אייזיק רוזנבלום
פעם הגיעה אלי משפחה שאסייע לה, ההורים נראים אנשים רציניים מאוד, הם יודעים מה הם רוצים. הם היו אנשים מאוד מרשימים, חכמים ואינטליגנטים.
התחלתי לבדוק בעדינות למה הם באים להתייעץ. אולי זה הבן הבכור שמסרב לקבל מרות? אולי זאת הילדה הקטנה שמרגישה שאף אחד לא מתייחס אליה כמו שהיתה מצפה? אולי זה ה'ילד סנדוויץ' שלהם שמרגיש באמצע?
הרי בדור שלנו כל ילד מרגיש מסכן, וככל שהוא מסכן גדול יותר כך הוא מרוצה יותר ממצבו…
בדקתי את העניין ומתברר שאין שם בבית שום בעיה מכל הבעיות האלו. הילדים מרגישים מסכנים ב"ה כמו כל הילדים האחרים, אין שום עניין מיוחד עם ילד כזה או אחר.
אז למה הם באים אלי?
בגלל שאין משמעת בבית שלהם.
אמא אומרת לא לקחת ממתקים מהארון בלי רשות, הם כן לוקחים.
אמא אומרת לאסוף את המשחקים מרצפת חדר הילדים, הם לא אוספים.
אמא דורשת מכולם לפנות את הצלחת שלהם מהשולחן אחרי ארוחת הערב… הם לא מפנים.
כשאמא מבקשת שהם יהיו בשקט, הם ממשיכים להרעיש כאילו היא לא אמרה דבר וחצי דבר.
חוסר משמעת מוחלט.
זה מאוד מעניין, כי הילדים מאוד מחונכים, הם יראי שמים, כולם נשמרים מאוד, הם לא מדברים בצורה לא יפה, הם מלאי דרך ארץ כלפי המלמדים והמורות בחיידר ובבית הספר, בכל מקום שהם הולכים הם עושים רושם טוב ואיכותי, ולכולם יש רק דברים טובים לומר עליהם.
חוץ מאמא שלהם. מבחינתם היא בכלל לא מקור סמכות כלשהו, הם לא מצייתים לה בכלל.
ומה עם האבא?
לאבא הם כן מקשיבים. הוא בקושי נמצא בבית, רוב שעות היום הוא בעבודה או עם החברותא בבית הכנסת, ובמעט הזמן שהוא בבית, הם עושים כל מה שהוא אומר, בלי להתווכח בכלל.
זה לא נגמר
התשובה כבר היתה די ברורה לי בשלב הזה של השיחה, אבל בגלל כבוד הבריות וגם כדי שהדברים ייקלטו כראוי, הייתי צריך לגרום לכך שההורים יגלו את הסיבה בעצמם.
שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה הובילו אותנו בסופו של דבר להבנה שאם הילדים מלאי דרך ארץ, אם הם יודעים לקבל סמכות של מבוגר, אם כולם אומרים שהם ילדים מאוד מחונכים והכל בסדר גמור איתם בבית הספר ובחיידר, למה דווקא לאמא הם לא מקשיבים? למה דווקא להוראות שלה הם לא מצייתים?
שאלה שאלתית…
התשובה היא שכנראה הבעיה היא באמא…
כמובן שהאמא זינקה ממקומה כנשוכת נחש. סליחה!!! אני הבעיה??? אני אומרת לילד לאסוף את הקליקס והוא לא אוסף אז אני הבעיה? זה התפקיד שלו! הוא זה שפיזר את הקליקס, אני זאת שאמורה לחנך אותו, איך אני הופכת להיות הבעיה???
הגיע הזמן שבאמת נבדוק את העניין…
עוד כמה שאלות והתשובה היתה ברורה.
"זה לא נגמר!"
כך אמרתי לאמא.
"מה???".
זה לא נגמר!!!
מה לא נגמר?
מתן הפקודות וההוראות. אם אתם אומרים לילד לאסוף הקליקס יש לו שתי אופציות, לאסוף או לא לאסוף.
ומה יקרה אחרי שהוא יאסוף?
אמא תגיד לו לאסוף גם את הלגו. ואחרי שהוא יאסוף את הלגו? עכשיו הוא יצטרך להרים את הניירות, ואחרי זה? לרוקן את הזבל, ואחרי זה? לעשות שיעורי בית, ולאחר מכן? לקרוא איזה ספר שמאוד חשוב לאמא שהוא יקרא, ולאחר שיסיים לקרוא היא רוצה שהוא יעתיק טקסט ויתאמן על כתב קריא, שייקח את אחיו הקטן לגן השעשועים לחצי שעה, שיחזור הביתה, ינער את הרגליים מהחול, יטאטא את החדר ויסדר את המיטות, יאמר ארבעה פרקי תהילים כי זה חשוב, יצבע כמה דפי עבודה כי זה חשוב למוטוריקה העדינה שלו, ולאחר מכן ייסע לפחות עשר דקות באופניים כי זה חשוב לפיתוח המוטוריקה הגסה…
בארוחת הערב הוא חייב לשבת עם סינר, כמובן שלפני כן הוא צריך לשטוף ידיים עם סבון, אחר כך לנגב ואז ליטול ידיים כדת וכדין, ולנגב שוב. הוא צריך לאכול לפחות שתי פרוסות לחם, שלוש כפיות גבינה, חצי מלפפון או רבע עגבניה, ואז לבקש מאמא רשות לאכול גם מעדן והיא תחליט אם לאשר לו או לא…
ויש לו עוד אופציה אחת, פשוטה וקלה מאוד לביצוע.
הוא יכול להימנע מלאסוף את הקליקס…
תגידו לי, איזה ילד נורמלי ייבחר באופציה הראשונה ולא בשניה?
הורים או מחנכים שלא מפסיקים לתת לילדים פקודות, שלא יתפלאו שהילדים מפסיקים למלא אחריהן. כמו כל אדם בריא בנפשו, גם הילדים שלכם לא אוהבים לעשות כל הזמן מה שאחרים אומרים להם לעשות.
יש שני סוגים של הורים או מחנכים, יש כאלו שיאלצו את הילד לציית לכל שרשרת הפקודות הבלתי נגמרת, ובכך ירמסו אותו ויגרמו לו לבעיות נפשיות קשות מאוד בהמשך הדרך, ויש הורים שפשוט ימשיכו לתת פקודות לילד שבכלל לא מציית להן. הילד אולי יגדל בריא בנפשו, והאמא תצטרך להגיע לטיפול כדי להבין למה הילדים שלה לא מצייתים לה.
מאזן חיובי
אז איך כן צריך להיראות מאזן הכוחות בין ההורים או המחנכים לבין הילדים?
חשוב וחובה לתת לילד פקודות לביצוע! חשוב וחובה להציב לילד גבולות ולומר לו מה אסור ומה מותר!
אבל חובה גדולה לא פחות לשמור על מינון. למה את צריכה להכריח את הילד לרכב על אופניים? הרי אם לא תאלצי אותו, הוא יעשה את זה בשמחה! אולי לא היום, אולי לא מחר, אבל מחרתיים הוא יתחנן אלייך שתרשי לו לרכב על אופניים.
אז מה עושה אמא כמו זאת שעליה אנחנו מדברים? כשהילד רוצה לרכב באופניים היא מכריחה אותו לצייר כי חשוב לפתח את המוטוריקה העדינה, וכשהוא רוצה לצייר היא מכריחה אותו לרכב על אופניים כדי לפתח את המוטוריקה הגסה.
מה היא הרוויחה? כלום, הוא בכל מקרה ירכב על אופניים, והוא בכל מקרה יצייר. השאלה היא רק אם הוא יעשה את זה בשמחה ובחפץ לב, אם זאת תהיה חוויה נעימה וחיובית עבורו, או שהוא יעשה את זה כמי שכפאו שד, כשאמא עומדת מהצד בפנים חמורות סבר ומוודאת שהוא ממלא אחר הפקודה ומצבע אותה על הצד היותר טוב.
שני כללים חשובים
קשה מאוד לקבוע כללים למינון נכון. לכל בית יש את הסגנון שלו, את הדרך שלו, את סדר העדיפויות שלו ועוד.
אבל חשוב לזכור שני כללים:
- כל כלל שאתם לא יכולים לאכוף, מוטב שלא יבוא לעולם, כי ממילא הילדים לא יצייתו לו והם רק ילמדו שאפשר להמרות את פי ההורים.
- חשוב לתת לילדים את החופש לבחור ולהחליט על רוב מעשיהם במשך היום, בכפוף להגבלות ולכללים חינוכיים או תורניים או משפחתיים וכדו'. הילד צריך להרגיש שאנחנו סומכים עליו, שאנחנו נותנים לו את החופש לבחור איך הוא רוצה להעביר את זמנו הפנוי, כל עוד הוא ממלא את חובותיו הבסיסיות ולא חורג מהכללים וגדרי ההתנהגות ההוגים בבית ובסביבה.