תבוא אלי לשבת
לאחר כשנה ומחצה ששמעתי את מרן המשגיח זללה"ה (בבית המוסר), עברתי ללמוד בפתח תקווה בישיבה הגדולה 'אור ישראל'.
לאחר תקופה שלא זכיתי לשומעו, העזתי באחד מהימים לטלפן אליו מהישיבה ואמרתי לו: אני מתגעגע אל המשגיח.
מיד ענה לי: אז תבוא אלי לשבת.
ואכן זכיתי להתארח שבת שלימה בביתו, לאכול ולישון אצלו, בקיימו בהידור את דבר רבינו יונה בספר היראה אודות הכנסת אורחים, את מצוות הכנסת אורחים כפשוטו.
'כמהפכת סדום ועמורה
סיפר לי א' מבוגרי הישיבה דבאר יעקב – שהמשגיח נהג בתקופות מסוימות לעבור בין החדרים ולראות אם הם מסודרים ונקיים. והנה באחד מהימים נכנס המשגיח לאחד מן החדרים וראה שם ממש בלאגן ואי סדר…
מה עשה?
אסף את החפצים המפוזרים בבלאגן – כריות ושמיכות וכו' והרימם לערימה אחת גדולה על השולחן.
וכתב עליהם בפתק 'כמהפכת סדום ועמורה?, הכך מסדרים את החדר?!'.
אינך נראה מספיק שמח
סיפר לי ידיד שהיה מתושבי השכונה של המשגיח , והנה בתחילת יסוד הישיבה נכנס להשתתף בשמחת בית השאובה שהתקיימה שם. ולפתע ניגש אליו המשגיח (אולי חשב שהוא מהתלמידים החדשים שלמדו שם), ואמר לו – הרי הכל בשביל לשמוח – ואינני רואה אותך שמח'.
וכעין זה סיפר לי ידיד – שבעת שהמשגיח היה שובת בשבתות בישיבת קול תורה, היה לפעמים מעיר לבחור בעת שעברו לפניו בליל שבת קדש לאמירת 'גוט שבת': אינך נראה מספיק שמח.
סיפר לי אברך, שבאחד מהשנים שלמד בישיבה קטנה, החליטו בסוף השנה להרחיקו מן הישיבה שלא יחזור לזמן אלול וכו. הבחור נסע למירון, והסתובב שם ופניו עצובות על ענינו. ולפתע פגשו המשגיח ואף שלא הכירו מעולם פנה אליו המשגיח ושאלו על מה ומה נפלו פניך.
ענה לו הבחור את כל אשר אירע. וכששמע זאת המשגיח, שאלו מה שם הישיבה ושם אנשי הצוות.
ואכן – טרח המשגיח לטלפן ולסדר ענינו עד שזכה לקבל מהם הודעה שיכול לחזור לזמן אלול לישיבה הקדושה.
הסייעתא דשמייא שלו
שמעתי מהמשגיח שבאחד מן הימים רצה להכין שיחה לומר לבני הישיבה הק', ולא הצליח להכין – דבר שלא היה מצוי… והנה במוצש"ק כשהחליט שילך להודיע שאיננו יכול למסור שיחה, לפתע פוגש בעת הליכתו את א' מבני הישיבה, שביקש להודיעו ולהזכיר, שהשבוע ישנו רב אורח אחד שאמור למסור את השיחה (היה זה בעת רצונו להראות שכל הצלחה של האדם הוא בסייעתא דשמיא ובזכות הרבים).
תועלת השמועס
בוועדים בבית המוסר היה לפעמים אומר שאף אם כרגע נאמרו דברים שלא יובנו עתה לשומע, אך אם זה יכנס לו עכשיו לליבו, זה יוכל להשפיע לפעמים בעוד כמה שנים.
והיה מוסיף כן בשם רבו המשגיח דמיר זיע"א, שהגדיר לפעמים לשומעים, שדבריו הם בבחינת נטיעת גרעין שלפעמים מצליח רק אחרי כמה שנים, ולכן, אף דברים שלא מובנים בעת אמירתם, יכולים להתבהר לאחר זמן.
ובהזדמנות כזאת היה קורה שמספר אף על עצמו, שבעת שגלה לארץ רחוקה (שבדיה) והיה זה כבר שנים אחרי שעזב את ישיבת מיר, ועוד יותר שנים מאז ששמע את דברי רבו המשגיח דמיר זיע"א, לפעמים התבהר לו לפתע מאמר ששמע שנים קודם לכן מרבו זיע"א. [וכלשונו: לפעמים הייתי תופס 'לזה התכוון המשגיח!']. והיה מסיים: ובאותו שעה כאשר הבנתי נכון את דברי המשגיח דמיר זיע"א, התיישבתי לכתוב את השיחה ההיא. בינו נא.
העיקר בענין מידות
באחד הזדמנויות כתבתי לו את קבלותיי בנעילה שביום הכיפורים. [שכידוע הביא מגדולי בעלי המוסר שעיקר גדול בנעילה היא בקבלה אמיתית]. לאחר זמן פגשתי אותו, והעיר לי שהקבלות באותה שעה צריכים להיות בעיקר בענין מידות, ודו"ק.
באחת הפעמים ראיתיו מבקש מאחד מבני ביתו ענין מסוים, ובאופן מאוד מסוים, והלה עשה עצמו כאינו מבין ושינה מאוד מרצונו ועשה ההיפך מבקשתו. ונוכחתי, שעם כל זאת לא הגיב בשום נימא של צער או כעס ח"ו, אלא המשיך בדרכו הלאה.
חן וחסד ורחמים
באחד מהפעמים שהתלוויתי למשגיח בחזרתו לביתו, ראיתי שנעצר ליד דלת השכנים שסמוך לביתו, בעת שעמדה שם בעלת הבית עם ילדיה. הוא בירך את בעה"ב בערב טוב וכדומה, ואח"כ גם התכופף (היה זה עוד בשנים עברו, שהיה הולך זקוף וגבוה) לעבר הילדים, ובירך ושוחח אתם קצרות.
כקבלת פני שכינה
סיפר לי ידידי הר' א' הוניגסברג נ"י, שפעם בהגיע המשגיח למסור שיחה באחר מהמקומות גונב לאוזנו לפני השיחה על המאורע מצער שמספר חברי חדר, מנעו וגירשו חבר חדש מלהצטרף אליהם. תוך השיחה הזכיר זאת המשגיח ואמר שחכמים אמרו גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, ואם כן חס ושלום כשמגרשים בחור – הרי זה אולי יותר מגירוש ח"ו השכינה…
צדקה וחסד
סיפר לי הר' מיכה ל' [ שדר בשכונת המשגיח גבעת שאול] שנהג מונית בירושלים סיפר לו, שבאחד מהימים זכה להסיע ברכבו את מרן המשגיח, [ויש לציין שהיה זה רק בעשור האחרון לחייו כיון שלפנ"כ נסע רק באוטובוסים]. באמצע הנסיעה – הסיח צערו לפני המשגיח ע"ה – שמאוד רוצה להתחיל להניח תפילין – אך אין לו אפשרות כספית כעת לרכוש את זוג התפילין.
וכששמע זאת המשגיח – ביקש בסוף הנסיעה שימתין ליד ביתו – ולאחר כמה דקות חזר המשגיח לרכב – ובידו סכום כסף שיוכל הנהג לרכוש לו זוג תפילין כחפצו.
אינני אדם גדול
באחד מהפעמים שזכיתי לחזור עם המשגיח משיחתו במוצאי שבת קדש בישיבת קול תורה, עמדתי ליד המשגיח בהמתנה לרכב, והיה שם בחור מהישיבה שעמד ללוותו. לפתע פנה אליו המשגיח ז"ל ואמר לו: הרי זה ביטול תורה, מדוע שתעמוד כאן סתם?!
ענה לו אותו בחור, שרצונו לשמש אדם גדול ולכן נשאר כאן, וכי אמרו חז"ל גדולה שימושה יותר מלימודה.
מיד אמר לו המשגיח בכובד ראש ורצינות רבה: צריך לשמש אדם גדול, ואינני אדם גדול…
מבהיל!
שלא יאכלו בליל שבת מסיר החמין
שמעתי מאחד מבוגרי ישיבת באר יעקב שבאחד השנים אמר המשגיח בסיום שיחת המוסר, שהנה שמבקש מהבחורים שמכאן ולהבא שלא יאכלו בליל שבת מסיר החמין, מכיון שעל ידי זה לפעמים חסר בסעודת השבת בבוקר…
והנה בליל שבת הקרובה לא העזו הבחורים להיכנס לאכול מזה, מלבד בחור אחד שהורה היתר לעצמו מסיבותיו שלו…
אך לאחר שמילא קערה ויצא עימה לחדרו לאכול, פגש פתאום את אחד מאנשי הצוות שאכן פנה מיד למשגיח שיקרא לבחור לשואלו ולגעור בו על מעשהו.
והנה הבחור ההוא (שהיה בטוח שיזרקוהו מהישיבה ולפחות רצה להספיק לאכול…) מיהר לחדרו וכשפתח את המנה של החמין גילה שהיא רוחשת (ל"ע) תולעים…
מיד לאחמ"כ נקרא באמת לבוא לפני המשגיח (יש להעיר, שהמשגיח בהרבה מן הפעמים לא העיר מיד, אך במקרה דנן, כנראה היה בכך משום כבוד אותו אחד מאנשי צוות הישיבה), התלמיד בא למשגיח, וכשנשאל מאי האי?
אמר למשגיח: הטשולנט מלא בתולעים! וכוונתו היתה שאני הצלתי את הישיבה מאכילת התולעים, כיון שאח"כ עד למחרת בבוקר אחרי בישול ארוך בלילה התולעים לא יהיו ניכרים.
המשגיח ביקש לראות את המנה אם אכן כך כדבריו, ואח"כ שלחו ללא גערה…
סוף הסיפור היה מדהים. באותו שבוע בשיחה בישיבה, המשגיח הזכיר את הנושא שבשבוע החולף ביקש שלא יאכלו מהחמין בליל שבת קודש, וכו', וכיון שעל ידי מעשה של הבחור (ונקב בשמו בגלוי) ניצלה כל הישיבה מאיסור אכילת תולעים, לכן מעתה, יכינו כל ליל שבת קדש סיר מיוחד של חמין לליל השבת.
אותו בחור סיפר שקיבל את עונשו, כי מאותה שיחה לא היה מסוגל (אחר הזכרת שמו כנ"ל) לאכול שוב חמין בליל שב"ק, אף כשהיה כבר ברשות ובהיתר.
ולכן העיז והציג את עצמו בשם בדוי
סיפר לי בוגר בבאר יעקב, שבחור מהישיבה קיבל אישור מהמשגיח לצאת לפעמים לפעילות חשובה בירושלים אך בתנאי שלא יחזור בטרמפים. והנה באחד מהימים הפסיד הבחור את האוטובוס האחרון, והיה בירושלים קור כבד, כשהגיע לתחנה היה לו טרמפ – והחליט שיעלה ויכנס לרכב.
והנה התברר שהמשגיח בעצמו היה מיושבי הרכב בנסיעה מירושלים לבאר יעקב…
אמנם כשפנה אליו הנהג (ממשפחות צוות הישיבה) ושאלו למחוז חפצו – הניח הבחור בדעתו, שכנראה לא זיהו אותו (היה גם מכורבל במעילו), ולכן העיז והציג את עצמו בשם בדוי, ואף שינה ואמר שחפצו להגיע לישיבת שארית יוסף, ששכנה בישוב באר יעקב.
כשהגיעו לישוב, המשגיח אמר לנהג, הרי הוא רוצה לישיבת שארית יוסף קחנו לשם. כך שהבחור היה מרוצה שהצליח להעלים את הדבר מהמשגיח ולהתחמק מנזיפה.
והנה למחרת בבוקר כשהמשגיח עבר כדרכו בין החדרים להעיר את הישנים, פנה אליו להעירו ואמר בוקר טוב… (בנקטו את השם ההוא הבדוי שהציג עצמו אמש) – הגיע זמן קריאת שמע…
אתם תתעקשו עד הצלחה
במה שהוזכר שהמשגיח היה אומר לשומעים, תלכו לשמש גדולים אמיתיים וכו', ואף אם לא ירצו לתת לכם אפשרות לשמש אותם, אתם תתעקשו וכו' עד הצלחה. והמשגיח עצמו כנ"ל גם כן היתה אצלו הנהגה זו שאף שלכתחילה מי שרצה לשמש אותו וכו' היה דוחה ומנסה להרחיקו כביכול, אך לאחר זמן רב אם היה רואה שהלה באמת ממשיך ומתעקש לנסות לשמשו, הניח בזה, ולפעמים אף היה עוזר לו.
והנה באחד מהפעמים ניגש אליו אחרי הוועד ראיתי אברך מבני עדות המזרח, ושאלתו בפיו: את מי ישמש? ענה לו המשגיח: הרי יש לכם, לדוגמא, את הצדיק הגאון ר' בן ציון אבא שאול שליט"א(זצ"ל) שגדול בתורה ובמוסר יחד. והוסיף ואמר: אילו הייתי צעיר והייתי יכול, הייתי הולך בעצמי לשמש אותו. ע"כ.
הסיפור הגדול ביותר על המשגיח
ברצוני לספר סיפור אחד שילמדנו את הסיפור הגדול ביותר על המשגיח.
כשהכין המשגיח את ספר הראשון עלי שור, המתין כשנתיים עד לצאתו לאור.
ודבר זה מוזכר גם במכתב של דודו של המשגיח- הגאון ר"י קמינצקי זצ"ל בתחילת הספר הנ"ל, וז"ל: ואף שכבר עברו שנתיים שראיתיו בכתובים. וגם במכתב הידוע של הגאון ר"י קלופט זצ"ל (המודפס בפני עצמו בתחילת הספר) כתב 'באתי עוד הפעם וכו' למה כב' אינו מוציא את ספרו שבכת"י". אמנם דבר זה צריך ביאור אם הדברים היו כמוכנים כל כך מדוע לא הוציאו לאור עולם מיד.
והתשובה, נלמד מדברי המשגיח ז"ל, שכמה פעמים סיפר מה שראה אצל האדמו"ר מאז'רוב זצ"ל, שבאחד מהפעמים שנכנס לגאון הצדיק הנ"ל, וראה על השולחן שמונח שם ספרו החדש על דברים, אמר לו המשגיח- נו, ב"ה בקרוב יוכלו כולם ליהנות מספר החדש, ענה לו האדמו"ר זצ"ל- לא, לא, מוקדם עלי לראות שהדברים כבר נמצאים והגיעו אצלי, ואז אוכל להוציאו ללמדו לרבים, עכת"ד.
ומזה נלמד שאף אצל המשגיח נהג כן [שלא היה מדבר ומספר מה שלא החזיק כבר בעצמו]. דהיינו שאף אחר שכתב הספר- עדיין לא הוציאו לאור- עד שחש והבין שהדברים כבר נמצאים גם אצלו באופן מעשי בשלמות…
ומזה נבוא לומר- שאם נרצה לחפש על המשגיח- עובדות והנהגות שנהג ועשה בימי חייו. אפשר למצוא בכל משפט ומהלך בעבודת הי"ת, הכתוב ומבואר ב'עלי שור' באחד משני חלקיו (וגם בשאר ספרים). זהו סיפור על המשגיח ז"ל בעצמו איך ומה עשה בכל ענין וענין.
ויה"ר שנזכה אכן ללכת בדרכו הנהגותיו ובדרכיו, עד שנזכה להגיע לשלמות האמיתי וכו' אכי"ר.
סיפר על ביקוריו לפני מלחמת העולם בביתם של גדולי הדור זצ"ל
המשגיח נ"ע הרבה פעמים סיפר על ביקוריו לפני מלחמת העולם בביתם של גדולי הדור זצ"ל. והיה מספר שכשנכנסו לבית מרן רבי חיים עוזר ז"ל, היו מברכים שחלק מחכמתו בשם ומלכות.
וכן היה מספר שישב עם שני מזכירים, והכתיב להם זה אחר זה בבת אחת, שהיה לו כעין ב' מוחות לעסוק בשני ענינים כאחת.
ומרוב האור של הפנים נבהל חברו ופסע באימה לאחור
עוד היה מספר שנסעו לשבות בעיירת קמניץ אצל מרן ר' ברוך בער זצ"ל. ויש עמו ב' עובדות מאותה נסיעה.
- כשדפקו בדלתו של הברכת שמואל זצ"ל חבירו עמד עם פנים לדלת והוא משום מה הסתובב לאחור.
ולפתע, רואה איך חברו פוסע במהרה לאחוריו. מה התברר? שרבי ברוך בער ז"ל בעצמו פתח את הדלת. ומרוב האור של הפנים [שמקצת רואים בתמונות] נבהל חברו ופסע באימה לאחור.
- שבליל שבת קודש היו הבחורים ואורחים ניגשים לומר גוט שבת למרן רבי ברוך בער, ולפתע ניגש אליהם אחד מהבחורים ואמר להם שמי שצריך לטבול ולא טבל לא כדאי שיגש [או שלא ינסו ללחוץ יד], מכיון שרב"ב לא ילחץ ידיו חזרה.
וכשהיה המשגיח מספר על הצורה המופלאה של יופיים של תלמידי חכמים, הוסיף שכשהיה בגלות בשבדיה שמע באחד מן הימים שישנה אסיפה שיהיו שם שלשה מלכים, והרי כבר אמרו חז"ל לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים, ולא רק לקראת מלכי ישראל אלא אף לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין בין … ואכן הלך לשם. וסיים, ובאמת מה ראיתי? שלש בהמות.
שאינו מרגיש בנוח לדרוך על בריאה יפה כזאת של בורא עולם..
באחד מהוועדים סיפר עובדא ממו"ר המשגיח דמיר זצ"ל [ומענין שזה היה פעם היחידה שהוסיף בתחילת העובדא, שלא שמע אם זה ממקור נאמן ואמין וכו'], שבאחד מן הפעמים, א' שליווהו ראה אותו עוקף בדרכו את הדשא וכד' וכששאלוהו על מה ולמה, ענה שאינו מרגיש בנוח לדרוך על בריאה יפה כזאת של בורא עולם… {מסתמא היה זה רק כשלא היה נצרך וכד' ממש לזה ודו"ק).
השישה דברים שהיה חוזר עליהם ללא לאות
במשניות במסכת אבות מצינו את הלשון "הוא היה אומר", וכן בש"ס מוזכר מרגלא בפומייהו וכדו'.
דהיינו שלגדולי עולם היו המאמרים הללו שגורים תדיר על לשונם לחזק עצמם או אחרים בזה.
מי שזכה לשמוע את מרן רבינו המשגיח אדמו"ר זצ"ל, יוכל להיזכר מה היה השישה דברים שהיה חוזר עליהם ללא לאות, ושונה בהם תדיר שוב ושוב. וממילא שייך גם לומר שאלו היו ששת היסודות שהשתית את עבודת עצמו עליהם.
ואלו הן בקצרה:
- תפילה
עמידה לפני הבורא בעת התפילה.
- תורה
מחשבה בתמידות על תורה (או ענין רוחני) בכל זמן ובכל מצב- בשבתו בביתו, בלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, ובאכילתו וכו'.
- לימוד מוסר
קביעות ללימוד נכון וכראוי של לימוד מוסר.
- קבלת עומ"ש
לקרוא קריאת שמע עם עסק של קבלת עול עבדות לבורא על עצמו.
- דעת
לשבור רצונותיו, בכדי להרגיל את שלטון הדעת.
- אמונה ויראה
הרגלת אחריות למעשינו על ידי אמונה ביראת העונש (ושהיא שיא האמונה אף שביראה אינה מהמדרגה הגבוהה)
(מתוך הספר 'דיוקנא')