"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר… וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט ב-ז)
נורא הוא ביאורו של מרנא הגאון רבי חיים מוואלז'ין זי"ע על פסוקים אלו, ועל פיו הפסוקים נסובים על ענין הגלות ועצתו של יעקב אבינו להיגאל ממנו בב"א:
"וַיַּרְא יעקב אבינו וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" – שהרי עשיו נקרא 'איש שדה', כי אין רשות לקליפות להיות כלל במקום יישוב, אלא שאנו בעוונותינו הרבים מגביהים ומעלים אותם ממקומם להתגבר עלינו, אף במקום יישוב. ו'באר' הלא היא השכינה הקדושה הנקראת 'באר מים חיים', וזהו שראה יעקב אבינו שה'באר', כביכול השכינה הקדושה, תשרה ב'שדה' היינו בגלות תחת שלטונו של הס"מ – שרו של עשיו.
"וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן" – הם עם ישראל המחולקים לשלושה עדרים, כהנים, לווים וישראלים, "רֹבְצִים עָלֶיהָ" – ר"ל שהם בשפלות ובבזוי תחת יד עמלק.
ועתה בא לומר, שאף בגלות היו ישראל יכולים לזכות בתמצית מן השפע היורד לאומות העולם, וזהו שאמר הכתוב "כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא" – היינו בגלות, "יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים" – עם ישראל, אלא ש"הָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר" – היינו היצר הרע הנקרא 'אבן נגף', שאנו מגדילים אותו בחטאינו, הוא נמצא ע"פ הבאר ורוצה לעכב שלא יבוא על ישראל מן השפע הזה כלל.
"וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים" – וכשרואים ישראל עם קדושים שמתקרב ובא יום הדין הנורא, הוא ראש השנה, מתאספים בבתי כנסיות לבקש ולהתחנן על נפשם לפני המלך ברוך הוא. ואם אכן היתה עיקר כוונתם בתפילתם, באמת ובלב שלם, רק על גלות השכינה, בוודאי היו מסירים ה'אבן נגף' לגמרי, אלא שכל מגמתם בתפילתם הוא רק על דאגת פרנסתם ושאר הצרות הבאות עליהם יום יום, וזהו שאמר הכתוב "וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ" – היינו שהם גוללים את האבן, הוא היצר הרע, רק מעט מעל פי הבאר, כדי להשקות את צאנם, ותיכף ומיד משיבים את האבן למקומה.
וכאשר ראה יעקב אבינו את כל העתיד הזה ברוח קדשו, התחיל לקונן ולומר: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל" – כוחו של ה'יום', הוא הס"מ הנקרא 'יום מהומה ומבוכה', גדול מאוד, "לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה" – עדיין לא הגיע זמן גאולת ישראל להיגאל בגאולה שלמה.
עצת יעקב אבינו להינצל מאורך הגלות: "הַשְׁקוּ הַצֹּאן" – התעסקו בתורה שנמשלה למים, "וּלְכוּ רְעוּ" – גמלו חסדים איש לרעהו, ואז יהיה יצרכם מסור בידכם, ותזכו לגאולה שלמה.
***
פירושו המופלא של רבי חיים מוואלז'ין, משתלב היטב עם דבריו של מחולל והוגה רעיון 'הדף היומי', הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בסיום המחזור הראשון של הדף היומי, ט"ו בשבט תרצ"א: "'הדרן עלך תינוקת וסליקא לך מסכת נדה', שנים רבות שכלל ישראל עסוקים במסכת 'נדה', היא הגלות האיומה, כמאמר הכתוב 'היתה ירושלים לנדה'. והעצה היעוצה להינצל מן הגלות היא 'הדרן עלך תינוקת', להרבות ולהגדיל לימד התורה בקרב התינוקות, דור העתיד, ובכך להשיבם אל אבינו שבשמיים".
***
כ"ק האדמו"ר מסקולען, הרה"צ רבי אליעזר זוסיא פורטוגל זצ"ל, נודע בכינויו 'אבי היתומים', תואר לו זכה בזכות מעשיו הכבירים למען יתומי המלחמה הארורה. אך לא רק לגשמיותם, למזונם ומחייתם דאג הרבי מסקולען, אלא אף לרוחניותם. הוא עמד כחומה בצורה, אל מול הארגונים ששמו למטרה להעביר את הילדים המסכנים הללו על דתם. הוא עשה הכל כדי להביא אותם תחת חסותו, תחת כנפי שכינה, במקום שיילכו חלילה אל הקיבוצים החילונים, ולמוסדות הכפירה שפתחו עבורם.
הסיפור הבא יעיד על הקשר המיוחד שנרקם בין היתומים לבין האדמו"ר, קשר שגם אם התנתק ברבות הימים, תזכורת קלה והוא שב להתחבר…
נמל התעופה מלא מפה לפה. חסידים, אוהדים ותלמידים רבים שזכו להסתופף תחת כנפי הרבי, והנה הרבי נכנס לאולם המכס, ולפתע ניגש אליו שוטר מכס, נופל על צווארי הרבי, מחבקו ומנשקו, וכשדמעות קלות נגרות מעיניו הוא זועק: "טאטע… טאטע…" – [אבא… אבא…]
הרבי מביט בשוטר, והוא ממשיך: "הרבי לא זוכר אותי…?! אני יחיאל שפירא… זה אני שהרבי הבריח אותי לארץ ישראל…".
הרבי נזכר, החזיר לו מבט אוהב ואמר בתחנונים: "בני יקירי, תבטיח לי שתשמור שבת!!".
שקט… היה לו קשה ליחיאל שפירא להבטיח… אך לאחר הפצרה נוספת, בסערת הרגשות בה היה מצוי יחיאל, הוא הבטיח…
למוסדותיו קרא הרבי מסקולען 'חסד לאברהם', והסביר: ידוע בשם צדיקים קדמונים שהגאולה העתידה תהיה בזכות מידת החסד, כמידתו של אברהם אבינו, לכן אמר לו הקב"ה: "היה ברכה", ופירש"י: "בך חותמין", היינו שחתימת הגלות תהיה בזכות ריבוי מצוות החסד שיעשו בני אברהם אבינו.
***
יהודי ביקש לללות מגמ"ח סכום כסף. בעל הגמ"ח שלא הכירו, נגש לת"ח חשוב בבני ברק, ושאל אודות מהימנותו של המבקש. הלה השיב לו כי אדם נאמן הוא, וראוי לסמוך עליו שיחזיר את החוב בזמן.
עברו כמה שבועות מתאריך הפירעון, והלווה לא שילם. ניגש בעל הגמ"ח אל אותו ת"ח ממליץ, והתלונן לפניו שהלווה שלדבריו נאמן הוא, מתמהמה מלשלם את החוב. הוא לא השיב דבר, הוציא מכיסו את מלוא סכום ההלוואה ושילם לבעל הגמ"ח.
אחר כמה ימים, הגיע הלווה אל בעל הגמ"ח ושילם את החוב, תוך שהוא מתנצל כי שכב בבית החולים בעקבות התקף לב, ועל כן נבצר ממנו לבוא לשלם את החוב…
או אז הבין בעל הגמ"ח כי הת"ח הממליץ, איש אציל ובעל מידות הוא, שבהכירו את הלווה, ידע שיש סיבה טובה לכך שאינו משלם, וע"כ עשה זאת במקומו…
כאשר מרן שר התורה, הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שמע את הסיפור, הגיב: "בזכות מעשים אלו ראויים ישראל לגאולה…".