מאת: הרב שמעון טיקוצקי
"אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה" (כח, כ)
רחובותיה של 'בורו פארק' החרדית עוד לפותים היו בחשכת הליל. השעה הייתה חמש וחצי לפנות בוקר, רוח קרירה נשבה בשדרות ה'אווניו' הממוספרות, סנאים גמישים קיפצו בכל פינה, על חוטי החשמל וצמרות העצים. מאחד הבתים יצא יהודי חסידי, נושא בידיו טלית ותפילין, ונעמד בחזית הבית.
עמידתו הדרוכה ומבטיו השלוחים למרחוק, סיפרו, ללא מילים, שהוא מצפה למישהו. מצפה בקוצר רוח.
רק אתמול נחת האיש, ה"ה הרב ר' הערשיל ברקוביץ שליט"א, תושב אשדוד שבארץ ישראל, בארצות הברית. לא מכבר באה בתו שתחי' בקשרי שידוכין וכעת, כפי שנוהגים לא מעט יהודים רבים וטובים, הוא הגיע לארצות הברית כדי לגייס, בעזרת נדיבי עם, את האמצעים הדרושים להוצאות החתונה.
אמש, מיד לאחר נחיתתו, הוא סיכם עם ה'דרייווער', הנהג המיוחד, שיאסוף אותו מאכסנייתו בשעה חמש וחצי לפנות בוקר ויסיע אותו ל'ויליאמסבורג', עיר ואם בישראל, כדי להספיק לגשת ליהודים משכימי קום ולהתרים אותם.
אין זה סוד כי מתפללי המניינים הראשונים, דווקא המוקדמים ביותר, הם לרוב יהודים בעלי הון שמקדימים להתפלל בטרם נפתח יום העסקים. כדי לפגוש אותם עליך להגיע בשעה מוקדמת לבית הכנסת, לאחר מכן אין כמעט סיכוי 'לתפוס' אותם, הם עסוקים עד למעלה מראש במשרדיהם.
השעה כבר הייתה חמש שלושים וחמש, תחושה מוזרה הזדחלה לליבו של ר' הערשיל. רכבים אמריקאיים חצו את הרחוב בנונשלנטיות, מוסיקה כלשהי זמזמה מאי שם, אבל הרכב לו הוא מצפה כלל לא נראה באופק. היד נשלחת ספונטנית לכיס החליפה, שולפת את מכשיר הטלפון הסלולרי, מחייגת אל ה'דרייווער'.
החיוגים נתקלים במשיבון קולי, באידיש – אנגלית ערנית להפליא שמעידה, למרבה האירוניה, שהדובר, ה'דרייווער', דווקא שקוע כעת בשינה מתוקה.
ר' הערשיל נושך את שפתיו. כל דקה יקרה, ה'מונה' מתקתק.
הוא הרי לא הגיע לכאן כדי לאכול גלידה אמריקאית, יש לו מטרה, יעד ברור. יש לו תכנית בנויה ומהודקת היטב לבוקר הזה, כל דקה קריטית. כשמחוגי השעון מתקרבים לשש בבוקר מבין ר' הערשיל כי 'פארפאל'ן', אין מה לעשות, את הבוקר הזה ב'ויליאמסבורג' הוא כבר הפסיד, שוב לא ניסה להשיג את ה'דרייווער'.
אדם אחר היה אולי מתמלא זעם ורגש שלילי כלפי ה'דרייווער', אבל ר' הערשיל דנן רוח אחרת הייתה עמו.
הוא פסע לאחד מבתי הכנסת הסמוכים, שם אחזו כעת בתחילת 'שחרית', שלף מארון הספרים ספר תהלים, התיישב על אחד הספסלים והחל לקרוא מתוכו פרקי תהלים מעומק לב.
***
טפיחת כתף הניעה פתאום את כריות חליפתו, הוא הרים את עיניו וגילה מולו יהודי אמריקאי בגיל העמידה, זוג עיניים חמות וחכמות, זקן מאפיר ופאות מסולסלות. האיש הלא מוכר קלט מיד שר' הערשיל אינו יהודי מקומי, אלא יהודי מארץ ישראל שהגיע לכאן עבור הכנסת כלה.
"הא לך" אמר לו ותחב בידו חבילה מכובדת של חמש מאות דולרים טבין ותקילין.
ר' הערשיל נפעם מגילוי ההשגחה, חמש מאות דולר… מי יודע אם היה עולה בידו לכנס סכום שכזה בבוקר שלם של התרוצצות בויליאמסבורג. הוא הודה לאיש מעומק לב והמשיך באמירת התהלים.
תפילת שחרית בבית הכנסת מסתיימת, המתפללים חולצים את תפיליהם, כורכים את הרצועות סביב קופסאות התפילין המעוטרות, האווירה בבית הכנסת נעימה ורוגעת, אנשי המעשה מזכירים את שמות הצדיקים שהיום חל יום הילולתם, כשלפתע מבחין ר' הערשיל באותו יהודי שפוסע שוב לכיוונו…
"תקשיב" אומר לו האיש בקול מאופק, חנוק כמעט, "אני ניצב בפתחו של יום לא פשוט, אני זקוק היום לישועה גדולה, אני מבקש ממך שתישאר כאן, בבית הכנסת, ותאמר תהלים לישועת יואל דוד בן חנה גולדא (שם בדוי) אני כמובן אתקשר אליך, לעדכן אותך מיד כשתהיה בשורה בפי".
ר' הערשיל מהנהן בראשו, הם נפרדים במבט של הבנה. עוברים כמה שעות, כמעט חצות היום, והטלפון בכיסו של ר' הערשיל מצלצל. "איפה אתה" נשמע קולו המוכר של 'יואל דוד בן חנה גולדא' – האיש ממנו נפרד בבוקר. "אני כאן, בבית הכנסת, מתפלל לישועתך" משיב ר' הערשיל בניחותא.
"הייתה לי ישועה גדולה מאוד" כמעט זועק האיש הנרגש לתוך הפומית, "הישאר בבקשה בבית הכנסת, בעוד שעה בערך אני מגיע אליך".
כעבור שעה קלה מפציעה דמותו בשערי בית הכנסת, ר' יואל דוד מתיישב על הספסל ומתחיל לספר את מה שעבר עליו בשעות האחרונות…
***
מחוגי השעון הצביעו על השעה 8:45 בבוקר, הרחבה שלמרגלות בית המשפט הפדרלי בניו יורק רחשה וסאנה. אזרחים טיפסו במדרגות האבן, מלווים בעורכי דין עטויי גלימה, נושאי תיקי עור נוצצים.
בין האנשים בולטת דמותו של יהודי חסידי שכוסס את ציפורניו במתח. מכשיר פלאפון אחוז בידו והוא מחייג שוב ושוב, אל אותו מספר, אך נתקל בחומה בלתי פציחה של משיבון קולי. זהו לא אחר מר' יואל דוד מיודענו שמיד בצאתו מבית הכנסת נסע היישר לבית המשפט, כאן אמור להתקיים משפטו, בגין עבירה כלשהי על החוק בה הוא נאשם.
שבועות וחודשים של הכנות, פגישות מתישות במשרד עורך הדין המהולל ששכר להגנתו, מתנקזים אל הדקות האלו.
לפי הלו"ז, משפטו של ר' יואל דוד צפוי להתקיים בדיוק בשעה 9 בבוקר. הוא הגיע לכאן כבר לפני כשעה כדי לסגור את הפרטים האחרונים עם עורך דינו, אלא שזה האחרון בושש לבוא. מחוגי השעון דוהרים לעבר השעה 9, ולעורך הדין אין זכר. אפילו קצה גלימתו לא נראה באופק.
הדם אוזל מפניו של ר' יואל דוד. ליבו דופק כפטישים.
במערכת המשפט האמריקנית, התייצבות למשפט ללא עורך דין נחשבת כאקט מחוצף, הבעת זלזול בכל המערכת, מעין אמירה של "אני לא מחשיב את בית המשפט אז לא טרחתי כלל להצטייד בעורך דין". נאשם המגיע למשפט בגפו מסומן מיד, עוד בטרם פצה פיו, כ'כבשה שחורה', או גרוע מכך כ'סדין אדום' בעיני השופט, מה שמוביל כמעט בוודאות מוחלטת לענישה מוגברת שלו.
8:58, ר' יואל דוד ניצב ליד דלתות העץ הכבדות של אולם בית המשפט, נושא מבט עורג לעבר גרם המדרגות, שמא ברגע האחרון יצוץ פתאום עורך הדין ויחסוך ממנו את הכניסה בגפו לבית המשפט. 8:59, האיש איננו.
9:00, דלתות העץ נפתחות, שופט בגלימה כהה תוקע מבט חודר בר' יואל דוד הפוסע פנימה, כשה עקוד בעל כורחו, אל דוכן הנאשמים. הקטגור פותח מיד בהרצאה נלהבת בגנותו של ר' יואל דוד, מסביר בדיוק מה והיכן עבר על החוק, ומדוע עליו להיענש בעונש החמור ביותר.
"ומה יש לך לומר להגנתך?" פונה השופט אל ר' יואל דוד שעצמותיו דא לדא נקשן.
בפנים אפרפרות עמד ר' יואל דוד ומתחיל לדקלם את כל מה שאמור היה לטעון בשמו עורך הדין. שהוא כלל לא עבר על החוק, ואם עבר – הרי שלא היה מודע לכך שהוא עובר על חוק כלשהו, לא הייתה כאן עבירה בזדון.
העובדה שהשופט אינו קוטע אותו בחריפות, בעקיצה על חשבונו, היא עצמה מהווה כבר נס בפני עצמו.
לאחר שנשמעו טענות הצדדים מגיע רגע חיתוך הדין. "העובדה שהנאשם, מיסטר יואל דוד, הגיע לכאן בגפו, ללא עורך דין, עשתה עליי רושם מיוחד" פותח השופט במילים שלא נשמעו מעולם על אף במה משפטית באמריקה. "בעיניי זו הוכחה אותנטית לכך שהאיש בטוח בחפותו, ביושרתו, עד שאין לו צורך לשכור שירותיו של עורך דין זר".
"ולכן" רעם קולו של השופט, "אני נוטה להאמין לו, לקבל את דבריו במלואן, ולפיכך אני מוצא אותו זכאי לחלוטין".
ר' יואל דוד סבור היה שהוא בעיצומו של חלום מתוק, דפיקת הפטיש בידי השופט הייתה עבורו כמו צביטה הגונה. זה לא חלום, זו מציאות. הפרוטוקולים הטריים שמופקדים בידו כעבור כמה דקות, ומסכמים בכתב את מהלך המשפט, מבהירים לו שחור על גבי לבן שקרה כאן נס גדול, שלא כדרך הטבע.
ואז פתאום רוטט הפלאפון שבידיו. "איי אם סו סו סורי" זועק עורך הדין באלף סליחות, "ארבעים שנה אני כבר במקצוע, מעולם לא קרה לי שאיחרתי לדיון בגלל שינה עמוקה שנפלה עליי". אין לו ספק, לעורך הדין, שהיעדרותו הובילה לתוצאה קשה מאוד אצל הקליינט שלו, מי יודע איזה עונש הושת עליו, קנס כספי של מאות אלפי דולרים, או אולי אפילו מאסר בפועל.
"אל תדאג" קוטע אותו ר' יואל דוד בחדווה, "הכל הסתדר, השופט זיכה אותי מכל אשמה".
"לא נכון" מתקשה עורך הדין להאמין, "זה לא ייתכן, הגעת למשפט בלי ייצוג של אף עורך דין, זה לבד אמור היה להחמיר בעונשך".
"דווקא בגלל זה זוכיתי" מצטחק ר' יואל דוד וחוזר על נימוקו 'הייחודי' של השופט.
"בחיים שלי לא שמעתי ששופט יזכה נאשם דווקא בגלל שלא הביא אתו עורך דין" צועק עורך הדין בתדהמה, "אחת מהשניים, או שהשופט שלך יצא מדעתו, או שאתה לא דובר אמת".
"אתה מוזמן לכאן לראות את הפרוטוקולים של המשפט, את התמלול של דברי השופט" מציע לו ר' יואל דוד בנדיבות של מנצחים.
***
"אתה מבין איזה ישועה נפלאה קרתה לי היום בזכותך, בזכות התהלים שקראת למעני" קורא ר' יואל דוד באוזני ר' הערשיל ושולף מכיסו, תוך כדי דיבור, מעטפה ובה חמשת אלפי דולר במזומן. "זה התשלום שהייתי אמור לתת הבוקר לעורך הדין שלא הגיע, הכסף הזה הוא שלך, הוא מגיע לך ביושר!".
לאחר שנרגע קמעא מהתרגשותו התעניין ר' יואל דוד אצל ר' הערשיל מה מטרת בואו לארה"ב, לאחר ששמע מפיו כי הוא עומד להשיא את בתו ביקש ממנו את הפרטים המלאים, מתי והיכן בדיוק תתקיים החתונה בעז"ה, לאחר מכן נפרדו השניים לשלום. כעבור כמה חודשים, בבוקר יום החתונה, נשמעו דפיקות בדלת ביתו של ר' הערשיל באשדוד, בפתח ניצב שליח לא מוכר ובידו מעטפה.
"זה מר' יואל דוד מבורו פארק" אמר האיש קצרות. במעטפה היה סכום נכבד ביותר להוצאות החתונה בתוספת מילות תודה על הישועה הגדולה שר' הערשיל היה שליח טוב עבורה.
והיה עוד אחד שהתקשר באותו בוקר להתנצל על התרדמה הבלתי מוסברת שנפלה עליו, ה'דרייווער' כמובן, שהתנצל באוזני ר' הערשיל על האיחור שלא קרה לו כמוהו מעולם. לא נחה דעתו עד שהתחייב באוזני ר' הערשיל, כי כפיצוי על עוגמת הנפש "אני לוקח אותך מחר לנסיעה של יום שלם במכוניתי, בחינם"…
שני אנשים, באותו בוקר בארצות הברית, מאחרים לקום. 'המפיל חבלי שינה' מפיל עליהם תרדמה עמוקה בלתי מוסברת. ברגע הראשון נראה לכל אחד מ'נפגעי האיחורים' שקרה לו דבר נורא ביותר, דבר רע מאין כמותו, אך למפרע מתברר לשניהם, שהאיחור הזה היה חסד צרוף, מתנה משמים, הדבר הטוב ביותר שקרה להם.
אם ה'דרייווער' היה מגיע בחמש וחצי ולוקח את ר' הערשיל לויליאמסבורג, הוא לא היה זוכה להשיג סכומים כה נכבדים כפי שקיבל, ואם 'עורך הדין' היה מגיע בזמן למשפט, מי יודע אם משפטו של ר' יואל דוד היה מסתיים בזיכוי מהדהד וניסי שכזה… ללמדך שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, גם דבר שנראה רע מוחלט מתברר למפרע בס"ד כטוב מוחלט.
מקור: מפי בעל המעשה הרה"ח ר' הערשיל ברקוביץ שליט"א, ותשוחח"ל על הסיפור המופלא.
(מתוך המבשר תורני- לך לך תשפ"ב)