מיובש, אכול מהמרק וייטב לך… הוא לא התרגז ולא כעס, להיפך, הראה לי פנים מסבירות והרעיף עלי אהבה.
הפטיר האברך: התנהגותו של אבי אלי, היא זו ששינתה אותי מן הקצה אל הקצה, אם אבי יכול להתנהג אלי ככה, אינני יכול להמשיך לצערו.
הן ודאי שכל מקרה הוא לגופו, אך הכלל הוא כפי שלימדונו חז"ל: אמנם צריך לחנך את הילדים ולא ליתן להם ח"ו לעשות ככל העולה על רוחם, אבל האופן של שמאל דוחה שייך לימות החול. בשבת, רק באופן של ימין מקרבת.
(הבינני)