ההתדבקות בדרכיו של הקב"ה, עשויה להביא את האדם לשַׁנות את התייחסותו לאנשים אומללים וקשי-יום, בדיוק כפי שהקב"ה עצמו עושה. הבה נשמע דברים מבהילים שאמר מרן הגרא"מ שך זצ"ל באחרית-ימיו, ונלמד גם אנחנו כיצד להתנהג עם האנשים הללו:
בפרשת 'וישלח' (בראשית, פרק ל"ג פסוקים ו'-ז') מגלה לנו התורה, שכאשר יעקב אבינו נפגש עם עשיו, הוא בחר תחילה בשפחות ובילדיהן, דהיינו שהם ייגשו ראשונים לעשיו; המשלחת השניה היתה של לאה וילדיה, "ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו".
וההסבר לסדר זה הוא כפי שרש"י מביא, ש'אחרון אחרון חביב'. ושואלים המפרשים, איך אפשר להפלות בין דם לדם? האם בגלל שהאחד פחות חביב מהשני, מותר להציב אותו במקום יותר מסוכן?
באחרית ימיו אמר מרן הגרא"מ שך זצ"ל פירוש מבהיל. בספר ישעיה (נ"ז ט"ו) נאמר: "כי כה אמר רם ונשא וכו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
דהיינו, שלא כמו שנוהגים אנשים, שכאשר הם רואים אדם שפל-רוח, מתרחקים ממנו ואינם חפצים בקרבתו, השי"ת מתקרב יותר ויותר אל אדם כזה ושוכן בקרבו, ואף משרה את שכינתו עליו.
"זו הסיבה", הסביר מרן ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל, "לחלוקה שעשה יעקב. את השפחות וילדיהן הציב בראשונה, כיון שביזו אותם, והראיה מהפסוק בפרשת וישב (בראשית, ל"ז ב') 'והוא נער את בני בלהה', ומסביר רש"י – 'כלומר רגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן'.
"ואם כן, כיון שהם מבוזים, הרי שהקב"ה יהיה לצידם וישמור עליהם יותר מכל האחרים, ולכן אפשר להציבם במשלחת הראשונה לעשיו. אחר-כך הציב את לאה, כיון שהיא היתה אהובה פחות מרחל, ורק לבסוף את רחל"…
יש בדברים אלה כדי לעודד אנשים שבורי-לב, שיידעו שהשי"ת קרוב אליהם יותר מלאנשים אחרים, וקירבה זו יכולה להביא אותם למצב שבו יוכלו להתפלל בכוונה גדולה יותר, ולבקש מלפניו יתברך שיושיעם ויצילם מהצרה שבה הם מצויים.
עובר לצד השני של המדרכה
כדאי להתעכב קצת על היסוד הנ"ל של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ולהחדירו אל תוך ליבנו. שהרי מי אינו מודע לכך, שמטבעם של בני אדם שהם אינם מחבבים את האנשים האומללים וקְשֵׁי-היום!
כל אחד מעדיף להיות ליד אנשים נחמדים, חייכנים ולבביים. אבל כשהוא נתקל עם מי שאפוף בצרות, הוא מעדיף לעבור לצידה השני של המדרכה. למה? – ככה! כי יותר נעים לדבר עם מי שפניו קורנות מֵאוֹשֶׁר.
ברם, שמחה גדולה צריכה להיות לנו, ביודענו שאצל השי"ת העניינים פועלים בדיוק הפוך. פסוקים רבים מביעים את מידותיו של השי"ת, המחבב דווקא את העני והאומלל, את הדך ואת הנכלם, ואת כל מי שהעולם אינו מאיר לו, לכאורה, את פניו.
גם בסליחות אומרים: "רחמנא דעני לעניי, ענינא" – פירוש, ה' העונה לעניים, תענה לנו; "רחמנא דעני למכיכי רוחא, ענינא" – פירוש, ה' העונה לשפלי-רוח, תענה לנו. למדנו, שאחת ההגדרות המובהקות של בוראנו יתברך ויתעלה היא – שהוא מקשיב לאומללים ולמסכנים.
ברום דרגתו, ומשמי-שמים, כשאינספור מלאכים ושרפים מקיפים אותו, מעדיף השי"ת להביט אל נכאי-היום הללו, ולסייע להם במועקותיהם. ההיפך הגמור, מדרכם של בני אדם. ולכן, דווקא האנשים הללו יכולים למצוא דלת פתוחה אצל השי"ת, יותר מכל אדם אחר.
ולכן, העצה היעוצה שאפשר לייעץ להם היא, לעזוב את כל השתדלנויות המיותרות אצל אנשים אחרים, ולהשתדל לזכות רק לקרבתו של אבינו שבשמים, שייטיב להם ויחלצם מכל צרותיהם ומצוקותיהם – יותר מכל השתדלנים האחרים.
כיון שדיברנו בענין האויבים הקמים עלינו, נציין שהאבסורד הנורא הוא, שיש עוד אנשים המשתעשעים ב'כוחי ועוצם ידי', וכשאירן מאיימת בשיגור פצצות-אטום לארץ ישראל, רח"ל, וגם אנשי-המקצוע יודעים שאסור לזלזל באיומיהם, הם חושבים ואומרים, ש'לנו יש מטוסים יותר טובים, שבכוחם לפגוע בכל פינה באירן, גם בכור האטומי' – – –
כל ילד קטן בחיידר יודע, שלא כך צריכה להיות תגובתו של העם היהודי נגד האיומים המזעזעים הללו! כל ילד הלומד את תורתנו הקדושה, יודע שרק בכוח-התורה, ובכוחם של גדולי התורה – שהבריאה משועבדת להם – נוכל בעזרת השם להתגבר על כל אויבינו הקמים עלינו! זו היתה האמונה שליוותה את עם ישראל במשך כל הדורות!
רחמנות, רחמנות של ממש צריכים לרחם, על כל מי שמסתמך על 'המטוסים החדשים', ומאזין להתרברבותם של 'הממונים על הביטחון' המציגים את פעלוליהם של מטוסי 'אדיר', ומתגאים בכך מול אומות העולם, תוך-כדי השמעת הצהרות של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
עוד זאת. גם אלה שאינם פוקדים בקביעות את בתי המדרשות, שמעו על ענני הכבוד שבצלם חסה העם היהודי. ברם, בניגוד לְמה שמקובל לחשוב שהמדובר במונח שמיימי, שלא ניתן כלל להשגתנו, אנחנו רוצים 'לגלות' שגם בדורנו אפשר 'לייצר' את העננים ששמרו על העם בעת לכתו במדבר, בארץ ציה וצלמוות.
גם בכוחנו-אנו 'לייבא' את השמירה הזו לארץ ישראל, ולהבטיח בכך הגנה לעם היושב בציון, מפני כל הטילים וטילי-הטילים המצויים בידי אויבינו.
כיצד?
את 'סודות הייצור' של ענני הכבוד מצאנו בספר 'שפתי צדיק' הכותב: "חוקי הטבע מאשרים כי האדים היוצאים מפיות שני אנשים אוהבים, מתחברים יחד באוויר. אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, בהשפעתו אהבו כל ישראל איש את רעהו, ומן האדים שעלו מפיות ששים ריבוא בישראל, התחברו יחדיו ונוצרו ענני כבוד בזכות אהרן", עכ"ל.
נתרגם זאת למלים שלנו: כאשר שני רֵעים אהובים נפגשים ומשוחחים יחדיו בחיבה וברעות, יוצאים מפיהם אדים רוחניים, והגם שעיני בשר ודם לא מבחינות בהם כלל – מתחברים האדים הללו יחדיו באוויר ומהם נוצרים ענני הכבוד, שבכוחם לשמור עלינו מכל פגע רע.
יש בדברים אלה כדי להתוות לנו דרך בחיים, ו'מִרְשם' בדוק ומנוסה לחיזוק בעניינים שבין אדם לחברו.
******
"קטונתי מכל החסדים"… (לב יא)
נספר כאן על שאלה מעניינת שהגיעה אלינו: סטודנט לרפואה השתלם ברפואת שיניים, ולמד את כל הפרטים, אבל את התואר הרשמי של 'רופא שיניים' הוא לא יכול היה לקבל, עד שיוכיח בפני הממונים שהוא יודע לעקור שן.
הלה חיפש בנרות אדם שצריך או מוכן שיעקרו לו שן, ולא מצא. והנה, הוא מקבל הודעה מאביו ה'מתחנן' לפניו שיעקור לו אחת משיניו… "אני רוצה שתהיה לך פרנסה, ולכן בוא אליי ותעקור לי שן, וכך תוכל לעבוד כרופא שיניים", אמר האב.
השאלה היתה, האם מותר לעשות זאת לאבא? – אני חשבתי להתיר, כי כל האיסורים שנאמרו באבא, חלים רק כאשר האבא אינו רוצה שיעשו לו זאת, אבל כאן הרי האבא מתחנן!
שאלתי על כך את גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שהתבטא ואמר: "קשה לי להתיר זאת!", וחושבני שכוונתו היא, שיש בכך זלזול כלפי האבא.
הוראה מיוחדת ששמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב, בענין כיבוד הורים
הוראה מיוחדת שמעתי פעם ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בענין כיבוד אב ואם. המדובר היה במקרה שאמא החלה לצעוק באמצע הלילה שאבדו לה השיניים התותבות, ועוררה גם את בנה משנתו על-מנת שיחפש את האבידה…
הבן חיפש וחיפש ולא מצא, ולבסוף נמצאו השיניים במקום כזה, שאף אחד לא יכול היה לחשוב עליו…
בלילה השני החלה שוב האמא לצעוק שנאבדו לה בגדים, ועוררה את בנה. כך בלילה השלישי, וכן הלאה.
הבן לא ידע מה לעשות, ועד היכן הוא מחויב בכיבוד אם.
והנה, גיסי מרן הגר"ח אמר, שכיון שיסודה של מצוות כיבוד הורים הוא הכרת הטוב, שהרי ההורים התאמצו לגדלו ולחנכו, והוא מחויב להשיב להם כגמולם הטוב, צריך אפוא לבדוק עד היכן הם-עצמם היו מתאמצים בחינוכם.
אם גם כאשר הילד היה מעיר את הוריו בלילה, והיה צועק שאבד לו חפץ פלוני, הם היו קמים לילה אחר לילה ומחפשים את האבידה – גם הבן מחויב לעשות זאת להוריו.
כשאמרתי זאת לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אמר שהדבר נכון, רק לפי השיטה הסוברת שמצוות כיבוד הורים היא בין אדם לחברו, דהיינו כנ"ל, מצד הכרת הטוב. אבל מי שסובר שמצוה זו היא חיוב של בין אדם למקום – הרי החיוב כלפי ההורים הוא אינסופי, והבן צריך לעשות כל מה שהם מבקשים.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)