הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל: מה אתם סבורים וכי בגילכם לא שיחקתי?!
אחיו של רבי חיים פנחס שיינברג,
סיפר שבילדותו ארע שביום חורפי, היה מזג אויר סוער וגשום עד שנראה היה שכה סוער שלא ניתן יהיה להגיע למלמד, אולם אשה כאמו לא תוותר, היא הייתה נושאת אותו על כפיה כדי שלא יפסיד ולו יום אחד מלימוד התורה. בשנים מאוחרות יותר כשהיו שני בניהם בני ישיבה היתה תקופה שהאמא הלכה מרחקים גדולים ברגל, כדי לחסוך את דמי הנסיעה ולתתם לבניה הלומדים בישיבות.
לימים, בשיחת מוסר שמסר רבינו לתלמידי ישיבה אמר: "מה אתם סבורים וכי בגילכם לא שיחקתי?! אהבתי לשחק ולעשות כל מה שאתם אוהבים לעשות והיו לי נסיונות, אפי' גדולים יותר ממה שיש לכם היום. אמנם כאשר הגעתי לתוס' קשה או לסברא שמגיד השיעור אמר ולא הבנתי על בוריה – לא המשכתי הלאה! נעצרתי והתפללתי בלבי להשי"ת שאבין. ואמרתי לעצמי, הלא למה הקב"ה עושה שיהיה לי קשה, הרי גם הוא רוצה שאצליח, אלא מה , שאקבל יותר שכר ועמלתי להבין היטב וברוך ה' שלבסוף הבנתי.
לימים כשנשאל ע"י בחור, האם הוא סבור שכל אחד יכול להצליח, ענה גלויות: "אני עצמי בכשרונותי וסביבת מגורי לא הייתי כאחד שצפוי לגדול תלמיד חכם, אולם זכיתי וגדלתי, כי הכל תלוי בכח הרצון". אותו תלמיד הוסיף והקשה "הרי הרבה ניסו ולא עלתה בידם" ענה רבינו: "יתכן שהרבה רצו לעשות כן, אך מי שירצה באמת ויעשה וישקיע ברצינות יצליח".
(מגדלתו ומרוממתו)
בעל ה'אמרי אמת' מגור העניק לנער (הגאון רבי )יהודה צדקה מטבע של חצי גרוש לשמירה והצלחה אותו מיהרה אמו לענוד על צוואר בנה לסגולה.
בשנות לימודיו של יהודה בתלמוד תורה
הבחינה אמו פעם בשובו הביתה שהוא נעצב אל לבו, עוד הבחינה, שהילד נתמלא רפיון מסוים – שאינו מסוגל להשכים קום כדי להתפלל עם הנץ החמה, לאחר בדיקה גילתה שהמלמד אינו יר"ש והוציאתו מן המקום לצמיתות והילד עבר לתלמוד תורה אחר. אמו הרגילה אותו לקום מידי יום להתפלל בנץ, עד ששמה לב כשלא קם שמשהו קרה. פעם בילדותו אמרה לו בהתרגשות: "יהודה! אני אסע במיוחד לקבר הרשב"י במירון לשאת תחינה ובקשה שתזכה להתפלל כל ימיך בהשכמה עם הנץ החמה", ואכן תפילתה עשתה פרי וכל ימיו נזהר רבינו שלא להחסיר תפילת שחרית כותיקין, מנהג שהפך אצלו לקנין נפש.
בשנת תרפ"א הגיע לראשונה מפולין לירושלים האדמו"ר בעל האמרי אמת מגור זצ"ל, באו המונים וצבאו על פתחו, בדירה ארעית שהתאכסן בעיר העתיקה בין החומות. הנער יהודה צדקה בן עשר שנים, השתוקק ג"כ למגע כף ידו של הצדיק הגדול הזה ונדחק פנימה באישון לילה קרוב לחצות. לשאלת הרבי שתהה על קנקנו, מה הוא לומד, השיב שהוא לומד כעת מסכת שבת, שאל אותו כמה פרקים יש בה, השיב שישנם עשרים וארבע פרקים. שוב שאל הרבי מדוע קבעו חכמי המשנה דווקא כ"ד פרקים. יהודה לא ידע להשיבו אך השתוקק למצוא לו מענה, נטל רשות מן הרבי והלך לשאול קרוב משפחה, לאחר שחזר בזריזות אל מעונו של הצדיק עם שתי תשובות בפיו הפיקו פני האדמו"ר שביעות רצון וברכו שיצליח בתורה ויראת שמים והעניק לו מטבע של חצי גרוש לשמירה והצלחה אותו מיהרה אמו לענוד על צוואר בנה לסגולה.
כאשר מלאו לו י"ג שנים עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף, עם השלמת בניין הישיבה המפואר שנה קודם לכן אל מול הכותל המערבי, הישיבה שלימים האירה את פני האופק של יהדות ספרד. כשהתקבל לתלמיד מן המנין, לא העלה אף אחד מהרבנים על דעתו שנער כשרוני זה עתיד להיות לא רק אחד מטובי בניה של הישיבה, אלא אף ראש וראשון של בוניה. כמו ביום הראשון לבואו כך כל ימיו בישיבה נחשב תמיד לבחיר התלמידים, הצטיינותו לא היתה פועל יוצא מכשרונותיו המבורכים גרידא, הרבה יותר מזה רכש בזכות התמדתו ובכח יגיעתו.
(וזאת ליהודה)
כשיצאתי מחדרו פירשו לי הבחורים את הדברים כאות וסימן שהתקבלתי לישיבה".
בשנותיו הצעירות למד הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל בת"ת "עץ חיים" בעיה"ק ירושלים ת"ו,
רבו המובהק באותן שנים היה הגאון רבי מרדכי דוד לוין זצ"ל, ממנו קיבל את היסודות המרכזיים בדרך הלימוד, בעומק וליבון הסוגיא, בראשית דרכו בעולמה של תורה. כבר אז רקם קשר מיוחד עם ראש הישיבה ר' איסר זלמן מלצר אשר קרבו באהבה, בשנים מאוחרות יותר כשכבר נמנה על תלמידי חברון היתה לו קביעות בכל יום שישי ללמוד עמו בחברותא, ובמסגרת לימוד הרמב"ם כסדר הספיקו ללמוד את כל הרמב"ם בסדר קדשים.
לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת חברון: "הייתי נער צעיר בן ארבע עשרה עת הגעתי לישיבה בחברון, למדתי שם במשך חודש אלול ולקראת ראש השנה כשרציתי לחזור הביתה, אמרו לי בני הישיבה, כי יש לגשת קודם אל ה"סבא" זצ"ל לבקש את ברכתו וכך אכן עשיתי. דרכו של ה"סבא" היתה ללחוץ את ידיהם של הבחורים, לברכם בלחש. משסיים את ברכתו, אמר לי "כשתבוא ללמוד כאן בישיבה, אל תתחבר עם הצעירים". כשיצאתי מחדרו פירשו לי הבחורים את הדברים כאות וסימן שהתקבלתי לישיבה". לאחר שהתקבל רבינו ועבר לישיבת חברון שלחה הנהלת עץ חיים מכתב לישיבת חברון בו מביעים ראשי הישיבה את התמרמרותם על כך שנלקח מהם בחיר הישיבה.
למרות גילו הצעיר בלט רבי שמחה זיסל גם בין בני החבורה שברובם היו מבוגרים ממנו וביחוד זכורה לטוב מלחמתו במלחמתה של תורה כשאגת האריה, מתוך ריתחא דאורייתא מופלגת, ועל כל סברא היה מתווכח בלהט והופך בה מכל זוית ופינה. למרות גילו הצעיר לא נרתע לבא בדברים ולישא וליתן בדברי תורה עם ראש הישיבה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל. וכאשר היה משוחח בלימוד עם ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל היו נשמעים 'קולות וברקים'.
(נסיך ממלכת התורה)
לפעמים לא היה לרבינו כסף לעשות שבת, הלך אצל ראש ישיבת מיר הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, אמר לו חידושי תורה ור' אליעזר יהודה היה נותן לו סכום כסף..
אביו של רבינו (מרן הגאון רבי עובדיה יוסף)
ביקש ממנו בעת שהיה בחור צעיר את עזרתו בחנות המכולת בשכונת בית ישראל, נאלץ לעזוב את תלמודו ועבד במרץ ובמסירות אצל אביו, עד שיום אחד נכנסו לחנות המקובל רבי אפרים הכהן וראש ישיבת פורת יוסף רבי עזרא עטיה, האב נחרד לקראתם ושאל על מה זכה לביקור של שני גדולי הדור, ענו לו השניים כי הגיע הזמן להחזיר את בנו לישיבה "לא נזוז מפה עד שיחזור ללמוד", ענה להם אביו בבושה שהינו זקוק מאד לעזרתו בחנות והשתתק במבוכה. הרב עזרא עטיה התיישב על כסא בחנות ואמר בשלווה "אני אשאר לעזור לך וחכם עובדיה ילך ללמוד, ביטול התורה שלו חמור מביטול התורה שלי".
ר' יעקב אחד מתלמידיו של הרה"ג ר' צדקה חוצין היה קובע עתים לתורה עם רבנו וחבריו בכל לילה קרוב לשעתיים, ובשלושה לילות בכל שבוע – ליל מוצאי שב"ק, ליל שלישי וליל שישי היו לומדים עד חצות הלילה ומסיימים בתיקון חצות ואח"כ הולכים לביתם. כך היה במשך ארבעים שנה.
לאחר הנישואין סיפר רבינו "חיינו בעוני רב, גרנו בחדר קטן שהארון והמיטות מלאוהו מקיר אל קיר", לא היה להם כסף להשתמש בחשמל והוצרכו להשתמש במנורת נפט ורעייתו קיבלה את הדברים ללא כל טרוניא כל. לפעמים לא היה לרבינו כסף לעשות שבת, הלך אצל ראש ישיבת מיר הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, אמר לו חידושי תורה ור' אליעזר יהודה היה נותן לו סכום כסף..
(מרן)