והאדם שהחזיק את הגמרא הציץ בעיתון
הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל:
סיפר לי חברי שהיה נוסע מבני ברק ללמד בישיבה בקו 54 לתל אביב, והיה יום יום נוסע באוטובוס בשעה 9 בבוקר, ובאותו אוטובוס נוסעים הרבה אנשים שאינו מכירם, וראה אדם שנוסע באוטובוס ויורד בבורסה שהוא עובד שם ובדרך היה מוציא גמרא ולומד. כעבור כמה חודשים, התיישב על ידי אותו אדם שהתבונן בו, אדם שהוציא עיתון וקרא את החדשות של הבוקר, והאדם שהחזיק את הגמרא הציץ בעיתון. ומאז שם לב שמיום ליום האדם הזה שהיה לומד גמרא בדרך, פחות ופחות הסתכל בגמרא, עד שהוא ראה שביום אחד הוא עלה לאוטובוס עם עיתון בידו, ובלי גמרא בידו.
והסיבה לכך היא, שהוא נכנס לעולם העסקים עם חברים ולא שמר על עצמו, ומצד שני רואים אנשים מיליונרים שעוסקים במסחר, ומקפידים ללמוד כמה שעות בכל יום, ובזמן שהם לומדים הם מקפידים מאוד ונעשה כאילו הכל מת, ושומרים על עצמם לקיים את סדר הלימוד והתפילות, ובשעות הללו לא מעניין אותם כלום מהעסקים, ועל זה אנו מתפללים "והרחיקנו", נמצא שמי שמדקדק במצוות, המצוות מגינות עליו, והוא מצליח להחזיק מעמד בכל ניסיון, ונזכה כולנו לקבל שכר גדול מאוד גם בעולם הזה וגם בעולם הבא אמן ואמן.
(מתוך 'גאון יעקב', שלח תשע"ז)
ומה עם צער האישה?
"שמתי לב", העיד המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א,
"להנהגה מיוחדת אצל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל". קורה לא פעם שהוא זקוק לדבר עם איזה תלמיד חכם לצורך כלשהו, פעם כדי לעזור למישהו, ופעם כדי שישפיע מדברותיו בענין כלשהו.
מרובים צרכי עמך, וכדי למשוך בחוטים הקצרים או הרחוקים בקהילות שונות, במוסדות שונים, בישיבות אלו ואחרות, קורה לעיתים מזומנות שיש צורך לזמן אישיות, זו או אחרת, כדי ללבן ביחד איתה דרכי פעולה, או כדי לבקשם להיות המבצעים.
אולם למרות הנחיצות נמנע מרן ראש הישיבה בענוותנותו הרבה לזמן אליו תלמידי חכמים.
סבך הענינים ממתין לא פעם להזדמנות שראש הישיבה יפגוש באופן טבעי את האישים הנחוצים לצורך הסדרת הענין: את תלמיד חכם פלוני אמור הוא לפגוש בחופה של פלוני, אחר בא מפעם לפעם לתפילת מעריב בביתו, אז כאשר יזדמנו לפונדק אחד ימצא הזמן ללבן את הדברים.
"מבשרי אחזה", העיד המשגיח הגר"ד סגל, ארע שבני ביתו של מרן חשו כי ראש הישיבה זקוק לשוחח עם הגר"ד סגל, ועל דעת עצמם בקשו ממנו שיבוא למעונו.
ואולם משנוכח ראש הישיבה שהגר"ד סגל הגיע למעונו ביזמת בני ביתו הקפיד על כך ואמר: "למה קראתם לו? מי אני שאקרא לו…"?
ומה עם צער האישה?
תקומה היתה לה לעיר הצרפתית ליאון, זכתה העיר לביקורו של מרן ראש הישיבה. היה זה בעת יצא ראש הישיבה למסע חיזוק בגולה. לוח הזמנים היה צפוף, במעט ימים בקשו להטעים את מירב הקהילות והמוסדות שניתן, באור תורתו. סדר היום היה עמוס לעייפה, מתוכנן ומדוקדק בקפידה רבה: בשעה זו – בישיבה פלונית, משם – אל תלמוד תורה, משם – אל בית כנסת, משם – לעיר אחרת…
הרבנים המתלווים, אף שהיו צעירים ממרן, התקשו להבין איך עומדים בעומס מאורעות שכזה, כשבין שיעור לשיעור ובין שיחת חיזוק למשנה, יש לעבור כברת דרך ארוכה בנסיעה ממושכת.
בהגיע מרן ראש הישיבה לעיר ליאון, מדובר היה על פי המתוכנן כי ראש הישיבה יסור לביתו של הרב טובול לסעוד פת שחרית, מיותר לציין איזו תכונה הורגשה בבית הרב טובול.
בהתרגשות רבה הכינו בני הבית ארוחת בוקר ראויה ומכובדת מתוך שימת לב מרבית לכל פרט. אמנם לעת בוקר התברר, כי אם יסור ראש הישיבה אל בית הרב טובול לסעוד בביתו, הוא עלול לאחר את המטוס.
הודיעו איפה בני הבית והנלווים אליו לרב טובול, כי עקב איחור בלוח הזמנים לא יוכל ראש הישיבה להגיע אל ביתו. ניתן לשער עד כמה היתה האכזבה גדולה. הרב טובול ניסה לשדלם אך לא היה בידם פתרון כיצד אפשר לקיים את שניהם: גם לבוא לביתו, וגם לא להפסיד את הטיסה.
ממשמע מרן ראש הישיבה כי הביקור בביתו של הרב טובול התבטל, פנה אל מקורבו ונאמנו הגאון רבי יצחק לוינשטין זצ"ל ואמר: "ומה עם צער האישה שטרחה והכינה? נעלה לחמש דקות. צודק הרב טובול בהפצרותיו, הן אשתו טרחה ואי אפשר לאכזבה".
אחר ביקור קצרצר נסעה המשלחת אל שדה התעופה. ובסיעתא דשמיא הם הגיעו בעוד מועד למטוס ובלי לגרום עגמת נפש לאי מי.
(מתוך 'גדול בקרבך' עובדות והנהגות מרבינו הגראי"ל שטינמן זצוק"ל)
הנהגה שראה אצל הגרב"צ פלמן זצ"ל, בעת שלמד עימו חברותא
מספר הגר"ש זיאת שליט"א:, על הנהגה שראה אצל הגרב"צ פלמן זצ"ל, בעת שלמד עימו חברותא במשך כמה שנים בכולל.
הרבה פעמים בעת שהיה נכנס עני כדי לאסוף כסף באמצע היום, והגרב"צ רצה לתת לו כמה פרוטות לצדקה, הרי אם בדיוק באותה העת לא היה לו בכיסו כסף, היה מבקש מהרב זיאת שילווה לו שקל או חצי שקל – כפי העניין, בכדי לתתו לאותו עני. ובסוף החודש היה פותח פנקס מיוחד שהיה לו בכיסו, ששם כתב במשך החודש את כל החובות הקטנים, והיה פורעם לבעליהם.
ובפנקס הזה היה כתוב אפילו חוב של אגורה אחת בלבד (ולפי אותם ימים שאגורה היתה עדיין מטבע עוברת לסוחר), וכשהבחין בכך הרב זיאת התפלא מאוד, הרי אדם שמלווים ממנו סכום כה זעום, הוא בדרך כלל מוחל על החוב הזה, ואינו מצפה כלל שישיבו לו את המעות הללו, ומדוע צריך כל כך לדקדק ולכתוב את החובות הללו בפנקס, הרי גם אם ישכח את אותו חוב הדרך הוא שהבעלים מוחלים על כך.
ופעם אחת בעת שהשיב לו הגרב"צ את אותם פרוטות זעומות שלקח ממנו, שאלו הרב זיאת "מדוע הרב מחזיר את הפרוטות הללו, הרי אף אחד אינו מקפיד להחזיר כאלו סכומים?".
השיב לו הגרב"צ, "דע לך, שבספר חסידים כתוב שאם אדם מאכיל את בניו דבר שיש בו סרך של גזל, הבנים לא מצליחים, יכול להיות אדם שיש לו בן צדיק, ופתאום לא מבינים מה קרה לו, מדוע הוא הפסיק להצליח. והתשובה לכך היא מחמת שהממון שהאב מאכילו הוא ממון שיש בו חשש גזל. לכן צריך להיות מאוד מאוד זהיר בכל פרוטה ופרוטה שלא יהיה בה שום חשש גזל, ולדייק ולכתוב כל חוב אפילו של אגורה בכדי לפורעה כדת וכדין".
(מתוך 'שלמים מציון'-, שלח תשע"ז)
ואז פנה אלי ה"חזון איש" ואמר: אתה צריך ללמוד תורה
הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל : זכיתי להיות מקורב ל"חזון איש" זצ"ל ולהיות בקרבתו כעשר שנים, מגיל שש וחצי עד שש-עשרה וחצי.
בפעם הראשונה שהגעתי אליו עם אבי זצ"ל, הוא שם לב אלי באופן מיוחד והאיר לי פנים. הייתי לבוש כמו כל בני גילי – חולצה בעלת שרוולים קצרים ומכנסים קצרים. ואז פנה אלי ה"חזון איש" ואמר: "אתה צריך ללמוד תורה, ותורה לומדים בטהרה. אם תגע בידיים מעל למרפק, שזהו מהמקומות המכוסים, תצטרך ליטול ידים, וכן אם תגע ברגלים תצטרך ליטול ידיים. לכן אני מייעץ לך ללבוש חולצות בעלות שרוול ארוך או שלושת-רבעי, ומכנסים ארוכים.
בתקופה ההיא היה זה נסיון גדול מאד, משום שאף ילד לא התלבש כך.
אבל אני שמעתי בקולו וביקשתי מהורי שיחליפו לי את החולצות והמכנסים. למחרת כשהגעתי לבית הספר, נעמדו סביבי שלושה מעגלים של ילדים ושרו לי שיר שאני זוכר אותו עד היום. מי שהולך עם מכנסים ארוכות הוא נחשב ל'אבא'לה', אז הם שרו: "אבא'לה קטן הלך לגן, הגן סגור ואבא'לה פטור". ואם אני זוכר את השיר עד היום, סימן שהדבר עשה עלי רושם… ובכל זאת לא נכנעתי ליחס המזלזל של הילדים ונשארתי להיות דבוק ב"חזון איש" ובהוראותיו.
בעיני ראיתי ובלבי חשתי, איך היה ה"חזון איש" חושב עלי ודואג לי, ואיך היה רואה כל פסיעה שלי. כל אימת שעמדתי בפני נסיונות, חשתי שהוא נותן לי גב. ממש בבחינת "ורבקה שומעת", עם רוח הקודש שהיתה לה. ילדיה תמיד היו נמצאים בראש מעייניה, וכל פסיק קטן ממעשיהם היא שומעת.
והנה בהמשך (שם, מב) כתוב: "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול" ומפרש רש"י: "ברוח הקדש הוגד לה מה שעשיו מהרהר בלבו". כשיש מצב שעשיו בנה רוצה להרוג – כאן כבר אין את "ורבקה שומעת" אלא צריך להיות "ויגד לרבקה"! משמים מודיעים לה על כך בפירוש.
(מתוך 'אריה שאג')