פעם קנתה רעייתו של החפץ חיים בשותפות עם שכנתה דג גדול. הן סיכמו ביניהן שהשכנה תיכנס לביתה, והן תחלקנה את הדג ביניהן.
שעת הצהרים כבר הגיעה, אך השכנה טרם נכנסה. אשת החפץ חיים ניגשה תכופות לחלון, כי הגיעה העת לבשל, אך השכנה אחרו פעמיה לבוא. בראותה כי השעה מאוחרת חילקה אשת החפץ חיים את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת הקטן נטלה לעצמה. הכניסה אותו לסיר ומיהרה לבשלו.
החפץ חיים נטל את ידיו, בירך ובצע על הפת, אכל את ה"כזית" הראשון ואח"כ אמר (כדרכו בקודש בעת הסעודה) את מזמור כ"ג בתהלים: ה' רועי לא אחסר. בינתיים הגישה אשתו את הדג, שכבר התבשל, לשולחן. אך החפץ חיים לא שת לבו, והמשיך באכילת הלחם כאילו אין דבר אחר על השולחן.
בנו ר' לייב, חשש אולי לא הרגיש אביו שהניחו לפניו דג, וקירב אליו את הצלחת, אך החפץ חיים הסיט את הצלחת מלפניו והמשיך באכילת הלחם בלבד. הבין ר' לייב, כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו שתספר את כל מאורעות הדג הידועים לה.
סיפרה לו דברים כהווייתם, שהדג היה גדול מדי, והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנה והשכנה עדיין לא הגיעה, ולכן חילקה את הדג ואת החצי הגדול הותירה לשכנה…
עתה הכל ברור ומובן, לחש לעצמו ר' לייב, הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפין סימן קע"ו סעיף י"ח: "אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני שלשה, אפילו הם הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא, ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום".
ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, והדג הרי שייך בחלקו עדיין לשכנה. וכי בעל "המשנה ברורה" יכשל בגזל?!
סיפור זה סופר ע"י המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין בשנת תרצ"ט בהיותו מנהלה הרוחני של ישיבת מיר. והוסיף המשגיח שעל המשיח נאמר: "והריחו ביראת השם" (ישעיה יא, ג), קיים חוש ריח רוחני מיוחד שעל פיו ניתן להבחין בעבירות או במצב רוחני. לאנשים שהתעלו מאד במדרגות הרוחניות קיימת תחושה להכיר פגמים רוחניים או חשש גזל וכדו'.
מורשת אבות, הובא בגיליון 'בית המדרש
אין לכם מושג כמה זה משפיע עלי הסיפורים האלו על גדולי ישראל
תודה רבה