התנאי הראשון לחינוך באוירה נעימה הוא סבלנות. אדם חסר סבלנות לעולם לא יוכל להצליח בחינוך ילדים! יש צורך בסבלנות כדי לשמוע את הילדים, כדי להבין אותם, כדי להשפיע עליהם כראוי.
פעם הייתי בחוץ לארץ לצורך דבר מצוה, ובין השאר הפגישו אותי שם עם אדם סוחר נכבד. הוא ישב במשרדו מרווח על כורסתו, ואמר לי: "שמעתי שאתה עוסק בחינוך, אולי תוכל לומר לי את כל תורת החינוך במילה אחת"… בתחילה חשבתי שאולי איני שומע טוב. "אתה באמת רוצה שאומר לך את כל תורת החינוך במילה אחת? זה בלתי אפשרי!" אמרתי. הוא נפנף בידו בקוצר רוח. "אין לי סבלנות. אני רוצה לשמוע, אבל רק במילה אחת!"
ראיתי עם מי יש לי עסק, ואמרתי לו כך: "אבי מורי זצ"ל הוא מראשוני המחנכים בארץ הקודש, ועסק בחינוך עשרות שנים. ממנו שמעתי תמיד, כי המילה הראשונה והאחרונה בחינוך היא 'סבלנות'. ואם אותה אין לך, נותרת בלא כלום…"
כיון ששמע מילים אלו יוצאים מפי, הפטיר כמעט ביאוש: "אם כך, לנו באמריקה אין את זה…"
סיפור זה לא הובא רק כמעשיה נאה בעלמא. זהו כלל אמיתי וחשוב: אם להורה או למלמד אין סבלנות לילדים, אין מקום כלל לדבר על חינוך! רק אם יש סבלנות ניתן לבנות בית שיש בו אוירה נעימה, וכשהילד גדל בצורה חיובית ורגועה, אז ניתן להתחיל לחנכו.
אחד המלמדים הידועים בירושלים היה הרה"צ רבי לייב קורלנסקי זצ"ל. בפעמים הראשונות שנפגשתי עימו כמלמד דרדקי, היה הדבר תמוה בעיני. משום שלא נראה שהיתה לו הכשרה מיוחדת או הבנה יוצאת דופן בנפש האדם. אך המציאות הוכיחה שהוא הצליח בתפקידו מעל ומעבר למשוער, ועם השנים תפס את מקומו כמלמד מוצלח במיוחד ובעל שם.
בעיני ראיתי מעשה שהיה, כאשר ילד אחד מקרובי משפחתי התקשה בקריאה. הוא ידע אמנם את צורת האותיות, אך לא הצליח בשום אופן לצרף אותיות למילים. אביו התייעץ עם הרה"צ רבי ליפא זילברמן זצ"ל, המחנך ידוע מקמניץ, והוא שלחו אל רבי לייב קורלנסקי. בתוך שבוע בלבד הצליח רבי לייב במקום בו נכשלו כל קודמיו, והילד למד לקרוא!
רק כשנפטר רבי לייב לבית עולמו, נודע לי סוד הצלחתו. אחד מבניו סיפר לי שפעם הוא עצמו שאל את רבי לייב כיצד הוא מצליח בחינוך, וזה השיב לו כך: "הדבר פשוט מאד. אני מקפיד להגיע לתלמוד תורה עשר דקות לפני הזמן, יושב בחדר ושותה משהו, אומר תהלים או לומד קצת. על כל פנים, כך אני מתנתק מהלחץ של הרחוב והבית, ומגיע לכיתה עם סבלנות. וכשיש סבלנות – ישנו סייעתא דשמיא למצוא פתרונות …"
הרה"ג יצחק רוזנגרטן שליט"א, מנאמני ביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, סיפר לי מעשה שהוא היה נוכח. באחד הימים ראה הרב שטיינמן אבא שהתיישב ללמוד עם בנו הקטן, אך כיון שהיה לחוץ מאד בזמן ומוקף בכמה טרדות, נהג כלפיו במעט קוצר רוח.
הרב שטיינמן שהיה עד לנעשה, ניגש ואמר לו: "דע שאינך חייב ללמוד עם בנך…" כששאלו הרב רוזנגרטן לפשר דבריו, השיבו מרן: "הש"ך בחושן משפט (סימן שפב) אומר שאב חייב למול את בנו בעצמו, אך הוא יכול לקיים המצוה על ידי שליח. אך כותב הש"ך שאם האב יודע למול ויכול לקיים את המצוה אינו רשאי למנות אחר כשליח למול את בנו. גם המצוה ללמוד עם בנו היא רק באב שיודע, וכעת נמצא אתה במצב כמי שאינו יודע"!
תחילת היום
אף שאמרנו כי כל חינוך חייב לבוא עם סבלנות ואוירה טובה, אין כל הזמנים שווים בדבר. יש זמנים ביום בהם הנעימות היא חובה גמורה, ובה תלוי כל יומו של הילד! אחד מהזמנים הללו הוא שעת ההשכמה בבוקר.
בוקר הוא זמן התחדשות לכל הבריאה, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כל אדם, ילד כמבוגר, מתחיל את היום בכוחות חדשים, ברגשות חדשים ובמצב רוח חדש, ולמתרחש סביבו בדקות הראשונות של היום יש השפעה כבירה על כל צורת הנהגתו במשך כל שעות היום.
נמצא איפוא, שחובת ההורים לדאוג שלכל הפחות בזמן זה תשרור בבית אוירה טובה ונעימה. כמובן, בתוך עמי אנכי יושבת, ויודע שדוקא הבוקר הוא אחד הזמנים הכי לחוצים בבית… כולם ממהרים, ותמיד יש מישהו שעומד לאחר את ההסעה, וילד שאיבד את הנעל, וכן הלאה וכן הלאה… אך אין זה משנה את המציאות; צורת ההנהגה עם הילדים בבוקר משפיעה על כל היום, ולכן יש חשיבות עליונה לרוגע ולשלווה בזמן זה.
הורה חכם שעיניו בראשו, עושה כל שביכולתו על מנת לפתור לכל הפחות חלק מן הלחצים המצויים בבית בבוקר. הוא קם לפני הילדים, משלים את כל הכנותיו האישיות, עושה את המוטל עליו בארגון צרכי הילדים, ורק אז מעיר אותם. ברוגע, בזה אחר זה, עם דיבורים רכים, בלי צעקות ובלי לחץ והיסטריה. מוטב להעיר ילדים עשר דקות לפני הזמן, מאשר לתת להם לישון עוד קצת, ואחר כך לנהל מלחמה כדי שיצאו בזמן.
מענין לענין באותו ענין, נביא דבר נפלא על כח ההשפעה הגדול של תחילת היום. למדנו בגמרא בברכות (נא, א): "אמר רבי ישמעאל בן אלישע, שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים", והראשון שבהם: "אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש".
ה'משנה ברורה' (סימן ד') מביא שטעם דין זה הוא מפני סכנת המזיקין, אך אם כי אין הדבר יוצא מידי פשוטו, שמעתי פעם רמז נאה על כך מהגאון רבי צבי אליאך שליט"א בשם הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת חברון, שאמר כך: "אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש, אלא קום וקח אותו בעצמך, כי סכנה גדולה היא להתחיל את היום בעצלות!…"
'קשות אינם נשמעים'
הארכנו עד עתה בצורך החיוני להעניק לילדים חום ואהבה, ועד כמה חשוב לחנך בנעימות ובאוירה טובה. אך מה עושים כשמתעורר הצורך לבקר את הילדים ולהעיר להם?
התשובה היא חדה וברורה: גם ביקורת, ואולי בעיקר ביקורת, צריכה לבוא מתוך אהבה ונעימות. הסיבה לכך פשוטה מאד – ביקורת מתוך כעס אינה פועלת את פעולתה, ואינה מביאה שום תועלת!
בא וראה מה שכתב על כך בספר 'מנחת שמואל', בשם רבי חיים מוואלז'ין זצ"ל: "ראוי שתדע שכך קיבלתי מרבותי, ובפרט מאדמו"ר רבי חיים מוואלוז'ין זיע"א, שבזמן הזה קשות אינם נשמעים. ומי שאין טבעו לדבר רכות, וממהר לכעוס על עושי עוול, ובפרט כשלא ישמע לו – פטור ממצות תוכחה"!
ליסוד זה יש כמה הסברים, ואחד מהם הוא שהורה או מחנך המבקר מתוך כעס מציב את עצמו ממול הילד, ולא איתו. הילד מרגיש שאינך בצד שלו, שאינך מבין אותו, וכך יורד פלאים הסיכוי שהוא יהיה מוכן לקבל ממך מסר כלשהו.
—
במנין שבבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל, אירע פעם מעשה הממחיש היטב נושא זה. אדם אחד הגיע עם בנו להתפלל, ובאמצע תפילת שמונה עשרה הילד דיבר. האב כעס עליו מאד, ובלי לחשוב פעמיים נתן לו סטירה הגונה.
לאחר שנסתיימה התפילה פנה ה'חזון-איש' לאב, ואמר לו: "לא ידעתי שאתה 'איש חינוך'!…"
הלה התרגש מאוד מן המחמאה ששמע מה'חזון-איש'. אך בעודנו נמצא תחת הרושם של המחמאה, הוסיף ה'חזון איש' לומר לו דברים נוקבים:
"היודע אתה, במעשה שעשית חינכת את בנך לשני דברים; חינכת אותו שאסור לדבר באמצע התפילה, ובנוסף חינכת אותו להיות כעסן. איזה משני אלה השפיע יותר? הדבר השני. ומדוע? כיון שחז"ל לימדונו כי 'גדול שימושה יותר מלימודה'. את זה שאסור לדבר הוא אמנם הבין, אבל הכעס שהרגיש היה בבחינת 'שימושה'"…
ה'חזון איש' בספרו 'אמונה ובטחון' (ד, טז) כותב זאת בפירוש בלשון נוקבת: "וכאשר מיסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו שרואהו משמש במגונות אלו בשעת תוכחתו, וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו".
—
אחד ממאות התלמידים שגדלו בת"ת "עץ חיים" על ברכיו של הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, היה הרב אברהם בהר"ן, מי שנודע ברבות הימים כמחנך דגול. את התמסרותו לחינוך ואת גישתו המקורית לילדים הוא תלה במעשה אחד שאירע עמו בילדותו, בו התגלו חכמתו וטוב ליבו של רבי אריה במלא יפעתם. וכך היה המעשה, כפי ששמעו מפיו נכדו הקרוב רבי בנימין לוין שליט"א:
הילד אברהם התייתם מאביו בעודו לומד ב'עץ חיים', ואת ארוחות הצהריים היה סועד במסעדה שבת"ת. בכל ראש חודש נהגו במסעדה לחלק לתלמידים פודינג שוקולד – מעדן שבתנאי אותם ימים נחשב לדבר נדיר, ובפרט עבור ילד שבא מבית חסר אמצעים.
בפעם הראשונה בה קיבל אברהם פודינג, הוא יצא מכליו מרוב הנאה. לאחר שסיים את מנתו עד הטיפה האחרונה, עלה בו חשק עז לאכול מנה נוספת… יצרו גבר עליו והוא נעמד שוב בתור בכדי לקבל מנה שניה. אך שוד ושבר; האחראי על החלוקה זכר שילד זה כבר היה כאן, ובמקום לקבל מנה מהמעדן הנכסף, קיבל אברהם סטירה חזקה ומצלצלת על פניו…
מתוך כעס, אכזבה ועלבון צורב, בעט אברהם הקטן בתסכול ברגל השולחן שלפניו. אך הוא לא תיאר לעצמו את מה שיקרה בעקבות זאת: השולחן הרעוע נטה על צידו, הסיר הגדול שעמד עליו החליק, וכל תכולתו נשפכה… הפודינג היקר התפשט על הרצפה בכתם גדול וכהה, למראה עיניהם הכלות של הילדים שעדיין עמדו בתור.
הילד המבוהל לא חשב פעמיים. הוא נשא את רגליו וברח מהמקום בריצה, יצא את בנין הת"ת וטס לביתו כשליבו הולם בפראות. הוא הבין שעשה מעשה חמור ביותר, והתחרט בכל ליבו על פחזותו – אך את הנעשה אין להשיב. בראשו קדחו דמיונות אימים על העונש החמור שהוא עתיד לקבל למחרת, ובלילה הוא התהפך בדאגה על יצועו, כשהשינה ממנו והלאה.
לאחר ליל ביעותים, שירך אברהם את רגליו אל הת"ת לאיטו. האם ילקוהו? האם יזרקוהו מהת"ת? הוא כבר השלים עם הגורל הצפוי לו. אולם מה שאירע לאחר מכן עלה על כל דמיון אפשרי. אך הגיע הילד אל הת"ת, הוא נקרא אל חדרו של המנהל, רבי אריה לוין. אברהם גישש את דרכו אל החדר בלב חרד, וכבש את עיניו ברצפה.
רבי אריה נרכן אליו מעם השולחן. "האם נכון הוא ששפכת אתמול את סיר הפודינג?" שאל רכות. הילד שלשונו יבשה מאימה, רק הנהן בראשו כמודה באשמה. "האם תעשה זאת שוב?" אברהם טלטל את ראשו מצד לצד בשלילה מוחלטת, נושא עינים גדולות אל המנהל. אלא מה, בודאי שהוא לא יעשה שנית מעשה כה מטופש!
רבי אריה חייך אל הילד, וחיוכו החם היה כקרן אור של תקוה לנשמתו המבוהלת. "למה באמת עשית את זה?" שאל. אברהם השיב לאט, בשקט ובבושת פנים, וסיפר עד כמה הוא אוהב שוקולד, ואיך ניגש שוב אל התור כדי לקבל פעמיים, ואיך ניפצה הסטירה את תקוותו ובערה על לחיו…
חיוכו של רבי אריה התרחב. הוא התכופף אל הילד ולחש לו כממתיק סוד: "אתה יודע, גם אני אוהב מאד פודינג שוקולד…" ובזאת קם המנהל ממקומו, ניגש אל הארון, והוציא ממנו שתי מנות פודינג. למול עיניו המשתאות של אברהם הוא הציבן על השולחן, והזמינו בחיוך לשבת לאכול…
"מחווה זו", סיפר רבי אברהם בהר"ן עשרות שנים לאחר מכן, "האירה את כל חיי. באותם רגעים קסומים בחברתו של רבי אריה, הבנתי מה גדול כוחו של איש חינוך המבין לנפש הילד, וחשבתי לעצמי שגם אני רוצה להיות כמוהו. זו הסיבה שבגללה התחלתי לעסוק בחינוך!"
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' – וירא)