רבי אריאל סולי שיבדלחט"א, אברך מתלמידי רבינו מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל בעבר, נכנס לבית שברחוב וילקומירר, ורבינו שמח לקראתו: "טוב שבאת, בעיר יבנה נסגר בית ספר, לך ותפתח אותו" – הורה לו.
הרב סולי, שעסק כבר בפעילות למען בתי ספר התורניים בערי הפריפריה, והיה מעורה באותו מקרה, היסס: "הרי יש עליו צו סגירה ממשרד החינוך, ובנוסף גם צו משטרתי…". אולם רבינו מעודדו ומחזקו: "אל תחשוש! לך ותפתח… עוד ייצאו משם תלמידי חכמים".
מספר הרב סולי: "סמוך ובטוח בהוראת רבינו, פתחנו את בית הספר, וראינו ניסים גלויים לכל אורך הדרך – הן בעצם פתיחתו, הן בתפקודו ובהחזקתו השוטפת. בהוראתו עשינו כל מה שנצרך לטובת חינוך התלמידים מבלי לחשב חשבונות של חוסר תקציב, וכל פעם שנקלעתי למצב שלא היה לי כסף להחזיק את פעילות בית הספר, הייתי נכנס אל הקודש פנימה, מציג לפני רבינו את המצב ומקבל הוראה מה לעשות. לפעמים הורה לא להתייאש והיה מברך שיגיע כסף, ולפעמים הורה לנסוע לחו"ל, תמיד עשינו כהוראותיו מבלי לזוז ימין או שמאל, וראינו ישועות נפלאות.
"באחד הימים נקלענו למצב קשה, היה חסרון גדול בתקציב ולא ידעתי מהיכן נוכל להשיג את התקציב החסר. התקשרתי לנאמן ביתו של רבינו, נכדו הרב יוסף שלמה קורלנסקי, וביקשתי שיציג בפני רבינו את הנתונים כדרכי, וישאל מה עושים.
"רבינו השיב: 'תאמר לו, הרי יש לו תורמים בפנמה שמכירים ומוקירים אותו, שיסע לשם, ובעזרת השם יהיה לו סייעתא דשמיא לחזור מרוצה'.
"נדהמתי מתשובת רבינו, היות והיה זה בחודש אלול, ובחודש תמוז שלפני כן הייתי בפנמה, ורבינו ידע גם ידע על נסיעתי בחודש תמוז, ואיך אחזור ואסע שוב לשם. העזתי פני וביקשתי שישאל שוב את רבינו: היות שהייתי שם לפני חודשיים, והנדיבים נתנו לי בעין יפה, למה שישובו ויתנו כעת שוב, ויותר מכך זה יכול גם להזיק לי ליעד, כי הנדיבים מאוד לא אוהבים שחוזרים ומבקשים מהם אחרי תקופה קצרה שוב, זה יעשה עליהם רושם לא טוב. אולם רבינו חזר על דבריו: 'שיסע, והקב"ה יעזור שיחזור מרוצה'.
"דרכי היתה בכל פעם כשעמדתי לנסוע לחו"ל, שאלתי את פי רבינו לכמה זמן לנסוע, ורבינו היה מורה כל פעם תשובה אחרת. פעמים אמר שיהיה מספיק שבוע, ולפעמים אמר כשבועיים. גם הפעם רציתי לשאול, אולם היתה לי בעיה נוספת, היה זה ביום שני בשלהי חודש אלול, וביום שני שאחריו כבר יחול ראש השנה, הנסיעה עצמה אורכת יום שלם, ואם כן למה אסע, הרי חייב אני לחזור לראש השנה ולא אספיק לעשות כלום.
אולם רבינו השיב: 'יכול הוא לנסוע מחר יום שלישי ויהיה לו את יום רביעי חמישי ושישי, ובמוצאי שבת ייצא משם חזרה לארץ ויגיע לפני ראש השנה, ובעזה"י יהיה לו הצלחה'. פניתי מיד לחברת הנסיעות. בתחילה אמרו לי שאין להשיג כרטיסים בימים הקרובים, אך התעקשתי והסכמתי לשלם עבור כרטיס יקר במחלקת עסקים, ובלבד לקיים דברי רבינו.
"בפנמה, ציבור היהודים שומרי התורה ומצוות מאוגדים בקהילת 'שבט אחים'. באותם ימים היה זה עוד בחיי רב הקהילה הנערץ רבי ציון לוי, אשר הנהיג את הקהילה ברמה, וכל אנשי הקהילה סרו למרותו בכל ענייניהם, וגם בחלוקת כספי הצדקות היו נועצים ועושים הכל על פיו.
"בתחילה הביע רבי בן ציון את פליאתו למה הגעתי כעת, כחודשיים אחרי שהייתי כאן. שחתי לו את הוראת רבינו, הוא שמע ואמר שיראה מה שייך לעשות, ואכן הוא דיבר בענייני עם נשיא הקהילה, ולמחרת הודיע לי שאלך למשפחה פלונית שדיבר איתם, שיתרמו עלות הנצחה של כיתת לימוד בבית הספר.
"עשיתי כדבריו, הלכתי לפגישה עם משפחת הנדיבים שציין, אולם להפתעתי הם השיבו פני ריקם ויצאתי ממש בבושת פנים. היה זה דבר חריג, כי על פי רוב לאחר שרב הקהילה דיבר, היו הגבירים עושים כדבריו, וכאן לפתע סרבו לתת. ידעתי שאין לי מה להמשיך לעשות, ללכת לגבירים פשוט התביישתי, מה אומר להם ובאיזו טענה אבוא כעת לבקש שוב עזרתם. חשבתי בליבי שאת מאמר רבינו עשיתי בעצם נסיעתי.
"למחרת, היה זה כבר יום חמישי, מכיוון שלא היה לי מה לעשות הלכתי ללמוד בכולל של הקהילה. והנה במבואה ליד הכניסה לכולל, פוגש אני את אחד הנדיבים מבני הקהילה, הלה היה תורם לי מדי שנה מאה דולר בלבד, מעולם לא הצלחתי להוציא ממנו תרומה ראויה לשמה, אך היתה לנו היכרות וידידות.
"בראותו אותי קיבל את פני בשמחה, אולם תמה ושאל: מה אתה עושה כאן, הרי רק לפני שבועות מספר היית כאן. סיפרתי לו דברים כהווייתן, ואמרתי לו שאת מצות רבינו עשיתי ובאתי, אך אין לי העזה לפנות שוב לנדיבים, ולכך אני בינתיים יושב בכולל ולומד.
"הלה שמע את הדברים, ראיתי שהוא מהרהר, ולפתע אומר לי: תמתין כאן רגע, אני ניגש לרכבי, שם נמצאים הצ'קים. לאחר מספר רגעים הוא חוזר ומגיש לי צק חתום… כשראיתי את הסכום שרשם, עמדתי כולי נפעם מהתרגשות, היה זה סכום עתק שמעולם לא קיבלתי כמוהו. הרגשתי שאני מתמוטט מהתרגשות איך נגלה לפני כזה נס, ונתקיימה ברכת רבינו במלואה שאחזור לארץ שמח.
*
"אולם לא די בזה. אחרי שזכיתי לכזו הארת פנים, אמרתי בלבי: אולי ננסה עוד. היה שם עשיר גדול, מהגדולים שבנדיבי פנמה, שהכרתיו ואפילו היינו ידידים, אך עד אז לא הצלחתי לקבל ממנו תרומה לבית הספר. וחשבתי שאולי הפעם, בכח הסייעתא דשמיא שיש לי מברכת רבינו, אצליח.
"נסעתי למשרדו של העשיר אולם הוא לא היה במשרד. השארתי הודעה שימסרו לו שבאתי לבקרו לדרוש בשלומו ולאחל לו שנה טובה. לאחר כמה שעות הוא חוזר אלי בטלפון ומתעניין בשלומי, ושואל לשם מה באתי לפנמה שוב. סיפרתי לו את המצב בבית הספר, ואמרתי לו שבציווי של רבינו באתי לנסות להציל את קיום בית הספר.
"לא היה נראה שהוא מתרגש מהדברים. הוא שאל מתי אני חוזר לארץ, אמרתי לו שבמוצאי שבת. 'אם כך', אמר, 'כבר לא ייצא לנו להיפגש, שיהיה לך בהצלחה ונסיעה טובה'. ובזה סיימנו. הבנתי שלא הצלחתי איתו גם הפעם, אך המשכתי לנסות אצל נדיבים אחרים מעט, ואכן קיבלתי עוד כמה תרומות, ובמוצאי שבת נסעתי חזרה לארץ מרוצה ושמח.
"בצום גדליה הגעתי לביתו של רבינו כדי להודות לו על הניסים שפעל עבורי. היה זה לעת סיום הצום, רבינו שמח לקראתי והזמין אותי לתפילת מעריב שהתקיימה בביתו, ולשבירת הצום לאחר מעריב. נשארתי, ואחרי מעריב ביקש שאכנס איתו למטבח ודאג שיכבדו אותי במאפה ושתיה.
"סיפרתי לפניו בשמחה מה שהיה בפנמה. ואחר כך הוספתי לשאול: הנה בעל משפחה ברוכה אני וזקוק אני לפרנסת ביתי, ואני משקיע כל זמני בקיום בית הספר, שמא אוכל לקחת אחוזים מהתרומות שאני אוסף? הוספתי לומר, שהרבה ממנהלי המוסדות לוקחים אחוזים מהתרומות, ואני איני מבקש אחוזים גבוהים לצרכי פרנסתי.
"רבינו הגיב מיד כי אין דעתו נוחה כלל וכלל מלקיחת אחוזים מתרומות הנדיבים, אין זו הדרך הישרה. 'יכול אתה לקחת משכורת חודשית קבועה, אך לא אחוזים', אמר, והוסיף: 'דע לך, אם אכן תנהג כך ולא תיקח אחוזים מהתרומות רק משכורת נורמלית כמקובל למנהלים המועסקים במוסדות חינוך, אני אומר לך שתהיה לך הצלחה רבה. ואז פנה ושאל האם אני מקבל את דבריו ומסכים עמם, ועניתי כי כמו תמיד את הוראותיו אני מקיים מבלי לנטות ימין ושמאל. רבינו חזר ואמר: 'אם כך יהיה לך הצלחה מרובה'.
"למחרת, בהפתעה גמורה, אני מקבל הודעה מאותו גביר שניסיתי לפגוש וששוחחתי עמו בטלפון אך לא יצא כלום משיחתנו – שהוא שולח לי תרומה של עשרות אלפי דולר…! הנה מיד שקיבלתי על עצמי לעשות כרצון רבינו, נתקיימה ברכתו ושוב זכיתי להצלחה גדולה.
"יצוין, שמאז כבר עברו שנים, ומדי שנה אני מבקר בפנמה ומנסה להתרים את הנדיבים שם, אך מגביר זה לא שבתי לקבל עוד, והיתה זו הפעם היחידה שלפתע שלח סכום גדול כזה.
עוד הורה לי רבינו: 'ככל שתלמד אתה בעצמך יותר, כך תהיה לך יותר סייעתא דשמיא בניהול בית הספר'. וכשנכנסתי עם ילדיי להתברך, ענה רבינו: 'כל מי שדואג לילדי ישראל, הקב"ה ידאג לילדים שלו'. עם זאת הורה לי, שבנסיעותי לחוץ לארץ למען בית הספר, אקפיד לא להעדר מהבית יותר משבת אחת – 'הילדים צריכים לראות את אבא'.
"גם הורה לי רבינו, שלא אסע להתרים, אלא למקומות בהם תהיה לי גם אפשרות למסור שיעורים – 'וכי יפלא מהשם דבר, להביא אליך את הכסף? מה שהקב"ה גזר שתיסע למקומות נידחים, הוא רק כדי לקרב ולהשפיע על אחינו בני ישראל'".
(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה', הובא בגיליון 'כולנו יודעי שמך')