גשם קצוב ירד בבני ברק, המחנך צעד לעבר ביתו של הרב שטיינמן. הייתה לו שאלה רצינית, כיצד להגיב למקרה מסויים במוסד שלו.
הוא נכנס התיישב שאל, וקיבל תשובה חריגה, לכאורה, שלא ממין השאלה:
מחנך טוב צריך 80% לא לראות!
ואם אני רואה? – שאל המחנך.
אז אל תראה.
ואם בכל זאת ראיתי?
תחשוב שלא ראית!
אבל התלמיד רואה שראיתי, ואם לא אגיב, אולי ילמדו הסובבים, – 'מדשתיק שמע מינה דניחא ליה'.
רעם קולו של הרב שטיינמן. הקול לא היה גבוה, אבל היתה בו החלטיות ותקיפות: אל תהיו כאלו בעלי גאווה, על המחנכים להפסיק לחשוב שהם מנהלים את כל העולם, תנו להם להתמודד!
מחנך השתומם קמעה ושאל: תורה היא וללמוד אני צריך. מה רבינו מתכוון?
רב אהרן-לייב הסביר לו:
העולם עמוס בחיידקים, אדם נדבק כל העת בחיידקים רבים, מדוע אינו נופל למשכב בכל יום עשרה פעמים? כי במקביל הקב"ה ברא בגוף מערכת חיסונית, והיא מתגברת על רוב המחלות, וכאשר החיידק חזק מידי ותקיף אין ברירה, ויש צורך ליטול תרופה, אוי ואבוי לאדם שנזקק על כל חיידק לקחת תרופה.
המשיך לבאר: כמו במחלות הגוף, כך במחלות וחיידקי הנפש. בהתמודדות עם היצרים הרעים, יש יצר הרע, הוא קשה, אבל הקב"ה אינו מעמיד אדם בניסיון שאיננו יכול לעמוד בו, מתנסים, נופלים, מתמודדים ומתרוממים, וככה צומחים, רק כך ניתן לגדול ולצמוח. תפקיד ההורים והמחנכים לתת כלים, ובמצבים מאוד קשים לתת משענת ועצה. לפעמים גם להעמיד במקום. אבל אלו רק תרופות, או חיסונים, לפחות שמונים אחוז צריך הילד והנער להתמודד בכוחות עצמו, אחרת הוא יהיה נכה.
כאשר המחנך יצא מהבית, ירד גשם, הבריקו ברקים ורעמו רעמים, אבל לא הבחין בהם, הוא היה שקוע במחשבותיו, העולם השתנה אצלו בבת אחת. וכיום הוא אחד המחנכים הדגולים.
האם הבעיה של היום היא ה'חוצפה'?
רב אהרן-לייב שב מאסיפה עם מחנכים ואמר לבני ביתו דבר מעניין, יסודי:
בל מקום שאני מגיע כולם מתלוננים שיש היום הרבה חוצפה וזו הבעיה המרכזי: חוצפה. ואני סבור, לעניות דעתי, כי אין חוצפה, אין דבר כזה, ילד הוא לא חצוף! ילד שבא לבית ספרו אינו רוצה להיות רע [ואינו מעוניין להילחם עם ה'מלמד', אלא להתנהג טוב ואיתו ולמצוא חן בעיניו], אולי יש אחד ממיליון, יכול להיות מעשרת אלפים. לא כל מילה שהוא פולט הוא כבר נהיה 'חוצפן' [וגם אם פולט מילים, עדיין הוא רוצה להיות טוב כלפי המלמד] "אז מה קרה אם פלט איזו מילה, וכי אז הוא 'חצוף'? אינו חצוף! לחצו אותו קצת יותר מידי. מה אתה לוחץ אותו?! המילים הללו שפלט, לפעמים החבים מלמדים אותו לענות כ, או שיש לו ביטחון עצמי – שאומר כל מה שחושב, או מחמת שנלחץ יותר מיד".
המשיך ואמר: זאת ועוד אחרת אם מתנהגים עם הילד כמו שצריך, הוא לא חוצפן, אם האב או המחנך רוצה את האמת, לא את עצמו, וכאשר פוגעים בו אינו עושה כל כך עסק מזה, אם הוא כזה, הילדים לא מתחצפים אליו. אינני חושב שמישהו התחצף לחפץ חיים, גם לא הבן שלו – של הח"ח. ולא רק בגלל שהיה 'אדם גדול', אלא בגלל שלא התנהג כמי שרוצה משהו בשביל עצמו אלא רצה את הצלחת הילד בלבד. הרבה פעמים אבא שמוכיח את הילד, לא רוצה טובת הילד, אלא טובת עצמו – "שיהיה לי ילד ממושמע שמכבד אותי בהתנהגותו הנאה". ידוע לי על אנשים (מחנכים) שאף פעם לא היה להם ילד חוצפן, אף פעם! וסיים: בהיותי באמריקה, גם כן התלוננו שהצרה הגדולה היא – חוצפה. אמרתי להם אין כזה דבר – "אין ילד חצוף".
רב אהרן-לייב 'נאה דורש ונאה מקיים'.
תלמיד ישיבת פוניבז' לצעירים היה שובב גדול. באחת הפעמים עשה נזק כספי לישיבה, רב אהרן-לייב הורה כי על פי דין עליו לשלם את הנזק (ועל התלמיד לבוא אליו הביתה עם תשלום הנזק), הבחור הביא את הכסף כמצווה עליו, אבל במטבעות קטנות. דפק בדלת ראש הישיבה ברחוב חזון איש 5, והגיש שקית עם הרבה מטבעות…
רב אהרן-לייב שאל "לא החסרת כלום מהכסף?"
"הבאתי את הסכום במלואו" – השיב. אמר לו "בסדר", וכאילו לא אירע דבר.
לאחר שנים עלתה הצעת שידוך: הבחור המדובר, עם בת מבני משפחתו של רב אהרן-לייב… הבחור היה בחור טוב ומצוין בישיבה הגדולה בה הוא למד. לאחר שנגמר השידוך ל'מזל טוב' נודע להם המקרה הנ"ל, והם שאלו את רב אהרן-לייב מדוע כאשר ביררו אצלו ודיברו איתו על השידוך לא סיפר להם על כך? והגיב בפשטות: זה היה מעשה שובבות ולא צריך להתייחס לכך.
מפי השמועה, כי אותו בחור אמר אז: "ציפיתי שאכעיס אותו כשנתתי לו את המטבעות, אך אותה שתיקה, בעת שלקח ממני את צרור המטבעות ולא התפעל מזה, הוציאה ממני את כוח החוצפה שהיה בי, וזכיתי לעלות במעלות התורה" כיום הוא תלמיד חכם.
דוגמאות מדרכיו עם תלמידיו הצעירים
מרשימת תלמידים מישיבת פוניבז' הקטנה.
א. אינני זוכר שהרב שטיינמן הרים אי פעם את קולו. ההערה החזקה ביותר שנחרטה במוחי, היה זה כשתלמיד שוחח בשיעור עם היושב לצידו, פנה ואמר לו: דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?…
ב. קרה שבעיצומו של השיעור, בחור נתן סטירת לחי מצלצלת ליושב לצידו. רבנו לא הביט לעבר הבחור, השתתק, שתק. שתק. ושתק. והמשיך במסירת השיעור. הסוטר, אמר לימים, כי השקט הממושך טלטל את נפשו כבכף הקלע יותר מעשרים גערות.
ג. הוי עובדה, שני בחורים החלו לריב בידיים ממש באמצע השיעור, רבנו הוריד את ראשו בדממה עד שסיימו את המריבה. כאשר השקט שב למקומו הסב ראשו לצד השני (מהבחורים שרבו) ושאל את היושב שם נו, מי ניצח?… (התלמידים חייכו) והמשיך במסירת השיעור.
ד. פעם אחת הסביר בשיעור פשט בדברי התוספות, קם בחור, וטען כי לכאורה הפשט שונה. מגיד השיעור – הגראי"ל שב ועמד על דעתו, אבל הבחור התעקש והתווכח שוב ושוב. ואז קרה דבר חריג, הרב הרים את קולו: מה אתה רוצה שאני אהיה בכלל 'ארור עושה מלאכת השם רמיה' שאסביר פשט מוטעה?! המדהים ביותר התרחש למחרת, כאשר נכנס לאמירת השיעור היומי פתח בבקשת מחילה מהבחור, באומרו כי התלמיד צודק והפשט כמותו. תלמידים אמרו לימים, כי היה זה השיעור החשוב שלמדנו מרבנו במשך כל השנה.
ה. הוי עובדה שבחור משועמם פירק במשך השיעור את כל חמשת החלונות שהקיפו את החדר, הוא היה עסוק בכך במשך זמן רב. באופן טבעי קשה מאד להתגבר מלכעוס לנוכח ההתעלמות הגמורה של התלמיד מנוכחותו של הרב. אך השיעור התנהל כרגיל על מי מנוחות, עד שהמקשיבים לשיעור לא שמו לב כלל לפעילות ההיא של הבחור, רק שלפתע אמר רבנו משפט מוזר ולא קשור לחומר הנלמד: 'בשבת זה סותר, בהקדש יתכן שזה מעילה'. מכח משפט זה הבחינו המקשיבים בנעשה, צחוק, והשיעור המשיך. וכך הובהר לבחור, שמעשיו מושגחים.
ו. היו מידי פעם כדרכם של צעירים, התגוששויות בין הבחורים לבין צוות ההשגחה. באחת הפעמים נשלחנו לרבנו על ידי הצוות. נכנסו לביתו והוא ביקש: אמרו לי כל אשר בלבבכם על צוות ההנהלה. וכך ישבנו במשך זמן מה, ושפכנו את כל אשר בלבנו. כשסיימנו אמר: תראו 'משגיח' ל'ישיבה קטנה' קשה מאד להשיג, אבל בחורים ואפילו מצוינים ב"ה לא חסר. אם יווצר מצב בו המשגיח יאמר על קבוצת בחורים 'או אני או הם' יעדיף צוות ההנהלה להשאיר את המשגיח על כנו ולהוציא את הבחורים, ואפילו אם טענותיהם צודקות. תדעו כי המצב בו אתם נמצאים לא רחוק מכך, 'היו חכמים'!
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')