הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
1
מיטב המוחות האנליטיים של חילות המודיעין בעולם עושים הכול כדי לפענח את צפונות הפסיכולוגיה של אויביהם. הבנת המניעים של האויב חשובה לא פחות מהשגת המודיעין של שדה הקרב, משום שקשה מאוד לנצח במלחמה מבלי להכיר לעומק את נפש האויב ואת מניעיה.
מאז פרשת תולדות אנו נתונים במלחמה קיומית, אלא שההתמודדות שלנו איננה עם אויב אלא עם שונא; הלכה עשיו 'שונא' ליעקב, שנאה המלווה אותנו בעקבות של דם ותימרות עשן מאז שירדה לעולם וכנראה עד ביאת המשיח.
כדי להבין את מהותה של השנאה הזאת ולדעת איך מתמודדים מולה, עלינו להבין את ההבדל בין אויב לשונא – וכפי שהסביר רבי משה שפירא זצ"ל; האויב נלחם מפני שהקרבה והמגע עם אויבו מציקים לו, בעוד שהשונא נלחם מפני שהוא מתנגד לעצם הקיום של שנוא נפשו, ולכן גם בלא מגע או קירבה מאיימת הוא יעשה הכול כדי לעקור אותו מן העולם.
2
ההתנגדות של עשיו לעצם קיומו של יעקב היא זאת שהניעה את זרעו לעשות מסעות של מאות ואלפי קילומטרים כדי להשמיד יהודים שמעולם לא פגשו ולא הכירו, רק מפני שעצם קיומם כיהודים הציק להם. לשנאה אין כל הסבר הגיוני ולכן אין לה וגם לעולם לא יהיה לה פתרון הגיוני.
השנאה הזאת יושבת על משוואה המוגדרת בלשון חז"ל – 'כשזה קם זה נופל'. עשיו לא יכול לפגוע בנו כאשר אנו קמים, לכן הוא נלחם בכל כוחו כדי להפיל אותנו רוחנית.
כל הגזירות נגד אורח החיים היהודי – מאז ועד היום – הם ניסיון פגיעה מכוון בעצם קיומנו. לכן התגובה המתבקשת היא חיזוק הקיום שלנו וללא כל יחס ומגע עם הפוגעים בנו. כי אם המשוואה היא 'כשזה קם זה נופל', טעות היא להתעסק ב'זה נופל' של עשיו במקום להתעסק ב'זה קם' שלנו. ואכן לאורך הגלות השקיעו מנהיגי עמנו את מיטב כוחותיהם בחיזוק וביסוס קומתה הרוחנית של האומה ולא פנו להתעסק עם ה'זה נופל' של שונאינו.
3
לפני כעשרים וחמש שנה – על רקע המצב ששרר אז בארץ הקודש – הצביע רבי משה שפירא זצ"ל על דברי רש"י בספר ויקרא (כו, יז) "ורדו בכם שונאיכם – איני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם" והסביר כי קללה נוראה זאת מתארת מצב בו יהודים נוטלים את תפקיד ה'שונא' של עשיו המתנגד לקיומו של יעקב, כשהם רודים ומציקים בהתנגדותם לעצם קיומה של היהדות הנאמנה.
על תקופה זאת מדבר הנביא ישעיהו בנבואה האחרונה: 'אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם' – שונאים מישראל המנדים את אחיהם ועושים הכול כדי להיפטר מנוכחותה של שארית ישראל הנאמנה. בפיתויים ובכוח ינסו לכופף קומתם ולהכריח אותם לשנות אורחות חייהם.
4
אבל מה שהטריד אותו באותם הימים הייתה דווקא התגובה שלנו למלחמה הזאת. השנאה ככל שנאה איננה הגיונית ואינה תלויה בהתנהגותם של השנואים, לכן יהיה זה אווילי לנסות להתייפות כדי להפיס דעתם של השונאים. גם התעסקות עם השונאים עצמם היא מוטעית מיסודה כי מול שנאה המתנגדת לעצם הקיום שלנו עלינו לעסוק רק בהעצמת הקיום וביסוסו.
הוא המשיל זאת לתיאור של חז"ל על אדם שניסה וניסה לרסק בפטיש את עצם הלוז הנצחית עד שהפטיש התנפץ; כשמנסים לרסק את מי שקיומו הנצחי מובטח, את מי שלעולם לא ייפול עד תחתית, סופו של הקיום הזה בהכרח לנפץ את פטיש המרסקים. לכן האחריות המוטלת על כתפי זרע יעקב היא להתעסק אך ורק ב'זה קם' וחלילה לא ב'זה נופל'.
5
אחד משמותיו של היצר הרע הוא 'שונא', משום שההתנגדות שלו היא שנאה השוללת את עצם הקיום שלנו, ומפני כך כל צד טוב שיש באדם אינו נותן לו מנוח עד שירדוף ויפיל אותו.
לכן, אם ניקח את הדברים דלעיל לעולם המעשה, נבין כי המשוואה של 'זה קם זה נופל' נכונה גם במלחמת היצר; במקום להתעסק ב'זה נופל' של עולם הפיתויים והדמיונות שהוא בונה סביב לנו, טוב נעשה אם נתמקד ב'זה קם' – בהעצמת ובניית העולם הפנימי של סיפוק והנאה מחיי הרוח.
הורים ומחנכים המבינים את מהותה של מלחמת היצר, עסוקים בעיקר בנטיעת רגשי קודש בנפש הילד. הם משכילים להטעים לו באהבה את מתיקות התורה, ומעשירים את עולמו הרגשי בחדוות קיום מצוותיה. הם נותנים בידו כלי מלחמה להיות עוסק כל ימי חייו ב'זה קם'.