"ויבוא יעקב שלם" (לג יח)
"שלם בגופו…, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" (רש"י)
מפליא לראות את דאגתם של גדולי ישראל לתלמידיהם, ואת האחריות האישית שנטלו על עצמם, לא רק בסיפוק צרכי הלימוד הרוחניים שלהם, כי אם גם בדאגה בלתי מתפשרת לתנאי החיים הגשמיים שלהם, כשהם חשים שלמחיה הם שלוחים לפני תלמידיהם.
אחת הדוגמאות המאלפות לכך, היא סיפורו של רבי אריה לוין זצ"ל אודות רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, כפי שמובאת בספר 'בדרך עץ החיים':
"מנהג של קבע היה בידי" – סיפר הצדיק הירושלמי הנודע, רבי אריה לוין – "לעלות לביתו של רבי איסר זלמן, מורי ורבי עוד מימי לומדי בישיבת סלוצק, מידי ליל שבת לאחר הסעודה, כדי לשוחח עמו בדברי תורה, ולהעלות זיכרונות מלפני עשרות בשנים".
באחד מלילות השבת שאל לפתע רבי איסר זלמן את תלמידו הדגול: "היכן אכלת בשנות לימודיך בישיבה?".
רבי אריה השיב: "בשבתות אכלתי בביתו של פלוני".
"ובשאר ימות השבוע?", הוסיף רבי איסר זלמן וחקר, לשמע התשובה המתחמקת.
בתשובה מנה רבי אריה אחדים מבעלי הבתים שמפיתם אכל.
"ובשאר הימים?", שאל שוב רבי איסר זלמן, אשר עדיין חסרים היו לו ימים כדי להשלים את חשבון השבוע.
שתק רבי אריה ולא ענה.
"מה אכלת בשאר הימים?", חזר רבי איסר זלמן ושאל בשנית.
"האמת היא, שהיו ימים בישיבה שבהם לא אכלתי", נענה לבסוף רבי אריה, ואחר מיהר להוסיף: "אבל ימים אלו היו חביבים עלי יותר מן הימים שבהם היה לי מקום לאכול!"…
מיד לאחר מכן המשיכה השיחה כרגיל. לאחר זמן מה נפרד רבי אריה מעם רבו, שב לביתו, ועלה על יצועו לשנת הלילה.
ופתאום – רחש קל נשמע מאחורי הדלת.
דופקים.
מי בא בשעה שכזאת?! – – –
הדלת נפתחת במהירות המרבית, והתדהמה גוברת.
בפתח עומדת הרבנית בילא הינדא, רעייתו של רבי איסר זלמן, פניה מבוהלות: "אנא רחמו!", היא אומרת, "לראש הישיבה אין מנוחה!".
נחרד רבי אריה, קם ממיטתו וניגש לשמוע מן הרבנית מה הבעיה.
"מוכרח הנך לבוא לדבר עם הרב!", אמרה לו הרבנית בילא הינדא, "הוא איננו מצליח להירגע מכך שהתברר לו, שבשעה שלמדת בישיבתו בסלוצק היו ימים שלמים שבהם לא אכלת…".
מיהר רבי אריה ויצא לבית הרב. הוא מצאו מסתובב לו הנה והנה, כשכולו נרגש ונסער. משהבחין ברבי אריה פתח בקול שבור ואמר: "שלוש שנים למדת בישיבה בסלוצק, אני כיהנתי כראש הישיבה, וכלל לא ידעתי שהיו ימים בהם לא היה לך היכן לאכול. הלא אנכי אחראי לכך, מה אענה ביום הדין, ומה אומר ביום תוכחה?!… אנא סלח לי על זאת!".
נדהם רבי אריה למשמע דבריו של הרבי מסלוצק ואמר: "אך אשמתי היא זאת, שכן היה עלי להודיע על כך להנהלת הישיבה. ומשלא הודעתי, כיצד יכול היה מישהו לדעת על כך?"
הוא הוסיף ודיבר ארוכות עם רבו, ושב והבטיח לו כי אין לו בליבו עליו שום תרעומת או קפידה. רק לאחר מכן נחה דעתו של רבו.
**
בספר 'המשגיח ר' מאיר' מובא מעשה מופלא, המציג את מידותיו המופלאות של רבי מאיר חדש זצ"ל, ואת הכח שהיה בו להעביר על מידותיו.
היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר הוא נתגלגל ובא עם אחד מחבריו לכפר נידח. והנה הגיעה ידיעה שהצבא הגרמני הולך וקרב. רוב תושבי הכפר נבהלו ומיהרו למלט את עצמם על עגלותיהם, ובין כלל התושבים נחפזו אף שני החברים לצאת אל מבואות הכפר, מתוך מטרה לעלות על אחת העגלות.
לפתע נזכר החבר כי שכח את אחד מחפציו בכפר פנימה. הוא מיהר לחזור לחפש את אבדתו, ור' מאיר נותר במקום על מנת לחכות לו.
בזו אחר זו חלפו על פניו עגלות עמוסות אנשים על מטלטליהם. הזמינו אותו להצטרף, אך הוא סרב. כיצד זה יעזוב את חברו בדד? עוד מעט לא יישארו עגלות בכפר, אך החבר טרם חזר, והוא נשאר על עמדו, עומד ומחכה.
סוף סוף נראה החבר מרחוק, עוד רגע והוא כבר מגיע. ברגע זה התקרבה אל החבר עגלה ובה מקום אחד בלבד.
לתדהמתו של ר' מאיר קפץ החבר ועלה על העגלה עם מטלטליו. עוד רגע, והנה חלפה העגלה על פניו של החבר המחכה, בהותירה אחריה ענן אבק, וחבר אחד, נאמן, העומד ומחכה…
איזו תדהמה, איזו אכזבה, איזו תרעומת!
לימים סיפר כי באותו רגע אמר לעצמו: אם יקרה לי מקרה דומה שנית לא אחכה!
אך בו במקום חזר בו: חלילה לי! – נזף בעצמו. וחזר ואמר בלבו: על אף הכל, איני מתחרט על שחיכיתי, היה כדאי! למען עצמי, למען טוהר נפשי, כדאי היה לחכות ולא להשאיר בין לוויה מאחור!
"באותו רגע שמחשבה טהורה זו חלפה בלבי, חשתי שמשהו התשנה בי והייתי לאיש אחר, טוב יותר".
(מתוך 'ומתוק האור' בראשית ג)